לא ייאמן כי יסופר, וגם ימעיטו לספר לכם (אינטרסים...)- מכבי חיפה הפכה לקבוצה שהכי סופרים בכדורגל הישראלי. תרתיי משמע... לא בגלל שזכתה בשש אליפויות בעשור האחרון, לא בגלל שהבקיעה את מספר השערים הרב ביותר, לא בגלל ההופעות וההישגים הכי טובים במסגרות האירופאיות. פתאום, משום מקום החלו לחפש בפינצטה ותחת זכוכית מגדלת כמה משחקניה נמנים על סגל נבחרת ישראל, כמה מופיעים בהרכב הפותח וכמה יכלו לשחק... סתם נתון: מאז 1.1.2000 קיימה נבחרת ישראל 84 משחקים בינארציים, בכל המסגרות, למכבי חיפה לא היו נציגים פעילים רק בשניים מהם. אתמול, מול מולדובה ובמרס 2007 נגד אנגליה (0:0).
המצב "חמור פחות" בשנות התשעים, כאשר הנבחרת הלאומית קיימה 89 מפגשים מול כל העולם ואשתו, קדם עולמי, קדם אירופי, ידידות ורק במשחק אחד (דצמבר 1996) לא נמצא אף לא שחקן "ירוק" אחד במדי הנבחרת. ולמרות הכל, זו השכילה לנצח את לוכסמבורג 0:1. הייתם מאמינים ? בשנות השמונים, בעיקר אחרי הזכייה הראשונה באליפות (1984) שוב ישראל "הדהימה" כשניצחה את מלטה 0:2 (אוקטובר 88') ומשורותיה נעדרו החיפנים ה'סטנדרטים'- זאהי ארמלי, ציון מרילי והאחרים. העדיפו על פניהם שחקנים כמו יהודה עמר, שלמה אילוז, יפתח הלוי, ניר אלון, מרקו בן- ברוך ואחרים. כל עידן וההרכבים שלו. ואז לא ספרו כמה לא באו- רק התנחמו שלא ראו ירוקים בשטח. ה"נקמה" הגיעה בדמות אליפות שלישית. את ה"נזק" המשמעותי ביותר ביצעה מכבי חיפה של עונת 1993/94. בלתי הפיך. באו שישה בחורים ממכבי חיפה עם הנבחרת לסטאד דה-פראנס בפריס, אלון חרזי, משה גלאם, אלון חזן, ראובן עטר, רוני לוי ואיל ברקוביץ, בתוספת לשניים שגדלו במחלקת הנוער של המועדון והיו שותפים לאליפויות שלה (ניר קלינגר ורוני רוזנטל), ולא פחות או יותר, מנצחים בסטייל את צרפת הגדולה 2:3 ומונעים ממנה להופיע במונדיאל.
חכו, ה"נזק לא הושלם". כעבור שלושה שבועות אותם שישה חבר'ה, הפעם בלי כוכבי העבר, נכללים בהרכב מכבי חיפה בשמינית גמר גביע אירופה למחזיקות גביע, יוצאים לאיטליה ומדהימים את פארמה הגדולה 0:1 שזכתה באותה שנה בגביע למחזיקות גביע. אם חיפה מדייקת בפנדלים, אירופה כבר הייתה על הרגליים. ממילא חיפה כבר הפכה למותג ממשי. ניצחונות בצרפת ? איטליה ? עד אז, כל לוח אלקטרוני במדינות הללו היה רגיל לזעזועים ססמיים רצינים. 10 בסולם ריכטר. כולם בצד הישראלי. שער כבוד נחשב ללוקסוס. ברגע שמכבי חיפה הוכיחה באוקטובר- תחילת נובמבר 1993 (אגב, גם המשחק הגומלין מול יובנטוס ייערך ב- 3.11 כמו מול פארמה) שקבוצה ישראלית מסוגלת להתעלות לרמות כל כך גבוהות, תמו ימי החסד של הכדורגל הישראלי. כולם הצביעו עליה כמודל לחיקוי ורצו עוד ועוד מ"המתוק הזה". שחקניה בכל הדורות זכו לזימונים לכל הנבחרות. מעולם לא בדקו בציציותיהן של מכבי תל אביב והפועל תל אביב, ספקיות השחקנים הבולטות של שנות החמישים- שישים שברבים ממשחקי הנבחרת לא נמצא לשחקניהן מקום אפילו בסגלים הרחבים בשני העשורים האחרונים.
ובימים בהם כולם מתגעגעים לרטרו, למנהיגים של פעם, לילדות של פעם, לעוני של פעם, לגזוז של פעם- במכבי חיפה לא מתגעגעים לנבחרת של פעם. יהיו גם כאלה, מעטים, בעיקר אוהדים (היום מדמים אותם לעיתונאים...) שקבוצותיהם זכו בתארים ואיישו את רוב חולצות הנבחרת שיספרו לכם על נבחרות וכדורגל נדיר בימים ההם- עם יד על הלב, מבלי לפגוע, הכדורגל של שלושים השנים הבאות מקום המדינה, היה מיושן, משעמם וללא תקווה. הנבחרת ספגה תבוסות נוראות (הפסידו בבית לדרום וייטנאם 2:0 ועוד...) ואת הנחמות סיפקה...מכבי חיפה. ללא תארים אבל עם מפגני כדורגל משובחים שלא עזרו לשחקניה לחדור את ליבת סינדרום הכחול- לבן עליה שמרו עסקנים חרוצים ממרכז הארץ, את חיפה זימנו תמיד למשחקי ראווה מול קבוצות מאירופה שהגיעו לשחק "על באמת" ולא באו לנפוש בשמש הישראלית המלטפת. מאמנה של גטבורג, שבדית גדולה דאז הצביע על חיפה כ"קבוצה ברמה אירופית". הגדולה של חיפה דאז, גם ללא הנבחרת, כולם ידעו ששחקניה מסוגלים להוסיף לה צבע. בדיוק כמו חיפה מאז 1993 שמשכה את הכדורגל הישראלי לשדה אחר לחלוטין. תוצאות זה סיפור אחר לחלוטין.
במכבי חיפה, בניגוד למחוזות אחרים, נמנעים מלערוך השוואות מול מועדונים אחרים. לא מכובד, לא מדויק, לא נכון ואם גם אחרים מסוגלים ליטול חלק בשמחה כזאת או אחרת, לבריאות. כל ישראל חברים. מבלי לדעת מה יקרה בעתיד בנבחרת ישראל, דבר אחד כמעט בטוח: כמו בעשרים השנים האחרונות, מספר השחקנים שיגיעו משורות ה"ירוקים" לא יקטן ותמיד יימצאו חמישה- שישה נציגים ראויים. מכונת הפופקורן הצפונית לא תשאיר את עשרות השחקנים שכבר הופיעו במדים הלאומיים, בודדים וגלמודים... לנקוב כעת בשמות- לא רציני. לאייל משומר, דקל קינן, בירם כיאל, יניב קטן, ליאור רפאלוב וניר דוידוביץ יש כבר מספר הופעות. אייל גולסה, מוחמד גדיר, עלי עותמן מתדפקים על השערים וישנם עוד מועמדים פוטנציאלים המסוגלים להמשיך את המסורת וחוסר הפחד לשורות הנבחרת, כפי שקרה מול צרפת, פארמה, מנצ'סטר יונייטד, צסק"א ועוד. מדוע חובה להזכיר בכל פעם את נקודות הציון הללו ? כי הן באמת נקודות התחלתיות, ועם כל הכבוד למה שהיה, לא פחות חשוב מה יהיה. שנית, כמו שכתב לפני 25 שנים הרצל רוזנבלום, עורכו של "ידיעות אחרונות" (לא בחלק של הספורט ! אלא כטור מערכת ראשון במעלה) אחרי עוד כישלון בדרך למונדיאל: " קחו את מכבי חיפה ושימו אותה במקום הנבחרת- בטוח שתצליח".
בטוח אין אפילו בביטוח, ורק פתי יאמין שהצבתה של מכבי חיפה מול נבחרת לאומית כלשהי, תגרום מיד למהפך, אבל תקווה יש. כי ברגע שהקהל מחפש את ה"אלה מחיפה", ברגע ששמים לב שהאלופה אינה מיוצגת בהרכב הפותח (ולא חשובה הסיבה, כי חיפה למרות מה שנרמז, לא תניח לשמועות זדוניות לפגוע בתדמיתה), ברגע שמייחלים לכדורגל המודרני שחיפה מציגה בבית האלופות (בשני הקמפיינים)- הניצחון החיפני מוחלט והזדים ימצאו עצמם בודדים במערכה. בעידן הטלויזיה, כאשר מהמרקע מתרוצצים ומשחקים כדורגל ראוי לשמו, שחקני המפתח הנפלאים של פעם שזומנו פה ושם, יכולים להתפרקד בכורסאות הנוחות ולשבוע נחת. הכדורגל היפה והתכליתי נשאר נחלתה הבלעדית של מכבי חיפה. ואם גם מזמינים רבים משחקניה לנבחרת, מי יודע, אפשר ובעתיד הקרוב תהיינה תוצאות מרחיקות לכת גם בנבחרת. אם למכבי חיפה לקח עשור להגיע לתהילה באירופה ואחר כך "קיצרה" את המועד לשבע שנים עד להופעה שנייה בבית האלופות, יש תקווה ששחקני חיפה דור 2010 יתרמו עוד אקסטרה. יורו? מונדיאל? הכל פתוח. לפחות ינסו. בכל מקרה, גם בעשור הבא מכבי חיפה תבקש להציף את סגל הנבחרת בשחקניה. כדי ששוב יזכרו את מספר המשחקים בהם לא היה לה נציג. על פי שני העשורים האחרונים, שלוש "העדרויות" מתוך 173 משחקים בינארציים- מאזן מצוין. ימות המשיח למי שבשנות החמישים והשישים האמין שהגבול הצפוני של ישראל עובר ב...חדרה.
