ב- 29 בדצמבר 1956 התחוללה "רעידת אדמה" בשמי הכדורגל הישראלי. מכבי חיפה הביסה בקריית אליעזר, האצטדיון החדש את מכבי יפו 0:5 והעפילה לראש הטבלה, לראשונה בתולדותיה. אז, ללא תקשורת חונקת ונחנקת, 7000 אוהדים יצאו מכליהם. הם ראו את ה'פלא', ידעו לשמוח איתו וגם הבינו שלאורך זמן השמחה תארך זמן קצר. שלוש שנים מאוחר יותר, כשה"ירוקים" הוכתרו כאלופי החורף (מין תואר וירטואלי שבו המוליכה בחודש דצמבר זוכה בו), לא היה סיכוי שאישה תבקש מבעלה להוריד את פח האשפה... הוא חגג עם חבריו.
מאז זרמו מים רבים בקישון. חיפה הספיקה לרדת ולעלות שלוש פעמים, דורות של שחקנים באו והלכו. בשבת האחרונה נעצרנו על המספר 314, לא מספר המסמל החלטה של האו"ם אבל חשוב יותר לאוהדי מכבי חיפה. מדובר במספר הפעמים בהן מכבי חיפה ישבה בנוחיות בכורסת המקום הראשון. ולא בליגה א'. בליגת העל. רק מכבי תל אביב, בגלל השנים בהן שלטה לפני שמכבי חיפה הפכה לאימפריה, מקדימה אותה. מאחור משתרכות בית"ר ירושלים, הפועל תל אביב והפועל פתח תקווה. השנה, זאת הפעם השנייה שחניכיו של אלישע לוי מחזיקים בבכורה, והאוהדים ממשיכים להתרגש. מעט מוזר כי בדרך כלל נוהגים לומר שהעובדים במפעל לשוקולד, אינם מסוגלים ליהנות ממנו בבית, בגלל המתיקות ובגלל השובע.
הנהירה הגדולה לקופות הכרטיסים לקראת מכבי תל- אביב אינה בגלל ה"צהובים". הם יביאו את האלפיים צופים והיציעים ברובם יהיו צבועים בירוק. ולא רק בגלל המסורת או היריבות רבת השנים עליה כבר נכתבו הררי מילים ובכל אחת מהן קיים צדק פואטי. יפה דרש יניב קטן כשאמר שכבר מגיל צעיר מחנכים במחלקת הנוער שחובה לנצח את מכבי תל אביב. ואת הפועל תל אביב והפועל חיפה לא ? ומותר לנצח את הקבוצות הללו ולהפסיד לסכנין או לאשדוד ? גם יניב קטן לא יודע מדוע מכבי תל אביב "אהובה" בחיפה. בפעם האחרונה, הסיבה האמיתית: בשנות החמישים, כאשר חיפה היתה על תקן של קבוצה חדשה בליגה הראשונה, אחותה (ואז כינו כך קבוצות מאותו מרכז, מכבי, הפועל או בית"ר) נהנתה להביס אותה פעם אחר פעם. שחקני אותו דור, שהפכו למאמנים במחלקת הנוער, הסתובבו עם הרגשת העלבון, לא שכחו ולא סלחו והעבירו את תחושתם הלאה. אין סיבה אחרת. בגלל זה הבוגרים של חיפה עצרו רק ב- 0:10 המפורסם והנוער הירוק הביס את ה"צהובים" 0:8 לפני חמש שנים. אוהדי מכבי חיפה כבר עברו מזמן את ה"פאזה" של ' תנו לנו ניצחון משולש על הפועל חיפה, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים ולא איכפת לנו יותר'. זה מתאים יותר לאלה מעבר לכביש.
עדיין נושא פתוח למחקר מעמיק, מדוע אוהדי חיפה אדישים משהו לקבוצתם, כאשר זו מוליכה את הליגה בבטחה ובהפרש עצום (כמו בעידן אברהם גרנט ורוני לוי) ומסוגלים להתרגש מחדש דווקא השבוע. אל תחפשו הסבר וגם אל תשאירו את המחקרים לפסיכולוגים- חכמולוגים, אוהדי מכבי חיפה, המנסים להשבית שמחות כדי לתפוס כותרות. זאת תופעה שמי שנותר לו עודף ממנת הפלאפל, רוכש עט ומנסה לנתח את קבוצתו האהודה. מחלה חיפנית חשוכת מרפא... כשאלישע לוי, מאמן מוערך וחסר תארים דיבר במוצ"ש שה"טבלה אינה משקרת" הוא התכוון שנכון לרגע זה, מכבי חיפה היא הקבוצה הכי קבוצתית בליגה והבכורה אינה נחלתה במקרה. וראה זה פלא, קיים קונצנזוס לאומי ולא שחיפה באמת זקוקה לזה. אחר כך, בטבעיות, מגיעה ה"קלעצקאשע" המסורתית: אתם רצים לאליפות ? די, מספיק לשאול את שאלת התינוק. כי מכבי חיפה רצה לאליפות ברגע שמסתיימת העונה הקודמת. אין מצב שהיא תוותר על הדבש.
לא תמיד זה מצליח ומי כמו מכבי חיפה יודע שלפעמים, וזה כואב וצורב, ה"טבלה משקרת", אוהו, ועוד איך משקרת. שלוש אליפויות איבדנו בגלל ה"טבלה המשקרת" ומי נהנה ? פעמיים מכבי תל אביב ופעם אחת הפועל תל אביב. הניצחון בסכנין, ההתייחסות הלוחמנית לכל משחק, ההקרבה וההכרה שחיפה לא יכולה להיות יותר משנתיים הרחק מעין הסערה, הם הגורמים שלא היו כשאיבדנו את האליפויות. איזו קבוצה יכולה היתה להתמודד עם מכבי חיפה מודל 86' ? עוד לפני שנשרקה שריקת הפתיחה, כולם סימנו אותה "באנקר". אחרי שתי אליפויות ועם סגל שחקנים זהה וצעיר, נראה הזוי שרוני רוזנטל, ברוך ממן, זאהי ארמלי וחבריהם ישאירו לאחרים את התואר.
נהוג לכנות את מכבי חיפה כ"סנטה קלאוס" של הכדורגל הישראלי. וזה נכון, כי ה"ירוקים" לדורותיהם נהגו (בתקווה שלשון העבר לא תימחק) לחלק מתנות לקבוצות בחלק התחתון של הטבלה, שלא לדבר על היורדות. לא עניין של טוב לב ספורטיבי והזדהות עם היריב הזקוק לנקודות כאוויר לנשימה. בעונת 85/86 הצליחה חיפה להשאיר 9 נקודות (!!) בידי קבוצות התחתית ולבסוף, במשחק העונה נאבקה על תיקו בבלומפילד והפסידה את האליפות בגלל שער הנבדל של גילי לנדאו. ליורדת מכבי שעריים השאירה ארבע נקודות ( פעמיים תיקו 0:0), להפועל ירושלים את כל השלוש (3:2) ועוד שתי נקודות ב"אורווה" של פתח תקווה (0:0) ולא סתם. היה לציון מרילי צ'אנס לגמור את המשחק אבל את הפנדל שנשרק לזכות חיפה, החטיא וכך חיפה הסתבכה בעונה שהיתה שלה. האוהדים התבדחו אז שניצחון בפתח תקווה עשוי לגרום לקבוצת הנוער להופיע בבלומפילד, מין הרגשה שהמשחק האחרון "לא חשוב". הפנדל המוחמץ טרף את הקלפים והחישובים.
הפספוס האדיר הזה הוא כאין וכאפס לעומת אובדן האליפות למכבי תל אביב בעונת 94/95. עד שהגיע לחיפה ולקח איתה בקלילות שתי אליפויות רצופות, אברהם גרנט שמר על שתיקה. כשהגיע לפאתי חיפה כבר לא לחש באוזנם של מקורבים. אמר באופן חד וברור: " יצאתם פראיירים, עם קבוצה כמו שהייתה לכם מול מכבי תל אביב האפורה שלי, איבדתם אליפות בטוחה". אנחנו ידענו כבר אז שאחת הקבוצות הטובות שהוצבה בתולדות הכדורגל הישראלי, נשדדה ביוזמתה. כמו בעל עסק שמצית את המפעל שלו ורץ לבקש את דמי הביטוח... אלא שכאן לא היה אל מי לבוא בטענות. בכדורגל יש הפתעות, לפעמים גדולות, פעם, פעמיים בעונה- לא חמש !!! הגיעה לקריית אליעזר קבוצה מפוחדת, אשדוד, שבסך הכל רצתה לצאת בשלום ועם מינימום ספיגה מול ארטילריה כבדה, רביבו, ברקוביץ, קנדאורוב, חזן, רוני לוי ועוד ועוד בונטונים, ומצליחה למחוק למארחים את החיוך עם 3:2 הזוי שקטע רצף של 46 משחקי ליגה ללא הפסד ו- 25 משחקי בית בהם לא נשארה עם חורים בכיסים. רק בגומלין, כשדרסה את אשדוד 1:6 וזו ירדה לליגת המשנה, חיפה הבינה איך בעטה ברגליה האיתנות בדלי החלב, לשמחת גרנט וחבורתו. כי הם ראו את חיפה נכשלת גם מול בית"ר תל אביב (פעמיים), מכבי פתח תקווה (הפסד ותיקו) ראשון לציון (תיקו) והפינאלה מול בית שאן (3:2)- 19 נקודות שרק עם חיפה היתה משיגה מחצית מהן, לא הייתה לה בעיה לזכות בתואר ה- 12 שלה.
ואם עד כה עדיין קיים מישהו שמטיל ספק שיכול להווצר מצב שלא הקבוצה הטובה זוכה בפרס, מה תגידו על הקבוצה של יצחק שום בעונת השיא של המועדון- ההשתתפות בצ'מפיוס ליג. אפשר בכלל היה להשוות את הקבוצה האדירה עם יעקובו, פראליה, רוסו, חרזי, בנאדו, קטן למכבי תל אביב ? אלא שחיפה הפסידה פעמיים לקבוצת התחתית.. בית"ר ירושלים ( זוכרים את הגול שדודו אוואט ספג בחיפה ?) ובמשחק ביתי "קל", לקראת סיום, אפשרה לבני יהודה חסרת האמביציות לסחוט תיקו 2:2 בקריית אליעזר, והחל משבת זו ה"ירוקים" התחילו במרדף דורסני שכלל שלוש חמישיות רצופות (כפ"ס, פתח תקווה ואשדוד) וזה לא הספיק אלא ל...אובדן האליפות בהפרש בן שני שערים. כקבוצה, חיפה הייתה עדיפה וכבודדים, לא היה יותר משחקן אחד בת"א (אולי אבי נמני) שיכול היה להשתלב בהרכב החיפני והסוף, סוף מר ואכזרי. אפילו ההשתתפות בצ'מפיונס ליג לא יכולה להחשב כתירוץ. היא הפכה לנחמה...
אלישע לוי ודאי לא יסתכל על ההיסטוריה. היא טובה כתמרור אזהרה ותו לא. ההווה כבר גורם לאוהדי מכבי חיפה לרוץ לקופות. הם מבינים שאחרי שנתיים שחונות, החבר'ה יורדים מהמשחקים סחוטים, מאושרים ורעבים למשחק הבא. ומי שרעב, עושה הכל כדי להשביע את רעבונו ולא מדובר בסיום עונה ללא הפסד. לחיפה לא צריך לספר שאפשר לסיים עונה ללא הפסד. היא כבר עשתה זאת עם "קבוצת החלומות" בעונת 93/94. היא גם יכולה להוכיח שאפשר גם לא להפסיד ולהישאר סגנית בלבד. בעונת 86/87 הגיעה לחיפה בני יהודה הצנועה שעברה 29 מחזורים נטולי הפסד. חסרו לה 90 דקות כדי לסיים עונה חלומית, מבחינתה. ולא איכפת היה לה שהיא במרחק 15 נקודות מהאלופה שבדרך, בית"ר ירושלים. חיפה שיחקה מצוין, הביסה את ה"כתומים" 2:5 וגנזה להם את החלום כדי לשמור לעצמה, כעבור שבע שנים, את ההישג הייחודי.
האוהדים הירוקים מתרגשים כאשר הם רואים שאלישע לוי וסביבתו לא מתרגשים. בסתר ליבם היו רוצים לראות את ההרכב הכי מושלם עולה לשחק , אך גם כאשר נוצרות בעיות בעמדות מסוימות, כולם בטוחים שה- 11 שיעלו ינסו לחפות על הנעדרים. בינתיים זה הולך מצוין. טפו-טפו...
