אם לפני 16 שנים היו מספרים שבמכבי חיפה הולכת ומתפתחת אימפרייה של שוערים שצמחו ממחלקת הנוער, סביר להניח שבפתחו של הבית בו המספר גר היה נעצר אמבולנס שמתוכו היו יוצאים שני גברתנים, לבושים בחלוקים לבנים, מניפים באוויר את בעל הדמיון ונוטלים אותו ליעד בלתי ידוע. בדרך כלל אשפוז כפוי. כי עד שניר דוידוביץ נכנס חלקית אל בין הקורות (כי הביאו כקוריוז את בוני גינצבורג בשלהי הקריירה שלו), במכבי חיפה התבססו על "פיקים נקודתיים" של שוערים מצוינים שהגיעו לרגע, זכו לאליפויות ונדדו הלאה: רפי כהן, גיורא אנטמן וויקטור צ'אנוב ודודו אוואט. את שיחת הנפש שנערכה ב-1995 בין רפי כהן, השוער המצטיין בעונת האליפות ללא ההפסדים (93/94) לבין ניר דוידוביץ, שוער המשנה, ניתן להגדיר כקריטית למועדון ולשוערים. באותה שיחה בארבע עיניים ביקשו השניים לנקות את המשקעים שלא היו, כי "נשמות טובות" דאגו לפמפם שדוידוביץ מכרסם במעמדו של כהן השקט והמופנם, אבל חיש מהר התברר שלא דובים ולא יער. רפי דיבר גלויות ואמר לדוידוביץ: "תישאר במועדון, אתה תהיה שוער העתיד של חיפה, אני אקח את מקל הנדודים".
כבר בגיל 18 דוידוביץ היה "קרבי". בקבוצת הנוער היתה לו מלחמה קטנה עם דודו אוואט, כאשר בחיפה סומן כראשון. אוואט הבליג עד לרגע שבו דוידוביץ התגייס ובשבוע שלא התאמן אוואט שהגיע בגיל נערים מנצרת-עילית, היה בטוח ששעתו הגיעה. אלא שדוידוביץ השתחרר לקראת שבת, אוואט שוב נותר על הספסל ומכאן ועד לשחרורו להפועל חיפה הדרך היתה קצרה. אחר כך, אחרי שהיה בטוח שמעמדו בבוגרים יציב, הובא בוני גינצבורג ממנו נותר רק השם מאז הכל היסטוריה. דוידוביץ מהווה את הבסיס למועדון פתוח של שוערים אשר חוט השני העובר ביניהם יוצא ממחלקת הנוער ומסתיים בבוגרים. אין כאן מקריות. כי עד 1995 היו לחיפה "כתמי שוערים מצטיינים". מבלי לפגוע, כי הם נתנו את המכסימום, שוער כמו יחזקאל גרשוני ז"ל ששיחק ב-11 עונות היה בעל נתונים מעולים אבל לפניו שיחקה קבוצה שכל הזמן חיפשה רק לכבוש והזניחה את משחק ההגנה.
שוער ענק, תרתי משמע היה ה"ילד" עמנואל (מנו) שוורץ שהוזנק אל שער הקבוצה בעונה שבה מכבי חיפה נלחמה על חייה (1976) והצוציק בן ה-16 פלוס הציל אותה מירידה. אשכרה ניצב כבודד מול רבים. הבעיה שלו ושל מכבי חיפה שבאותם ימים כולם חשבו בקטן. הקבוצה היתה קטנה, הדרישות היו מינימליסטיות, החלומות היו רק בשינה ונוצר מצב שחיפה הפכה ל"קטנה" בעיני עצמה. עד כדי כך שה"גדולה" דאז, מכבי תל אביב הבחינה בכישרון הענק הגדל בעיר הכרמל, הציעה עבורו סכום אגדי (300 אלף שקלים ישנים) ובשורה התחתונה "מנו" עבר לעיר הגדולה כדי לזכות באליפות ובגביע, תארים עליהם היה יכול רק לחלום בחיפה או ל..היוולד 25 שנים מאוחר יותר. אופציה אחרת לא נראתה.
ומי שמבקש לדעת כיצד האוהדים החיפנים הגיבו, לא להעתיק כי הזמנים היו שונים ועבור כל שקל נלחמו בחיפה בחירוף נפש. היו"ר צביקה וייצנר נאלץ להסתובב תקופה ארוכה עם שומר ראש פן יבולע לו. ה"ילד" הפך לבייבי של האוהדים והם גם ידעו מדוע. כי בתקופה לפניו, בשנות החמישים, השישים והשבעים, גם אם היו שוערים מוכשרים, לא האמינו בהם והעדיפו להביא שוערים מליגות נמוכות- א' או ב'. ברוב המקרים נפלו עם הרכש והיו גם הצלחות נעימות כמו חיים זיידנברג שנרכש ממכבי חולון מליגה ב' או בנימין (בומה) ויינברג ממכבי שעריים.
למזלה, ודי אירוני לחשוב על כך, השוערים הללו באו, הציצו וברחו. אחד בגלל כסף, השני בגלל שחיפה ירדה ועלתה חליפות ובשנים ההן, שוערים לא רצו להגיע לחיפה. לא היה כסף ולא תארים, למה לבוא ? הפריצה הגדולה החלה כאשר החלה תחרות פנימית בין שוערים כצדוק אברהמי ואבי רן ז"ל. מאמן השוערים שחיפה העסיקה, והיא הייתה חלוצה גם בתחום זה, חיים לוין, הביא את רן לפסגות ישראליות גבוהות. עם כל ההערכה למשחק ההתקפי באמצע שנות השמונים, אלמלא השוער הנפלא וחבריו להגנה, לא היינו זוכים בשתי אליפויות רצופות. רן המנוח הגיע לשיאו בעונה שבה חיפה "נשדדה" לראשונה בבלומפילד (1986), ספג את מספר השערים הנמוך בתולדות המועדון (18 ב-30 משחקים)ונבחר ל"כדורגלן העונה". עברו 24 שנים עד שדוידוביץ, מעריצו של רן מגיל ילדים, הצליח לנפץ את ה"שיא" כשספג 16 שערים בלבד ב-35 משחקים. וגם השנה חיפה שיחקה התקפי ופתוח.
מותו הטראגי של רן בכינרת, קטע בבת אחת את הניסיון החיפני לחפש שוערים מתוצרת בית. הבאתו של בוני גינצבורג בקדנציה הראשונה נועדה לייצב את המערכת האבלה וגם מאמן בדמותו של דרור קשטן נכשל במשימה. חיפה המשיכה לחפש שוערים מנוסים ומצאה אותם בדמותם של גיורא אנטמן (שלוש שנים), מחליפו ויקטור צ'אנוב (שלוש שנים), רפי כהן (שנתיים) ושוב גינצבורג (שנה). אלה סיפקו את הסחורה, למעט האחרון, אבל רכישת הקבוצה על ידי הנשיא יעקב שחר נתנה מעין דחיפה גדולה לנסות ולהתבסס על כוחות מקומיים, לפחות בתפקידים ראשיים. בראש וראשונה בין הקורות. דוידוביץ, לו זאת העונה ה-15 בקבוצה, ומעולם לא הופיע שוער מקומי לאורך זמן כה רב בשער מכבי חיפה, פינה את מקומו רק במקרים מיוחדים או כפי שהחבר'ה נוהגים לומר: "יצא רק על אלונקה".
הפציעות המתאכזרות של דוידוביץ, פתחו דרך לשוער כדודו אוואט להתייצב בפעם הראשונה בחייו בקבוצה רצינית שגם הופיעה בבית האלופות. הוא עצמו נבחר לשוער שהציל הכי הרבה שערים בבית עם מנצ'סטר יונייטד, לברקוזן ואולימפיאקוס. מכאן ועד ראסינג סאנטנדר הספרדית הדרך התקצרה. שמונה שנים בחצי האי האיברי. וכך זכו להזדמנויות גם תום אל-מדון ואמיר אדרי ואלה רק קצה הקרחון. כי אם מביטים על רשימת השוערים באינוונטר החיפני, הרשימה ארוכה. לא רק דוידוביץ והבוגרים מהווים את בסיס הפירמידה. ניר ספג בסך הכל 16 שערים אבל שמר שלא יכבשו מולו מכדורי קרן או בבעיטות חופשיות. דוגמית: בעונת 2001/02 אוואט ספג במכבי 8 שערים מבעיטות נייחות(!). המון. עד למשחק האליפות מול בני יהודה, דוידוביץ גם לא ספג בנגיחות, לירוי צעירי נגח והרס לא רק את הסטטיסטיקה. ליד דוידוביץ מתאמנים אמיר אדרי שכבר הוכיח את יכולתו אשתקד וחיים זיסקינד, שוער נוער מצוין שנקרא גם לשחק בנוער כשהשוער נפצע. אליהם יש להוסיף את תום אל-מדון (הופיע בהכח עמידר מינואר) ואת גד עמוס (הפועל עכו). אלה כבר בוגרים אבל שימו לב מה מתחולל למטה.
נוער: אלופת ישראל ספגה 17 שערים בלבד. בעונה הקרובה ימשיך לעמוד בשער רם שטראוס, דור שני במכבי חיפה (אחיו שגיא וגיסו, רוברטו קולאוטי) ומקבוצת נערים א' מכבי "יואל" חיפה עולים צמד שוערים מצוין, רון שושן וחגי ילון. ברור שלמאמן הנוער, איתי מרדכי יש כאב ראש רציני עם שלושה שוערים מצטיינים. לא במקרה קבוצת הנערים אלופת הליגה הארצית וספגה 14 שערים בסך הכל. יורדים למטה יותר. קבוצת נערים ב', מכבי "יהויכים" אלופה אף היא במחוז השרון ומעניין לא פחות מאזן הספיגה שלה בליגה קשה- תריסר בלבד וחלק גדול בהישג לשוער איציק מזרחי. וכך הלאה והלאה. לכל קבוצות המחלקה שוערים ברמה גבוהה וכמו בקבוצה הבוגרת שם אנטמן משקיע הכל, במחלקת הנוער זהו שולי גילרדי שמוכן לעשות את הדרך ממרכז הארץ למתקן ב"קצף". כמו בפתיחה: מישהו היה מאמין שמאמני שוערים יצפינו לחיפה. קיימת "סכנה" שיווצר פקק תנועה במעלה ההתקדמות. דוידוביץ בגיל שבו מחפשים שוערים עם ניסיון, השאר מתדפקים ומקווים שבעוד מספר שנים יחליפו אותו. המבחר גדול, ההתלבטות תהיה גדולה יותר בעתיד. חזון אחרית הימים: מכבי חיפה, זו שהתחננה על ברכיה בפני שוערים, ולא תמיד מהשורה הראשונה, הפכה לאימפרייה ויצואנית שוערים במדינה בה עדיין העדיפות ניתנת לשוערים זרים.
