אם היו מפגישים את דור שנות השבעים והשמונים של מכבי חיפה עם דור התשעים והמילניום החדש ושואלים אותם היכן שנאו לשחק, קרב דעות חריף היה ניטש בין המחנות. כי הדורות הקודמים, לפחות אלה ששיחקו באצטדיון בפתח תקווה מאז שהוקם ב- 1968 ( אגב, במשחק החגיגי לכבוד חנוכתו חיפה הובסה 4:1) היו מצביעים עליו כ"מקום הנורא ביותר". ולעומתם, אלון חרזי לדוגמא, היה ממליץ להעביר את משחקי הבית לאם המושבות, כי שם בדרך כלל חיפה מצליחה...
שני הצדדים צודקים. באצטדיון הזה חיפה הפסידה אליפות, כאשר המגן ציון מרילי החטיא פנדל (1986) במצב של 0:0 וגרר את חיפה למשחק קובע במחזור הסיום מול הפועל פתח תל אביב שבו נוצחה 1:0. ובכלל, מאז 1968 ועד 1991 חיפה ניצחה בסך הכל שלוש פעמים את הפועל פתח תקווה במגרשו, שלוש מתוך עשרים משחקים- מאזן לא מרשים במיוחד. אלא שב"עידן חרזי" המגמה התהפכה וחל מהפך של ממש בגרף ההצלחות החיפני. מול שלושה הפסדים חיפניים, נרשמו לזכותם 12 ניצחונות, רבים בתוצאות גבוהות, עד כדי כך שבחישוב הכללי, בשורה התחתונה, ה"ירוקים" מגיעים למלאבס עם יתרון במספר הניצחונות על בעלת הבית- 15 מול 13 ועוד תריסר תוצאות תיקו. לא סיבה למסיבה ?
בהחלט לא. ושום קשר לחוסר הצלחתה של חיפה לנצח בשני משחקי הבית הרצופים שלה מול מכבי נתניה ועירוני קריית שמונה, בהן ליקטה נקודת ליגה אחת ולא הצליחה ליצור לעצמה מקדמה בפסגה. אלישע לוי עסק השבוע, במקביל לתיקון הליקויים במערך ההגנתי, וזה כולל לא רק את חמשת שחקני הקו האחורי, בהסברים על זווית הראייה שלו לאירועי השבוע שעבר. לא התנצלויות, הסברים. כי אין להתנצל כאשר מוליכים את הטבלה, ולא כאשר סופגים שערים. מזכיר לי פרק בילדות כאשר עלינו לשחק כדורסל וכל סל שחטפנו, נראה כסוף העולם. עד שכולנו הבנו שאין מצב של לא לספוג בכלל. ככה גם בכדורגל, כשמנצחים 0:1 קטן מרוצים מהתוצאה ולא מהיכולת וכשמפסידים לנתניה המתגוננת, מרוצים מהמגמה ההתקפית ובוכים על הנקודות.
המשחק מול הפועל פתח תקווה הוא עוד אחד בסדרת ה"מוקשים" המונחים לפתחה של חיפה. שחקניה אינם מתרגשים מהידיעות שאחדים משחקני המפתח המקומיים עלולים להיעדר. תמיד יימצאו 11 אחרים. פעם כינו את התופעה שכל שעה מדווחים על מצבו של שחקן כזה או אחר- "מלחמה פסיכולוגית". היום אין צורך, כי לא רק שכולם מכירים את כולם, שתי הקבוצות הספציפיות האלה באות לנצח. על חיפה רואים שהיא כזאת, ולא מהיום. פ"ת הפתיעה (אולי בגלל שהיא על תקן של "עולה חדשה") וכמעו וניצחה בטדי (2:2) וגם מול הפועל תל אביב בבלומפילד, לא קטלה קנים (3:2 בדקת הסיום). היא מרבה לכבוש ול..ספוג.
המגמה הזאת תתאים לחיפה, בתנאי שמאמני פ"ת, זאב זלצר ואלי מחפוד, שזכו כשחקנים במכבי והפועל פ"ת, לנצח את חיפה באצטדיון הזה, ימשיכו בקו ההתקפי. אחרי נתניה וקריית שמונה, מגיע לאלישע לוי לראות איך קבוצתו תתפקד בחוץ. בפעם האחרונה ,מול הכח עמידר רמת גן הלך נפלא (0:3). עד כה חיפה שיחקה מחוץ לקריית אליעזר, ארבע פעמים והחזירה צפונה תוצאות מצויינות. ספגה רק שער אחד מול בית"ר וגם הוא בפנדל, משמע שלפ"ת יהיה קשה בהרבה לכבוש כי חיפה תתגונן באחריות גדולה יותר. הניסיונות להצמיד לחיפה מיני משברון, מיותר. הקבוצה תפקדה טוב בהתקפה, לא כבשה כי היה לה פחות מזל. מבחינת נוכחות ברחבת היריבות מנתניה וקריית שמונה, האחוזים גבוהים. יותר בעיטות לשער יעזרו לחיפה שגם מובילה את טור ההבקעות (18).
גם השתתפותם של שישה משחקני חיפה במשחקי הנבחרות השונות ביום רביעי, תעזור למאמן חיפה. אייל גולסה ומוחמד גדיר, השפנים המוכרים של חיפה, שיחקו היטב בנבחרת האולימפית (גדיר כבש את אחד מהשערים), מסיללה שותף במשחק נבחרת דרום אפריקה, בירם כיאל היה טוב מול חוף השנהב וכך גם דקל קינן שהחליף את טל בן-חיים. השישי שבחבורה, אייל משומר הוזמן אף הוא וגם שיחק כשבעים דקות. רבים שואלים כיצד משומר מצליח להימנות על סגל הנבחרת הלאומית בשעה שבמכבי חיפה הוא נאבק קשות על חולצת ההרכב הפותח, ועד כה טרם הצליח להבטיח אותה לעצמו. פתרון החידה פשוט ומעניין שדווקא ותיקי הכדורגל אינם זוכרים: דרור קשטן, מאמן הנבחרת הנוכחית, היה קשר מצוין בהפועל פתח תקווה לפני 40 שנים. לרוע מזלו, הקבוצה הזאת זכתה בחמש אליפויות רצופות ובשורותיה שיחקו כדורגלנים מנוסים. קשטן נשאר בחוץ ( כי אז לא היו שחקני ספסל- מותר היח לשתף רק 11) אבל מאמן הנבחרת היהודי- הונגרי, גיולה מאנדי ראה בו עילוי והזמינו... היום משומר, טל בן- חיים, אוואט ואחרים שלא משחקים או משחקים למחצה, נהנים...
ההיעדרות של השישה לא תפגום במשחקה של מכבי חיפה שתנסה לחזור ולזכות בשלוש הנקודות כי הן חשובות גם להמשך הדרך שתתארך בשבת הבאה, עם משחק חוץ שני באשדוד. המכנה המשותף לכל משחקי חיפה עד היום- ההשקעה העצומה של השחקנים. אי אפשר להצביע אפילו על שחקן אחד שנותר אדיש. ולא רק בגלל מדיניות הרוטציה של אלישע לוי ש" לא עושה חשבון", לא לשעון, לא לתוצאה ולא לרמה. הוא מבקש לקבל תמונה שלמה ואם לקבלת הפאזל, יש צורך בשינויים, ולא מאולצים עקב פציעות, אין מחוסנים. ואין כמו האצטדיון באם המושבות כדי להשיב את החיוך לפני השחקנים ואלפי אוהדיהם שלא נשארים אדישים נוכח הנעשה בקבוצה ומגיעים בהמוניהם.
על הצלחת חיפה שם סיפרנו וכדי להעצים את ה"ביתיות" החיפנית, הנה כמה מספרים חשובים לא פחות. ב- 40 המפגשים בין השתיים באותו המקום, נכבשו לא פחות מ- 117 שערים, ממוצע של כמעט שלושה שערים למשחק. תשכחו מ- 0:0 כי ב- 40 השנים האחרונות היא הושגה כאן רק שלוש פעמים (1986,1991,1996). את הפסדה האחרון בחוץ מול הפועל פ"ת חיפה נחלה לפני שנתיים (3:1) ומעניין שתוצאה דומה הושגה גם ב- 2003. חיפה כבשה באצטדיון הזה שלוש חמישיות, רביעייה אחת וחמש שלישיות. המשחקים הזכורים באמת, תיקו 3:3 אחרי שחיפה כבר הוליכה 1:3 וניצחון 2:5 אחרי שפתח תקווה כבר הוליכה 0:2 וסרגיי קלשצ'נקו הבקיע רביעייה. ארבעה שערים במשחק אחד כבש גם שלומי ארבייטמן לרשת פ"ת (במדיה שיחק) לפני שנתיים והוא כיום השחקן הפעיל עם מספר הכיבושים הגדול ביותר מול ה"כחולים"- 6 שערים. חיפה יכולה גם לשאוב עידוד מהעובדה שהפועל פתח תקווה היא הקבוצה שספגה ממנה את מנת השערים הכי גבוהה שה"ירוקים" כבשו מול קבוצה כלשהי- 202 מול 157 שספגה ב- 116 משחקי ליגה מאז קום המדינה. מאזן הניצחונות- 54 לחיפה, פ"ת ניצחה 34 פעמים ו- 28 הסתיימו ללא הכרעה. אם חיפה תשכיל לחבר את כל היתרונות, יכולת עדיפה, מיקום עדיף, מגרש 'ידידותי'- צפויה לה שבת של עדנה. לא קלה, כי אין משחקים קלים אבל כזאת שהשחקנים עשויים ליהנות מהמשחק. בעיקר בגלל שהיריב ירצה לגנוב כותרות וגם כי חיפה נותנת לשחק ולא מגיעה להסתגר ולגנוב נקודות.
