אין טעות גדולה מאשר להתרכז במשמעותן של כותרות לאחר סנסציות בגביע או בתקופה לא טובה העוברת על מועדון גדול. משבר? רחוק מזה. ההפסד להפועל רמת גן בגביע מרגיז, בעיקר בגלל הצורה והמהלכים. באה קבוצה שלא האמינה שהיא בכלל מסוגלת להוות יריב שווה כוחות, לא היו לה כלים לנצח והנה בשני מהלכי כדורגל, אחד מהם ראוי לצל"ש (השער השני) גרמה לסנסציה של שמינית הגמר. אני מאמין ליובל נעים, מאמן רמת גן שלא האמין בניצחון קבוצתו. הניצחון של הפועל רמת גן מהווה אולי חרך ל"קיר הבטון" שהקים אלישע לוי בשנתיים שהוא כאן. במהלך 60 משחקי הליגה שניהל את ה"ירוקים" לא הצליחה שום קבוצה לחולל מהפך על גבה של קבוצתו- או שחיפה הוליכה ומכסימום השאירה נקודה או שהיריב הוליך וניצח. בסך הכל שבעה הפסדים. לעומת 41 ניצחונות.
בניגוד להפסדי ליגה "מתקבלים על הדעת" וטבעיים, גם כאשר הקבוצה אינה מציגה את יכולתה הרגילה, מכבי חיפה לא הצליחה בשני מפעלים בהם ה"נוק אאוט" לא מאפשר קימה על הרגליים. פשוט הולכים הבייתה. ואלה שני המקרים היחידים, למרבה הצער שחיפה נפלה קורבן למהפכים. בחצי גמר גביע הטוטו מול הפועל רעננה חיפה הוליכה 0:1 ו- 1:2 וקבוצת התחתית ניצלה מומנטום רגעי וניצחה 2:3 ואתמול בוינטר. עם כל העוצמה הארטילרית ומשחק הלחץ המפורסם שהביא לה את תהילת העונה, חיפה לא הייתה מסוגלת להחזיר מלחמה שערה. ואין לה אפילו תירוץ מוצלח. היא גם לא תנסה לתרץ כי זו לא דרכה. רוצים לראות בניצחונות המיניאטוריים על אשדוד ומכבי תל אביב, שניהם בשלהי המשחקים, כתחילתה של תקופה זמנית חדשה- גם לא נכון. כי חיפה שלטה ללא מיצרים, השאירה חצי מגרש להשכרה וניסתה לבקע את מערכי ההגנה המבוצרים. מול בכנין ורמת גן זה הלך פחות טוב, פחות כושר טוב, פחות לחץ על היריב, פחות הכנות לכיבושים, פחות הזדמנויות ומטבע הדברים בסיכום כל אלה גם פחות שערים. הרבה פחות. ארבעה שערים בארבעה משחקים, שניים מהם בפנדלים.
הבעיה של חיפה אינה בהפסדים לסכנין ורמת גן. לאלישע לוי נוצרה בעיה שהוא מגיע לכל אימון בחוסר וודאות מי השחקנים איתם ייצא ל"מלחמה" במשחק הליגה הבא. לקט כזה של פצועים לא נראה שנים רבות. יותר קל למנות מי כשיר מאשר מי לא סוחב פציעות טורדניות. אמנם, בשלב כזה של הליגה כמעט ואין שחקנים מאוששים בשום קבוצה- חיפה גם כאן ב"ראש הטבלה". למרות שלא תזכה העונה ב"דאבל" או אפילו ב"דאבל הקטן" (אליפות וגביע הטוטו) נותרו עדיין שמונה משחקי ליגה חשובים. לפחות עד תחילת משחקי הפליי-אוף לא יהיה קל. הפועל פתח תקווה זקוקה לנקודות כאוויר לנשימה, בני יהודה כבר הבטיחה לעצמה את המקום בפליי-אוף העליון ו"דרבי" , גם כאשר מבדילות 41 נקודות, בהפועל יחפשו דרך להגיע למקום ממנו אין סכנה לרדת. משחקי כדורגל ראויים לשמם יהיה קשה לראות, את הנקודות צריך מאוד.
משחק הגביע ב"וינטר" רק המחיש ביתר שאת את גודל 'כאב הראש' שנגרם לאלישע לוי בעת שעליו לבוא ולקבוע מי ישחק ומי לא. בגלל פציעות. פצוע מחליף פצוע (קולמה, כיאל) אבל אין מקום להחלמה מושלמת. חיפה תעלה עם מה שיש כדי להשלים את 720 הדקות שנותרו לה. בכל עונה נתקלים בתופעה של "משברונים", קלים יותר, כבדים יותר. הזכורים יותר בעונות האליפות. הנה באליפות הראשונה (83/84), בניסיון להדביק את בית"ר ירושלים, דווקא במחזורי הסיום, חיפה נקלעה למשבר ובמחזורים 20-25 ניצחה פעם אחת וסיימה חמישה משחקים בתיקו. למזלה, במחזורים שחיפה לא זכתה בניצחונות- בית"ר "פישלה"... כך גם בעונת 84/85 כשחיפה דהרה לאליפות ונקלעה לתקופה מלחיצה במחזורים קריטיים (21-27) בהם ניצחה פעם אחת בלבד, הפסידה פעם אחת ושוב, חמישה משחקי תיקו. רק במחזור הסיום הבטיחה את התואר השני.
הלאה. בעונת 88/89 חיפה לא ניצחה לאורך שישה מחזורים (הפסד וחמש תוצאות תיקו) במחזורים 13-18 ויצאה מזה. גם בעונת ה"דאבל" במאבק איתנים מול הפועל פתח תקווה חיפה לא עשתה גדולות ונצורות בארבעת מחזורי הסיום. סיימה את משחק העונה באם המושבות בתיקו, חזרה לקריית אליעזר כדי להפסיד 2:1 לבית"ר תל אביב, ניצחה את מכבי תל אביב ברמת גן כאשר המארחים החטיאו שני פנדלים ובסיום, תיקו ביתי מלא עצבים מול נתניה. הגיעו לקו הסיום בזחילה אבל מאושרים. אין עונה אצל שום קבוצה שהסתיימה ללא פרפורי בטן. מכאן ועד להיכנס לפאניקה והיסטריה, הדרך ארוכה. כבר נראים ניצנים בקרב מרעילי הבארות המקצוענים, מחוץ לחיפה, לזרוע מהומה ולעשות הפרד ומשול בין המאמן אלישע לוי ושחקניו. חבל על זמנם. המועדון חזק יותר מכל יושבי הקרנות וחיפושיות הזבל. מה שהיה טוב לימים עברו, בשנות השמונים, כשכדורגלנים ליבו יצרים כדי לנקות עצמם מאשמה, חלף-עבר לו מהעולם. "קומנדו אלישע" יודע לקרוא מפות וכותרות הרבה יותר טוב מאלה שמשרטטים אותן. ועד להודעה חדשה, הכדור ברגליהם.
