יעברו שנים רבות עד שיקום שוער במכבי חיפה שיצליח לדגדג את הישגיו של ניר דוידוביץ. הוא ניצב בשער קבוצתו מזה 12 עונות, הופיע בהכי הרבה משחקים בין הקורות למרות שהפסיד לפחות 60-70 הופעות עקב פציעות קשות ועל מיומנותו בפנדלים כבר נכתב. הקלישאה שאין שוער טוב אלא בועט גרוע, נעצרת לא פעם בידיו של דוידוביץ ג'וניור, דור שני במכבי חיפה. הוא ואביו, בנימין ששיחק בשנות החמישים והשישים במועדון הם היחידים שהכפפות עברו בירושה.
לא במקרה מוזכר כאן בנימין דוידוביץ. כמו שניר הוא שיאן בזכות עצמו, גם אביו מחזיק ב"שיא"- שוער המשנה הכי מסופסל במכבי חיפה. לא פחות מעשר עונות היה תמיד המשנה לשוער. במכבי חיפה אהבו לדעת שיש להם על מי לסמוך במקרה והשוער הראשון לא יוכל להתייצב בין הקורות. בעוד ניר הצליח לגבור על שוערי נבחרת כרפי כהן ובוני גינזבורג ולהופכם לשוערי משנה שלו, האב בנימין הסתכל בעיניים כלות כיצד ההנהלה מביאה את יעקב קסורלה, חיים לוין ומעדיפה על פניו את אריה שולץ ויחזקאל גרשוני שגדלו במועדון. ולא שלא סמכו עליו. אדרבא, אבל הביטחון הגדול של ההנהלה היה שיש על מי לסמוך בעת צרה. למזלו הרע, נותר עם 23 הופעות ליגה בעשר שנים. אפילו לתום אל- מדון, המשנה לשוערי המשנה (שש שנים) כבר יש 26...
גיל ללא שמיים
לא בכדי בחיפה "שוברים את הראש" אם ואיך לשחרר את תום אל- מדון. מחד, רוני לוי וכל המערכת יודעים ששעת המבחן של שוער הנבחרת האולימפית לשעבר הגיע להתחשל. מאידך, אם לא מתחשבים בשוערים הזרים המשחקים בליגת העל, בחמש קבוצות (בית"ר, אשדוד, הפועל ת"א, מכבי ת"א ובני יהודה), לאל- מדון יש מקום בכל קבוצה מלבד כמובן ב... מכבי חיפה בה העמדה תפוסה, בלי עין הרע, עד להודעה חדשה. אם ואן דה- סאר יכול לשחק במנצ'סטר יונייטד בגיל 37 , גם דוידוביץ יכול, ולא בגלל שהוא בליגה הישראלית אלא בגלל היכולת הגבוהה.
מדי שנה, ערכם של שוערי משנה עולה בעיני המאמנים. חוקי המשחק המתחדשים והעול המוטל על שוערים, גורם לכך שקבוצות הרצות לתארים חייבות להחזיק על הספסל שוערים מצוינים, לעתים אפילו במחיר עצירת הקריירה שלהם במועדונים פחות הישגיים. לא תמיד היה המצב כך, לפחות לא במכבי חיפה. למכבי ת"א, הפועל ת"א והפועל פתח תקווה בשנות החמישים תמיד היו שני שוערים טובים. במכבי חיפה של שנות החמישים והשישים העדיפו שוער ראשון טוב ומתחרה מליגה נמוכה. גם לא היה טעם להחזיק בחיפה שני שוערים טובים. כי עד אמצע שנות השישים, לא היו מותרים חילופים. ה- 11 שעלו הם אלה שאמורים היו לרדת. ואם קרה שבמהלך משחק, לדוגמא ב- 9 במאי 1953 השוער החיפני שולץ נפצע, חיפה נותרה עם עשרה שחקנים ולשער נכנסו ברוטציה שחקני שדה והתוצאה בהתאם- 0:9 להפועל פתח תקווה.
יחזקאל גרשוני "נתקע" בשער חיפה לשמונה עונות. שוער ליגה טוב ותמיד הצמידו לו שוערי משנה שהובאו ממועדונים בליגה ב', בעיקר ממכבי קריית ביאליק. פעם אברהם מורנו, אחר כך אורי דניאל, שוערים טובים אך בלתי מנוסים. כשנזקקו להם, מצאו אותם במקום הנכון והם לא איכזבו. באמצע גם היו שוער יהודי סקוטי (קסנס) ושוער חולוני (בובו). בתחילת שנות השבעים חיפה הימרה בגדול. חיים זיידנברג ממכבי חולון הובא כשוער ראשון, משה אלסטר שגדל בחיפה ישב על הספסל. הג'ינג'י החולוני הפך לאחד משוערי הליגה המצטיינים. הגנת חיפה בראשותו ספגה 3 שערים בלבד ב- 13 מחזורים (!!) ואם מתלהבים כיום מכמות הספיגה החיפנית (7), על אחת כמה וכמה אז (עונת 69/70).
אלא שזיידנברג זה שכח לרגע באיזו קבוצה הוא משחק. בעונה השניה שלו הכריז על שביתת שבת ומכבי חיפה נאלצה להשתמש בשוער המשנה שלו, אלסטר. ומה עושים כאשר ערב משחק חצי הגמר מול בית"ר ירושלים, אלסטר נפצע אף הוא ? מזעיקים את... יחזקאל גרשוני שכבר פרש מכדורגל. מישהו יכול לתאר לעצמו שחיפה תזעיק היום את בוני גינזבורג כשוער שלישי ? ולמה שיבוא ? גרשוני בא, ועוד איך בא. הסמל ריצד בעיניו, הבית החם קרא לו לעזרה. וזה אותו בית אותו עזב לשנה ב- 1962 כשהחליט להפוך לימאי. אגב, גם דוידוביץ האב, הבין כבר אז שלשוערי משנה ישנם דברים חשובים מכדורגל. בסוף שנות החמישים גילה שאמו, ניצולת שואה כמוהו, מתגוררת בגרמניה ומאז מלחמת העולם השניה לא ראה אותה, אמר שלום וטס לפגישה המרגשת ורווית הדמעות. כשחזר, הספסל חיכה לו והפעם דוידוביץ החליט לעזוב ולעבור להפועל קריית חיים לעונה אחת. כשחזר, מעמדו לא השתנה.
המלחמה ששינתה את פני הדור
מהפכת החשיבה לגבי שוערי המשנה החלה שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973). חיפה שוב העדיפה שוער מצטיין מליגה נמוכה, בנימין ויינברג ואליו הצמידו שוער נוער מצטיין, יצחק כהן. זה לא האמין שיבוא יום פקודה. לרוע מזלו של ויינברג, הוא נפגע קשות בעת שהטנק שלו נפגע ועלה באש. חבריו נהרגו והוא הצליח לזנק מתוך הטנק הבוער אך לא להינצל מאישפוז ממושך. יצחק כהן הבלתי מנוסה נכנס לשער אבל במכבי חיפה ראו הזדמנות נפלאה לשלב שוער בן 16 בשם עמנואל (מנו) שוורץ.
שוורץ זה, למרות גילו הצעיר, יכול בשקט לעמוד בשורה אחת עם אבי רן ז"ל וניר דוידוביץ יבל"א. בקושי הספיק לשמש שוער שני. אלא שחיפה של אותן שנים התנדנדה בין הליגה הראשונה והשניה, ובניגוד לשני השוערים הנפלאים, נאלץ כל הזמן לחוות מהי תחתית. אפילו רגע אחד של נחת לא היה לו. יצחק כהן נשף בעורפו עד ששורץ נשבר ממעמד הקבוצה (ליגה ארצית) וביקש לעבור למכבי תל אביב. נמכר ב- 300 אלף שקלים, סכום עתק באותם ימים, וחיפה החלה להמר יותר על שוערי הבית שלה. גם כשוערים ראשונים וגם כמחליפים.
ביניהם היה גם צדוק אברהמי. הוא ראה כמטרה את אפודת השוער הראשון. נקלע לעימותים מקצועיים לא קלים. אחרי שעלה מהנוער (78) הפך מחליף ליצחק כהן ולפתע הביאו לו את ירון בראון, שוער שכוכבו דרך עד שנפצע ברגלו וסיים את הקריירה בעיר הכרמל. אברהמי חשב שהגיע אל המנוחה והנחלה ולא לקח בחשבון ששוער הנוער, אבי רן אורב בפינה. כך קרה שבעונת 81/82 אבי רן שיחק יותר מאברהמי וכעבור שנה, החולצה הראשונה חזרה לאברהמי ששיחק בשני שליש מהמשחקים. ה"דו- קרב" בין השניים, ששמרו על יחסים טובים ביניהם, נמשך שלוש עונות עד שבחיפה הגיעו למסקנה שהגיעה זמן להפרדת כוחות. אין טעם להחזיק שוער משנה ממורמר- זאת היתה הדעה.
אנטמן הציל את ה"דאבל" ממעבר לאם המושבות
כך נולד לו השקט התעשייתי הראשון. בחיפה הוחלט להביא כשוער משנה לא פחות ולא יותר את... בנימין ויינברג בן ה- 35 ששוכנע לשוב לשדה המשחק. הצמד- חמד הזה (ואחר כך גם מאיר פרץ) העניק לאבי רן את השקט הנפשי והוא ניצב ברציפות לאורך 102 משחקי ליגה, עד סמוך למותו הטראגי. חיפה, ששוב נותרה ללא שוער מעולה, שינתה כוון והלכה על שוערים מנוסים. באו בוני גינזבורג וגיורא אנטמן ואליהם הוצמדו שוערי משנה כמיקי דהאן שלא ראו מגרש. בקושי בגביע הטוטו. העונה בה ניתן לומר שבזכות שוער משנה חיפה זכתה ב"דאבל" היא עונת 1990/91. גיורא אנטמן פתח את העונה ולפתע במשחק אחד, מול מכבי נתניה ( עם רוני לוי) ספג חמישייה קטלנית. המאמן שלמה שרף נכנס ללחץ ודרש להביא במהירות את ויקטור צ'אנוב, שוער נבחרת ברית המועצות.
צ'אנוב האגדי נחת, אנטמן נעלב אך נשך את שפתיו ובתוכי תוכו המתין להזדמנות להוכיח לשרף ושות' שטעו לגביו. והם טעו ובגדול. אמנם, צ'אנוב ייזכר תמיד כמי שזכה לציון 10 בזכות הדיפת שני פנדלים מרגלי ניר קלינגר ואיציק זוהר במשחק המכריע בו חיפה הביסה את מכבי תל אביב 1:4. פחות זוכרים שצ'אנוב נפצע פעם אחר פעם ואל בין הקורות נקרא ...אנטמן. בסך הכל המחליף שיחק שש פעמים אבל גילה יכולת מדהימה והצלות נפלאות שהביאו לחיפה את כל 18 הנקודות המכסימליות. מי יודע היכן היו חגיגות ה"דאבל" נערכות אלמלא השוער המחליף.
לא פלא שבשתי העונות הבאות, צ'אנוב כבר השפיע פחות. אנטמן עזב ואת תפקיד המשנה נטלו שוערי בית צעירים, אסרף דאמוני, יעקב בוסקילה ושגיא שטראוס. ניר דוידוביץ גרם לשטראוס לעזוב, כמו גם לדודו אוואט, שניהם ממחלקת הנוער, ומאז ועד היום שיחקו תחתיו אבי פרץ, אייל וקראט, אוואט והגענו בשעה טובה ומוצלחת לאל- מדון, האיש שבחדשות. מישהו זוכר את תום אל- מדון בעונת 04/05 אחרי שהגיעה בשורה רעה מכוון ברכו של ניר דוידוביץ שבעטיה נסע בשבוע שעבר לאיטליה ל"טיפול עשרת אלפים". אל- מדון נכנס במחזור ה- 12 בטדי (דקה 37) וההופעות שנתן לא היו מביישות שוערים מנוסים. את שמונת המשחקים הראשונים סיים מבלי לספוג ולו שער אחד (!). בסך הכל שיחק ב- 16 משחקי ליגה בהם חיפה ניצחה ב- 10, ארבעה סיימה בתיקו ורק בשניים הפסידה, מול מכבי ת"א (1:0) והתבוסה באשדוד (4:0). בניגוד לגיורא אנטמן שכעס והחרים את פוסטר האליפות המסורתי, ועל כך הוא לא סולח לעצמו כי תרומתו היתה אדירה), חניכו, אל- מדון חווה על בשרו כמעט הכל. מהמגרש ומהספסל. ורוני לוי ? הוא יודע, בגלל התרומה האדירה של אל- מדון לאליפות השניה שלו, עד כמה חשוב שיעמוד לרשותו שוער שני ברמה גבוהה. קשה למצוא בן זוג לדוידוביץ, קשה גם להשיג שוער שני ברמתו של אל- מדון. החלטה קשה אם לוותר עליו ומי יבוא במקומו. ולשוער המשנה דהיום יש גם קלף מנצח: היכולת לפרגן. אל תחפשו בארכיונים, הוא לא התלונן ולו פעם אחת על מעמדו ומקומו. וגם הוא יודע שאם יעזוב, המורים הכי בכירים לעסקי שוערים, דוידוביץ ואנטמן הניחו בכפפותיו את המפתח להצלחה. וגם הצילומים בשער והתמיכה בדוידוביץ אחרי השער האכזרי מול רוזנבורג, שמנעו בשניה האחרונה מעבר לבית האלופות בפעם השניה, מדברים בעד עצמם.
