ה"ירוקים" ערוכים לסיכול גניבת ה"דאבל" השלישי בידי בית"ר ירושלים

יממה לאחר זכייתה באליפות נוספת- יומיים לפני משחק הגמר שלה מול בית"ר ירושלים ו... שקט. כן, הרבה שקט בעיר הכרמל, הרבה יותר שקט בעיר הבירה, כולם מוכנים לסופר- קלאסיקו של הכדורגל הישראלי. יש משהו מחייה יותר מאשר מכבי חיפה מול בית"ר ירושלים, האלופה הנכנסת נגד האלופה היוצאת, מחזיקת הגביע מול קבוצה שמחפשת אותו מזה 11 שנים. כמו ברצלונה שמצאה. השקט הזה אינו מקרי. מעורבים בו שניים מהמאמנים הטובים בליגת העל, וטובים הם כאלה שלא מקשקשים מהבוקר עד ערב על ונגד היריבה (רק לפרגוסון ובניטז מותר...), השקט הזה הופך לרעש קולני ב..קרביי אלישע לוי וראובן עטר.

הראשון, החיפני בהווה, חגג בשבת את התואר הראשון בחייו כמאמן, ראובן עטר, החיפני לשעבר, מחפש לפחות את הגביע כנחמת פורתא. פלוס כרטיס לגביע אירופה אותו יבטיח בכל מקרה, ניצחון או הפסד. בשעה שלאלישע לוי, ההופעה מול 40,000 אוהדים בירוק- צהוב תהיה חוויה ראשונה, עטר כבר הורגל למעמדים כאלה. ברשותו גם שני גביעים כשחקן ו"דאבל". אמרתם "דאבל" לראובן עטר, הדלקתם אותו. ככה מילימטרים הוא היה קרוב לעוד שני "דאבלים"- בגלל פנדלים החלום התמוסס. לירושלים חלק באחד מהם, בשעה שמאמנה בהווה הפך לגיבור גמר 1989, גיבור שגבורתו נשכחה ונמהלה בדמעות תוגה. איכפת לנו שמכבי "ישעיהו" חיפה (טרום א') ומכבי "יהויכים" חיפה (נערים ב') לא הביאו את הגביע ממשחקי הגמר- לא נבכה אם בסיום הגמר במוצאי יום שלישי, אבא של נדב ורועי, ירגיש כמוהם. מופסד.

גמר 1985- האלופה מכבי חיפה מגיעה לרמת גן למפגש מול בית"ר ירושלים שאינה מסוגלת יותר לסבול שיריבתה גזלה ממנה שתי אליפויות רצופות. חצי מדינה ייחלה ל"דאבליסטית" חיפנית- החצי השני חיפש צדק. אם חיפה לקחה אליפות, לשחקני המנורה מגיע גביע. יוסי מזרחי, שוער ירושלים (ומאמן אשדוד בהווה) הפגין יכולת הירואית במחצית הראשונה ומנע במו ידיו וגופו יתרון חיפני מוחץ. לקראת הסיום הצליח אלי אוחנה (86) לכבוש את שער חיפה. נו, נו, בירושלים בכלל שכחו ששיחקו נגד האלופה. עבורם, הגביע והשמחה שווים יותר. אוהדי חיפה שהגיעו בהמוניהם (במשחק זה נולדו הרכבות המיוחדות מחיפה), גם הם "שכחו" שהם אלופים. ככה מרגישים כשתואר אחד בכיס.

גמר 1989- האלופה הנכנסת, מכבי חיפה מחפשת "דאבל" נוסף. היריבה שוב מירושלים. הפעם, קבוצה חלשה עם הגנה פרוצה (44 שערים בליגה) מול "רב- בריח" חיפני (19 שערים). היתרון של ירושלים: דרור קשטן כמאמן ו..אלי אוחנה על הספסל (אז איפשרו) שהגיע לחופשת מולדת מבלגיה. ראובן עטר, אותו אחד שה"דאבל" נגזל ממנו ומקבוצתו, פתח את מסכת השערים בדקה ה- 14. עד סיום המחצית הראשונה, וללא קשר לכושרו של בוני גינצבורג מירושלים, חיפה לא הובילה 0:5. חצי מהקירחים של חיפה- מאותו משחק, מרטו את רוב שערותיהם. אורי מלמיליאן החזיר את בית"ר לחיים (48) ואבי כהן הכניע את גיורא אנטמן (73) פעם נוספת. נפסח על השער המדהים מרגלי עופר מזרחי (90) בסלאלום המפורסם- כל ילד במעון כבר שמע עליו. צריך רק לראות. הצצתי, נפלא.

ואז שוב אבי כהן (94) החזיר ל- 2:3 והמתולתל של חיפה לא התייאש והשווה ל- 3:3. בפעם הראשונה בעונה זו שחיפה (זוכרים ? רב- בריח...) ספגה שלישייה. בפנדלים בית"ר ניצחה 3:4- עטר השלים ערב גדול- קטן והפך לכובש הגדול ביותר של מכבי חיפה בכל הזמנים במשחקי הגמר. גמר 2002- האלופה (נכון שלא משעמם לקרוא את המילה הזאת שוב ושוב ?) של אברהם גרנט מגיעה לגמר מול קבוצתו לשעבר, מכבי תל אביב. 120 דקות לא משהו,גם בלי שערים) בפנדלים ה"צהובים" לוקחים עם 4:5 כשאחד הבועטים המוצלחים של ת"א הוא דדי בן- דיין, היום נתניה. בתוך שבועיים "סגרנו חשבון" עם המגן המצטיין. בחיפה קייסי דייק ואם יהיה לו "דאבל"- רק כמנהל. רע ?

כל מפגש עם ירושלים בגביע- בונטון

לא יכול להיות סיום עונה מוצלח יותר לכדורגל הישראלי מאשר "גמר לוהט" שכזה. מעולם גם לא קרה שדאבליסטית תעביר את הדגל לדאבליסטית אחרת. בחיפה מאד מקווים שזה יהיה התסריט הנכון. עד אז צריך לעבור דרך ארוכה, מלהיבה ורועשת. אני מכיר הרבה אוהדי מכבי חיפה שהיו במשחקי חג המולד באנגליה. אולד- טראפורד, אנפילד עבורם שיא השיאים. "איזה קהל, איזה סדר". כשחיפה בגמר, אין יותר התלהבות מאנגליה- המזרח התיכון החדש והישן מריחים הרבה יותר טוב. בפרט כששתי הקבוצות ה"גדולות" באמת נפגשות. השאר "גדולות" במחשב של אלו שפעם חשבו שגם הכח רמת גן גדולה. אל תיכנסו עימם לויכוח- סנילים בלי סניליות. תמיד מה שהיה פעם טוב יותר.

בפעם הראשונה שבית"ר וחיפה נפגשו בגביע- חצי הגמר 1971. אפילו לא ברמת גן. בבלומפילד. שני משחקים בכרטיס אחד. היו חייבים אז לא לאפשר יציאה עד שלא משלמים תוספת. במשחק הראשון הכח ומכבי תל אביב סיימו בתיקו 3:3 והרמת- גנים ניצחו 4:5 בפנדלים. יש יותר מזה ? התאזרו בסבלנות. יצחק ג'אנו , בלם ירושלמי קשוח שלא סבל תזוזות מיותרות לידו, העלה את קבוצתו ל- 0:1. יואב לוי כבש את השוויון (80). סטמדרטי. בחצי הראשון של ההארכה- חושך חיפני. בתוך שלוש דקות הפסיק החלוץ ויקטור סרוסי את פעימות ליבם של חיפנים רבים- 1:3 לבית"ר. הבלם המנוח ישעיהו שווגר (104) צימק ודני רום- שמולביץ שפרישתו הופרעה והוזעק לשחק כפה פנדלים- שער מקרוב בדקה ה- 115.

אז בעטו אחרת. כל קבוצה השלימה את מכסת חמש הבעיטות. ירושלים בעטה ראשונה והוליכה 0:4. כדור אחד (אבי נקש) חמק לחוץ. חיפה התחילה: יצחק מינץ 1:4, סלמן קרנדו 2:4, ישעיהו שווגר 3:4, מוטי לובצקי- 4:4. עוד משהו שונה בהווה. היום, בפנדל מכריע- חלק מסובבים גב, חלק מכסים עיניים וחלק מתפלל. אז, כשיואב לוי מחיפה ניגש לבעוט, עוד בטרם בעט כבר התחבקו. לא איכזב וקבע 4:5. יצאנו בשלוש אחר הצהריים, חזרנו בשלוש בבוקר. חלפו 14 שנים עד שבית"ר סחבה לנו את ה"דאבל" (פירוט למעלה) וכעבור שנה, הופ, עוד מפגש גביע הפעם ברבע הגמר בקריית אליעזר ועם צ'ופר: ברשות השידור השמרני הוחלט לשדר בשידור חי (!) רבע גמר. משבעת פלאי עולם (1986). עוד חתיכת דרמה. זאהי ארמלי כבש ראשון, סמי מלכה איזן עד למחצית. רוני רוזנטל הסתער וקבע 1:2 אבל אלי אוחנה (67) ואורי מלמיליאן (71) חוללו מהפך וגמרו לחיפה תואר אחד. את השני השלים השופט צבי שריר.

חיפה חיפשה "נקמה"- לא מצאה אותה, גם לא בגמר 89'. זיק של תקווה ניצת בחצי גמר 95' כשחיפה הדיחה את ירושלים משערים של חיים רביבו ונג'ואן גרייב (0:2) ואת מי ה"ירוקים" פגשו בגמר ? את ראובן עטר שעבר לשחק בהפועל חיפה. ירושלים סלחה אבל לא שכחה. היא שבה לקריית אליעזר, לא נבהלה משער של אבישי ז'אנו (19) והצליחה לסחוב להארכה בעזרתו של ניר סביליה. אלון חרזי הורחק ומחא כף, ירושלים נתנה קונצרט בהארכה מרגלי אילן בכר, עופר שטרית, אישטוואן האמר ואלעד יעקובי. הפעם הוחלפו היוצרות. חיפה המתינה לירושלים בחצי הגמר (2002) משער של יוסי בניון והעפילה לגמר כדי להפסיד "דאבל" שלישי. בואו לא נהייה אנוכיים. גם אנחנו הרסנו "דאבל" לירושלמים. ב- 2007 הם הגיעו לקריית אליעזר בו לא נוצחו מעולם במשחק גביע ושני שחקנים קבעו שגם הפעם יהיו פנדלים. זנדברג כבש לחיפה, שלומי ארבייטמן בדקה ה- 63 לירושלים. את הדיפות הפנדלים של ניר דוידוביץ זוכרים ? אם לא, מאז הספיק לשחזר. חיפה ניצחה 2:3 כבר בסיבוב הראשון וירושלים נאלצה להמתין עונה תמימה כדי לחזור למעמד זהה כדי לזכות ב"דאבל" אותו חיפה מקווה לנכס כעת לעצמה.

משחקי הגמר של חיפה

את משחקי הגמר שחיפה השתתפה בהם,תריסר , לא שוכחים. מישהו עוד מסוגל להפסיד 12:1 לבית"ר תל אביב (1942) ? אז מה אם לעסקני בית"ר היו קשרים והצליחו בדרכים שונות ומשונות לשחרר את כל שחקניהם בשעה שהחיפנים היו מגויסים למשימות לאומיות ? לא שהיינו מנצחים, יכולנו לגמור רק עם 6:1. נסו להעיר את החלוץ האגדי, יהושע ("שייע") גלזר ורק לשאול אותו: כמה נגמר המשחק מול מכבי חיפה ב- 62'? כמו שהיה חלוץ סופה, באותה מהירות יברח החוצה עם הפיז'מה. באה קבוצה חיפנית, הכי מבריקה שהייתה למועדון, שמעולם לא זכתה בתואר, דפקה 1:5 לאלופה הפועל פתח תקווה בחצי הגמר וסיימה בתיקו 0:0 בגמר מול מכבי תל אביב. אז לא היו פנדלים, כי אם היו, עד היום שחקני שתי הקבוצות היו עומדים ובועטים. נקבע משחק חוזר באצטדיון האוניברסיטה בירושלים. לא רצו להטריח את הנשיא החולה יצחק בן- צבי. בדקה ה- 34 חיפה כבר הוליכה 0:5 והורידה הילוך. לא רצו להשפיל את מי שהייתה פעם ה"אחות הגדולה" וסיימו ב- 2:5 מינורי. שם היה צ'אנס ענק להקדים את העשירייה המיתולוגית 26 שנים מאוחר יותר.

כעבור שנה חיפה שוב בגמר ועוד איזה- דרבי מול הפועל. בדקה השלישית ה"אדומים" שירדו ליגה והחזירו אותם בטריקים ושטיקים, כבשו מרגלי שמחה אורן. המכבים לחצו 87 דקות, שוער הפועל ארנון רוקמן תפס "יום משוגע" והפועל לקחו גביע שהוענק בפעם הראשונה והאחרונה בקריית- אליעזר, ולא נשיא העניק אותו. חלפו שבע השנים הרעות והגיעה השנה השמינית, הלא פחות רעה. אחרי חצי הגמר הנפלא מול בית"ר (1971) הכח הקטנה, כולה מורכבת מחוטבי עצים ושואבי מים, למעט יהודה שהרבני, ניצחה אותנו 1:2 וכמו בכל משחק גמר של מכבי חיפה, גם כאן לא חסר הרגע בה"א הידיעה. משה יחיאל(20) ואהרן גרשגורן מחיפה (35) הקדימו שער "ענק". שהרבני בעט ממרחק 40 מ', שוער חיפה ז"ל, יחזקאל גרשוני הניף ידיו כאומר להגנתו: חבר'ה, העניין בשליטה. הכדור נחת ברשתו והכח ה"קטנה" ברחה עם הגביע- 1:2. שנים רבות חיפה לא חזרה לגמר אלא כצופה. אז הגיע ההפסד לבית"ר (1985) ומאז עשתה לעצמה מנהג קבוע- להופיע בגמר לפחות פעם בשנתיים.

וזה קרה גם ב- 1987. מול מכבי תל אביב. גמר ענק נוסף. עד הדקה ה- 54 לא נכבשו שערים. משה גריאני 0:1 לת"א, זאהי ארמלי (64) עם הראשון לחיפה, אלי דריקס לא התרגש- 1:2 אבל משה סלקטר (86) שהחליף את הבלם רפי אוסמו (הגדול) נגח את ה- 2:2. עצירת חובה: כאשר אוסמו הוחלף, התעצבן על המאמן שלמה שרף וזרק את חולצתו ארצה. בתגובה, אחל'ה "צעד חינוכי", שרף ...החרים את חתונתו שנערכה ימים ספורים לאחר מכן. הלאה: ארמלי העלה את חיפה ל- 2:3 אך בדקה ה- 113 דריקס לא ויתר ושלח את הקבוצות לבעיטות הכרעה. ממשחק זה החל סינדרום הפנדלים ששמו יצא למרחקים. ת"א ניצחה 3:4 ואימן אותה שמעון שנהר- שלפנברג, תוצרת מחלקת הנוער הירוקה. כמו ראובן עטר. המקבילה של אריק בנאדו אז, היה יוסי קרמר, אף הוא בשנת השאלה מחיפה. הוא נחשב לבועט פנדלים מצוין- מ"שום מה" הוחלף בדקה ה- 106. גם לו נראה מוזר להסתובב בעיר הולדתו כמנצח ועוד כמכביסט צהוב. בררררררר.......

על גמר 1989 ו"דאבל" שני שהלך פייפן סיפרנו וקופצים לגמר 91' עם הגיבורים אברהם גרנט, השופט עובדיה בן- יצחק והחיפנים ראובן עטר (כן, זה מירושלים..), משה אייזנברג ואיל ברקוביץ. חיפה ניצחה 1:3 אחרי שפ"ת, שנותרה בעשרה שחקנים החל מהדקה השנייה, אף הוליכה 0:1 משער של מני בסון. אם טבריזי היה שופט במשחק הזה, פ"ת הייתה מסיימת עם 7 שחקנים והקהל היה מתפזר. לא היה גמר כל כך אלים במעמד צד אחד, גרנט ופ"ת. ב- 93' חזרנו לגמר מול מכבי תל אביב ומי כבש? ראובן עטר. ב- 95' חיפה "סגרה חשבון" עם הפועל חיפה, 32 שנים אחרי, וגברה עליה 0:2 (שערים: עופר שטרית ומשה גלאם) וב- 98' הפגישה האחרונה, כמנצחים עם הנשיא עזר וייצמן ז"ל שהעניק לאלון מזרחי את הגביע- 0:2 על הפועל ירושלים. היה גם הגמר האחרון לפני שבע שנים מול מכבי ת"א (עם ג'ובני רוסו הבועט והמחמיץ האחרון) ויהיה הגמר שכולם מחכים לו בכיליון עיניים עם כל האופציות הפתוחות. זה או "דאבל" שני לחרזי (ועומרי אפק) או שני לראובן עטר.