תנו לשחקני מכבי חיפה את אצטדיון בלומפילד, את משטח הדשא בפתח תקווה, אפילו ברמת גן מאזן הליגה שלהם מצוין- כשמגיעים לאצטדיון וסרמיל בבאר שבע, מתעוררים קשיים. למי אין קשיים בנגב ? במלחמת העצמאות נערך מבצע צבאי רחב היקף שכונה בתחילה "עשר המכות" ומאוחר יותר הוסב ל"מבצע יואב" ושם היה חלק בלתי מבוטל ל"שועלי שמשון". כדי שחיפה תשלים את "עשר המכות" חסר לה ניצחון אחד, בנוסף לתשעה שכבר השיגה בבירת הנגב מאז אמצע שנות השישים, העונה בה הפועל באר שבע העפילה לראשונה לליגת העל.
וגם התשעה האלה לא הושגו בקלות אלא ביזע רב. רק בשני מקרים חיפה הצליחה לנצח בהפרש של שני שערים (1:3 בעונת ה"דאבל") ו- 0:2 בעונה שבה מכבי חיפה לא הפסידה במהלך כל העונה (93/94). אגב, באותה שנה נחלצה בשן ועין מהפסד ורק בסיום דרמטי האלופה שבדרך הצליחה להשוות ל- 2:2. רק לשם המחשה, מאז המשחק הראשון (מאי 1967) ועד 15 באוקטובר 1983 חיפה השכילה לנצח רק פעם אחת באצטדיון שלא האיר לה פנים. לעומת 9 הניצחונות בירוק, המקומיים ניצחו בתריסר משחקים ועוד 8 הסתיימו ללא הכרעה. רק פעמיים לא נכבשו שערים ב- 29 המפגשים וזה קרה מזמן וברציפות (1990,1988). הפרש השערים, עד כמה לא מפתיע, לחובת ה"ירוקים שכבשו 31 שערים בלבד מול 42 שערים שספגו. הגנת חיפה חייבת לשים לב: מתוך 29 המפגשים בבאר- שבע, רק בחמישה חיפה לא ספגה. ואין כמו ניר דוידוביץ כדי לדעת זאת.
מעולם לא הצליחה מכבי חיפה לשמור על רשת נקיה כאשר השוער הבינלאומי המצטיין שלה ניצב בשער. ב- 29 בינואר 2005 חיפה ניצחה בפעם התשיעית והאחרונה את "שועלי הנגב" בביתם 0:1 כאשר בין הקורות ניצב...תום אל- מדון. העובדה שחיפה , ועם קבוצות נפלאות, הסתפקה בניצחונות מינימלים, שבעה על חודו של שער (חמש פעמים 1:2 ופעמיים 0:1) רק מוסיפה לסקרנות העצומה המעוררת בבירת הנגב. ולא רק שם. שאלת השאלות: האם באר שבע תצליח במקום ששלוש "עולות חדשות" נכשלו (עכו, רעננה ורמת גן) כאשר גם ותיקות מהן, הפועל תל אביב ומכבי פתח תקווה הניפו דגל לבן. "שועלי אלישע" לא מסתכלים מטר מעבר לאפם. כשנוסעים דרומה, אפילו יובנטוס היא אופק. כולם מתעניינים כמה ניצחונות רצופים חיפה תצליח לצבור- התשובה: קשה, קשה מאד ועובדה שרק שתי קבוצות הצליחו לעשות זאת מקום המדינה. מכבי תל אביב (1993) ומכבי חיפה (2004) עם 11 ניצחונות רצופים מפתיחת העונה. באר שבע תעשה הכל לטרפד את ה"מזימה" שהיא תהיה תחנה נוספת.
ההופעה הנהדרת של באר שבע מול מחזיקת הגביע בית"ר ירושלים 2:3 לפני שבועיים, רק מוסיפה פלפל למשחק במוצאי שבת. אמנם, הדרומיים הפגינו משחק משובח רק במחצית הראשונה, בשנייה כמעט איפשרו לבית"רים לעולל להם "מעשה אקטובה", אך העובדה שהצליחו לנגח קבוצה עדיפה מהם, נורה אדומה לאלופים. הביטחון העצמי של באר שבע מרקיע שחקים. כך קרה גם לפני שלוש שנים במסגרת הגביע. הם הדיחו בשלב הראשון את בית"ר ירושלים ומיד הגיעה מכבי חיפה. חנן פדידה העלה את קבוצתו ליתרון, מיכאל זנדברג איזן ובדקת הסיום גוסטבו בוקולי, אחד מאחרוני השורדים מאותו הרכב, הבקיע את שער הניצחון- 1:2 בדרך לרבע הגמר. לכאורה, חיפה אמורה היתה לנצל את פגרת הנבחרת להתאושש מחוויות חמשת החודשים האחרונים בגביע אירופה ובליגה. בפועל קרה הכל הפוך. ניר דוידוביץ ודקל קינן לא זכו לדקות משחק עם הנבחרת מול מולדובה ושוויץ ורק בירם כיאל שיחק מול האחרונה וגם הצטיין. בנכר, ולדימיר דבאלישווילי כבש בשני משחקיה של גיאורגיה, פיטר מסיללה שיחק במדי דרום אפריקה וכרגע לא ברור אם ליכולת המצוינת מול מכבי פתח תקווה יהיה המשך.
מאידך, חיפה איבדה את אחד משחקני הציר שלה בשבועות האחרונים, אייל גולסה שהושבת עקב שבר באחת מעצמות אגן הירכיים שלו. גם גדיר היה פצוע, קטן סוחב פציעה, משומר היה פצוע ובשורה התחתונה- אלישע לוי יחפש את הנוסחא הכי מוצלחת לקראת המשחק מול באר- שבע. חיפה פייבוריטית ? אז מה ? עם פייבוריטיות לא זוכים אוטומטית בשלוש נקודות. המקומיים לא יגישו אותן על מגש של כסף ויעשו הכל, אבל הכל, כדי לזכות בתהילה וגם בנקודות. כמו מול בית"ר. לזכותה של חיפה, ופעמים רבות מדובר בתופעה מקומית, היא אינה מגיבה לפרובוקציות. כמה ניסו השבוע ל"שפד" את שחקניה באמתלה שהתחזו וניסו לברוח ממטלות הנבחרות השונות. ניסו ונכשלו. כי בחיפה אין גאווה גדולה יותר מאשר לשלוח נציגים מתוצרת ירוק- לבן. ניר דוידוביץ, דקל קינן ובירם כיאל. בחיפה גאים גם לשלוח שחקנים שלה שהתקדמו בשורותיה וגם כאלה שכבר היו בנבחרת כשהגיעו אליה. חבל שגולסה מושבת, כי אין נקמה גדולה יותר בחושדים בכשרים מאשר הופעה מלאה ובהרכב של שחקנים פצועים שהחלימו. אלישע לוי אפילו לא היה חולם להצהיר, כפי שעשה רפא בניטס של ליברפול, שהנבחרת פוגעת לו בקבוצה.
ועם כל ההתרגשות מהמשחק מול ה"גברת הזקנה" בטורינו (יום רביעי)- אין מצב ששחקני חיפה ישמרו על רגליהם בשבת. ראשית, כי שבועיים לא שיחקו. שנית, כי מה יותר נעים מאשר להישאר בפסגה שבת נוספת. שלישית, כל הזמן הם רוצים לנצח ללא הפסקה. רביעית, הרצון להשלים את "מבצע עשר המכות".
