אלישע לוי, המאמן עם הכי הרבה לילות לבנים בכדורגל הישראלי, חייב- חייב- חייב להצטייד במהירות במגאפון. ממש כמו אחרון האוהדים. אפילו שזה לא מקובל ברחבי העולם, אז הוא יהיה הראשון, לא נורא. הרבה יותר נורא שמיליון צופים בכורסאות ועוד 36 אלף באיצטדיון לא יקבלו דווח אמיתי לגבי מחשבותיו. אם היה לו מגאפון, היה מבקש מהשופט איתן טבריזי פסק זמן ומכריז: " החלפתי את ג'ון קולמה ופאנטיני בגלל שלא יכלו להמשיך עקב פציעות".
תראו מה קרה, בגלל היעדר המגאפון. פרשן הערוץ הראשון, דני נוימן לא פסק לסנוט ולהאשים את אלישע לוי ב"קלקולים", מבלי שהיה לו מושג מדוע קולמה ופאנטיני, מהבולטים במשחק, הוחלפו לפתע. גרוע מזה, שדרנית הקווים שלו (איך קוראים לה ?) הייתה בסך הכל צריכה לזוז לעבר המאמן או המנהל קייסי, כי כולנו משלמים לה את השכר (אין תמורה בעד האגרה), ולשאול מדוע השניים הוחלפו. מוגזם, הא ? כך יצא שמיליון צופים בסלון ועוד 36 אלף באצטדיון חשבו שהמאמן החיפני "עושה במכנסיים", והוא בכלל ניהל את משחק הלחץ הזה בריכוז מכסימלי ובכבוד, כמתבקש ממאמן המאבד שניים מבכירי שחקניו. והקטע הזה הוא קצה הקרחון במסע המופלא של שחקני מכבי חיפה בניסיון לכבוש את ה"דאבל". פה ושם נשמעים רמזים מאלישע לוי ושחקניו שה"ביקורת מוגזמת ואנו עושים עונה טובה"- פשוט אין להם זמן לצאת מהריכוז המכסימלי בו הם שרויים בחודשיים האחרונים.
באחריות, אחרי בחינת מסע כל אלופות העבר של מכבי חיפה, זה של הקבוצה הנוכחית הוא הקשה והמסובך ביותר. מזה חודשיים הבחורים של אלישע נמצאים במתח שיא רצוף ולפי שעה, הם עומדים בו בכבוד. לא משחקים כדורגל גדול ? גם ברצלונה לא הייתה טובה יותר במשחקים מול צ'לסי ומבעיטה אחת למסגרת שערו של פטר צ'ך הגיעה לגמר בתוספת הזמן. כל עשר האלופות לשעבר של מכבי חיפה לא הפגינו כדורגל גדול בשלבי הסיום של הליגות. לא אצל שלמה שרף, לא אצל אמציה לבקוביץ, לא אצל גיור שפיגל, לא אצל אברם גרנט ואפילו לא אצל רוני לוי. העובדות בשטח ובמספרים.
עובדה: רק אצל אלישע, חיפה לא נוצחה בשליש האחרון. טפו...טפו..
לכל אלופה שהייתה לנו, ואנו גאים בכולן, היה איזה באג בדרך לתהילה. ייחודה של הנוכחית, מלבד המשחק מול אשדוד (0:3), כל משחק מאז פברואר הפך ל"מוקש" של ממש. בואו נצא למסע המפרך: במחזור ה- 20 חיפה יצאה ל"קופסא" בנתניה, בימים בהם הקבוצה של מתיאוס כיכבה כמועמדת לתואר והפסידה 2:0. כעבור שבוע, אלישע והשופט אסף קינן יצאו ל"נופש" ושילבו בו משחק כדורמים שעלה לחיפה בהפסד 1:0 לקריית שמונה. ואז הגיע המחזור ה- 22 שבו חיפה נאבקה לסיים ראשונה ולארח את מה שיקרה ביום שני- משחק העונה, ללא מרכאות, מול הפועל תל אביב. ניצחה את הפועל פתח תקווה 0:1.
ומיד, חמישה ימים אחרי, טרום משחק עונה. שמינית גמר הגביע בבלומפילד, מול הפועל תל אביב שלא הפסידה העונה במגרשה. מי סילק אותה ממאבק הגביע ? אנו, אנו, המכבים. וחלפו רק שלושה ימים, חיפה שבה לבלומפילד למשחק מול הלהיט של הליגה- בני יהודה. שיחקה היטב, העמידה את היריב בצל, אז מה אם שער הניצחון נכבש על ידי בלם ה"זהובים" ? לפני יומיים קבוצה אחרת עלתה לגמר בגלל שער כזה. לא נשמעו תלונות. חיפה חזרה למגרשה כדי לפגוש "בונקר" שהציב לה רוני לוי, מאמן מכבי פתח תקווה. קבוצתו יכולה הייתה לשחק כדורגל חופשי, כי סיימה את העונה, העדיפה להוציא לחיפה עין כדי שתוכל להתגאות במשהו בסוף העונה. נגמר (0:0).
אחרי הטיול לאשדוד מגיע מסע האלונקות. הפועל פתח תקווה מהתחתית הגיעה לחיפה, כבשה בדקה הראשונה ואחרי שנתיים , חיפה נזקקה למאמץ אדיר וכוחות נפש כדי שאייל משומר ירעיד את רשתו של שביט אלימלך- 1:2. שמונה ימים לאחר מכן, לכאורה משחק "קל" בבלומפילד מול מכבי תל אביב. רק עם בעיה קלה. הקבוצה שסיימה את העונה ביקשה להפריע לחיפה. הצליחה (1:1) והחזירה לה כעבור שבוע בתיקו דומה מול הפועל תל אביב. לא צריך לזלזל גם במשחק מול אחי נצרת (0:4) שהפך לקל בזכות חיפה שחיפשה את חצי הגמר. מיד הגיע משחק הקצוות מול קריית שמונה הנאבקת על חייה (1:2) ואחריו מול קבוצה עקשנית, סכנין (0:0) שהוכיחה כעבור שבוע מול הפועל שחיפה עברה משוכה גבוהה ב"דוחא". הכח עמידר ר"ג אמנם בתחתית, אבל חיפה חייבת הייתה להכריעה, ולא היה לה קל (0:2) והדי יום רביע האחרון עדיין מהדהדים, צורמים באוזני אלה שלא מבינים את גודל המאמץ המנטאלי.
והשיא עדיין לפני אלישע לוי וחבורתו. ביום שני משחק ממנו אין חזרה, אחר כך מכבי נתניה תמתין בקופסתה כדי לנסות ולחבל לחיפה בתוכניות האליפות (במקרה והמשחק ביום שני יסתיים בתיקו), אחר כך הגמר הקלאסי מול בית"ר ירושלים שהספיקה לקלקל לחיפה שני "דאבלים" (1985,1989) ובסיום, מנה ירושלמית נוספת ומי שלא מבין מה זה לשחק פעמיים ברציפות מול אותה קבוצה, כבר לא יבין. חוזר שנית: עבור כל מי שקשור למכבי חיפה, החל מנשיא המועדון וכלה באחרון האוהדים (וכולם מבקשים להיות ראשונים...), חודש מטורף כזה לא היה מעולם במכבי חיפה. כל משחק "מלחמת עולם", כל ניצחון מושג ביזע ובעבודה קשה וכמו שהמאמן אלישע לוי נוהג לומר: אופנתי לרדת עלינו ועל הכדורגל הישראלי בכלל.
