100 ק"מ הם מספיק זמן כדי להרהר ולשחזר מה ראינו הערב בבלומפילד. ולא להאמין, כמי שמבקר במגרשי הכדורגל מעל 45 שנים, כבר חשבתי שראיתי הכל בכדורגל. חשבתי. מהלך כמו שביצע שלומי ארבייטמן, מלך לעשר דקות, כל כך טיפשי, כל כך לא ברור ונדיר. הכדורגלן הצעיר יכול היה להפוך את הערב לחגיגה בירוק ובמקום זאת השתטה כילד ובעט בעוצמה בדלי החלב אותו מילא ארבע דקות אחרי שנכנס למגרש. בעונה שעברה היה זה נג'ואן גרייב שהורחק בגלל עבירה טיפשית מול רוזנבורג במרכז המגרש והיום ארבייטמן הגיש את הניצחון לשחקני מאלמו שבכלל לא רצו לנצח. הם הגיעו להפריע, האוויר בריאותיהם אזל, הם פיגרו בתוצאה הנכונה ( 1:0 ו- 2:1) וארבייטמן סידר להם פגישה עם ת'ון השוויצרית.

ברגע שנכנס למגרש, על חשבונו של יניב קטן החלש, הצליח הכובש המוכשר למחוק שגיאה איומה של השוער ניר דוידוביץ, אליה נחזור בהמשך. הוא כבש שער נפלא, רץ אחוז אמוק והסיר את חולצתו, מנהג שכבר עבר מהעולם. השופט הרומני המצוין שלף לו כרטיס צהוב ראשון. שחקן נבון ופחות ספונטני עושה רגע חושבים ונזהר. בדקה ה- 70 הגביה דירסאו כדור וארבייטמן, לא להאמין, הדף את הכדור בידו (!!), מהלך מדהים ועוד בהתקפת קבוצתו שהסתערה על השבדים ההמומים. 15 אלף צופים ראו את השופט צועד לעבר החיפני באדישות. כולם התפללו שיוותר לו אבל החוקה אינה מאפשרת שיקול דעת: החוצה !

מרגע זה השתנה כל המשחק. אם עד לדקה זו חיפה לא נתקלה בבעיות מול השבדים, קבוצה בינונית בכל קנה מידה, לפתע הז'לובים התעוררו והחלו ללחוץ את ההגנה הירוקה לאחור. אוי לעיניים הרואות, איפה ההגנה ? לאן נעלמו הנסיון והיכולת של שחקני ההגנה הבינלאומיים של ישראל ? פישלו בכל פרמטר. לא הצליחו לבלום את עליית המגנים, לא הצליחו לנגוח כדורי גובה, השוער דוידוביץ שחה באוויר וכולם היו בטוחים ששער השוויון יגיע, וכשמדובר במכבי חיפה, היא ידועה כמחלקת מתנות סדרתית. לא רק טיולים ביפו וירושלים סידרה לשבדים, גם ...לשוויץ. אם במהלך רוב המשחק נראתה ההגנה רע, מלבד הבלם הצ'יליאני, רפאל אולארה (טוב), כשלא הצליחה לבלום להטוטיו של אלבס ומיעטה בסיוע להתקפה, בדקות הסיום ראינו שחקנים מבוהלים כאילו מאיימים עליהם. חשבנו שהשבדים "ייחנקו" מהחום והלחות, אך היתרון המספרי נתן את אותותיו בשורות החיפנים שרצו רק לשמוע את שריקת הסיום המיוחלת.

והיא הגיעה, רק מאוחר מדי. שוב, מחוגי השעון לא נעו מספיק מהר קדימה והאלופה הישראלית קרסה, זו השנה השניה ברציפות. תמוה היה להווכח שהמאמן רוני לוי לא ביצע את החילוף השלישי, המתבקש, ולא הכניס למגרש בלם נוסף. דקל קינן התמיר התחמם דקות ארוכות בשולי המגרש ולא הוכנס. מי יודע, אולי הוא היה עוזר. אולי לא, כי אלת המזל מעדיפה כנראה גבוהים ובלונדינים. " בואו נצעד לחלום"- שלט להתנוסס בגאון ברחבי האיצטדיון היפואי הותיק. זאת אמורה הייתה להיות חגיגה ירוקה פרטית. בלי שותפים. השחקנים ביקשו שהקהל יבוא לדחוף- והוא בא בהמוניו. בסופו של דבר החלום הפך לסיוט ולא היה מי שידחוף את האוהדים השבורים. יש להם עצבים של ברזל לעבור בתוך שנתיים תסריטים דומים. בתחילת המשחק הכל נראה אחרת. חיפה הסתערה על השבדים שבאו במטרה אחת ברורה, לא להפסיד. הם ניסו לשחק הגנה אבל הרביעיה האחורית שלהם נראתה כמו גבינה שוויצרית. מחוררת ומפוררת, כמו במשחק הראשון. חיפה קלטה את המסר ובדקה התשיעית קייסי (חלש) מירכז וקולאוטי נגח החוצה. דקה בלבד לקח לארגנטינאי להסיק מסקנות. זנדברג מסר לעידן טל שהשאיר את רוברטו חופשי מול מתיאס אספר והדור פרפר ברשת- 0:1 וזה אמור היה להספיק.

השבדים לא היו בסביבת שערו של דוידוביץ. אפונסו אלבס הסתובב משועמם ברחבה, מתוסכל מהיעדר אספקת כדורים. הוא שמע על "טוב ליבם" של החיפנים אך גם הוא לא האמין בדקה ה- 21 כשנגח את שער השוויון. כדור סתמי הורם לרחבה החיפנית. איש לא הפריע לדוידוביץ לקלוט כדור שכל שוער מתחיל בגיל תשע קולט. שוד ושבר, הכדור נמלט מידיו (לחות ?) ואלבס דחף מצח ונגח לשער החשוף. רק זה היה חסר לשוער המצטיין אחרי השערים שספג מול רוזנבורג ודנייפרופרובסק. בוקולי (28) וזנדברג(44) ניסו להחזיר את החיוך לחיפה. לא הצליחו. מי שכמעט וגרם לנפילת מתח היה אלבס (48) שבפתיחת המחצית השניה התעלם משחקני ההגנה החיפנית, חתך פנימה ומול דוידוביץ בעט שטוח, אלא שניר לא טועה פעמיים והצליח להדוף ברגלו. הציל שער בטוח. זיכרונות משטורם גראץ צפו (59) כאשר גיבור המשחק ההוא, אדורם קייסי, פרץ נפלא ושיגר כדור אדיר מעל למשקוף. ואז הגיעה הדקה הגדולה של ארבייטמן. הוא קיבל כדור מדוד מזנדברג, הסתובב וירה שטוח לפינה הרחוקה. אספר איחר להגיב וארבייטמן רץ אל החבר'ה ללא חולצה. חמש דקות מאוחר יותר ניתנה לו הזדמנות נוספת. בוקולי המשתפר הגביה מימין והנגיחה חמקה לחוץ. בדקה ה- 70 ה"פאשלה" של החלוץ ששלחה את קבוצתו לעשרים דקות נואשות. דוידוביץ (76) הדף לקרן בעימות חזיתי מול חלוץ שבדי שניצב בודד מולו ( איפה אלון חרזי ?) ובדקה ה- 83 החטאה גדולה של אוסמסונובסקי מקרוב, היישר לידי דוידוביץ. הלחץ הכבד התחלף בנסים, ואחד מהם (87) התרחש כאשר עידן טל הדף מקו הקרן. כעבור שתי דקות מפח הנפש התורני. ג'וזף אנגה, המגן הקמרוני ששותק לחלוטין על ידי מיכאל זנדברג, הפעיל מנועים באגף שמאל, הגביה ופטר אבלסון ניצל שמירה רפויה ונגח מחמישה מטרים לרשת. במקום שארבייטמן יהיה גיבור המשחק, השרביט הועבר לכובש השבדי שנכנס למגרש ארבע דקות קודם לכן.

גם אם חיפה הייתה מנצחת 2:3 ונגררת להארכה, לא היה בכוחם של שחקניה הסחוטים להגיב למהלכים הרעננים של השבדים שנעורו לחיים. מהלכי המשחק ירוצו בראשו של רוני לוי עוד שבועות רבים, אם בכלל יחלפו. כך למשל ברור שקלמי סבן שגה קשות במאלמו, אך בכל מקרה הוא עדיף על אלון חרזי בעמדת המגן הימני. בעשרים הדקות האחרונות, כל הצרות של חיפה החלו מאגף ימין. ולא שאגף שמאל היה מבוצר יותר. לקייסי לא הייתה תשובה לתנועתו המשובחת של ג'ון הויילנד שהגביה והגביה ומצא הגנה חיפנית שלא מסוגלת להגיב. כדורי הגובה התעופפו ללא מענה.

למרות הערב השחור והמדכא, מספר שחקנים התעלו בחיפה. לעידן טל היה משחק מצוין. כאב הלב לראותו משתטח בסיום המשחק על הדשא כואב ודואב. דירסאו המשיך להרשים במרכז המגרש, זנדברג השקיע המון בשמירה על אלנגה וגם במספר פריצות וקרן אור בהגנה הגרועה, רפאל אולארה. רכש מצוין. דקות טובות היו גם לגוסטבו בוקולי. הערב אל תבקשו חוות דעת על יניב קטן. הוא יעדיף לשכוח את בלומפילד, שלישי באוגוסט 2005 בו לא עשה אפילו פעולה מוצלחת במשך שעה. חושך לאור זרקורים. האיש הכי מסכן הערב לא שהה בבלומפילד. משה הרשקו, מאמן קבוצת הנערים, נשלח לרגל אחר האוקראינים והשוויצרים, בתקווה שאחת מהן תתמודד מול חיפה בשלב הבא. המרגל יחזור מהכפור אל המדבר הישראלי בידיים מלאות מידע. לרוע מזלנו, האינפורמציה נרשמה על הקרח. הרכב מאלמו: מתיאס אספר, אנדריאס אנדרסון( יארי ליטמאנן/ 61), אולף פרסון( פטר אבלסון/85), תומאס אולסון, ג'וזף אלנגה, פטריק אנדרסון, ג'ון הויילנד, יסקל אוסמובסקי(סמואל בקליי/88), דניאל אנדרסון, אפונסו אלבס, יספר בק.

2 - 2