אם תתאמצו מאוד, תוכלו לשחזר את כל השחקנים שהגיעו למכבי חיפה ב"חלון ההעברות" הנפתח בינואר ונסגר בסופו. לעומת קבוצות אחרות בליגה, וכמו קבוצות ה"מבשלות" את העונה חודשים ארוכים לפני שקודמתה הסתיימה, הדוקטורינה החיפנית דוגלת במאמץ מרוכז להביא לכאן, לעיר הכרמל, את הטובים והרצויים. רק במקרים קיצוניים, ותמיד תחת לחץ זמן, קרו פנצ'רים אך מספרם בטל בשישים.
כלל ברזל בחיפה, רק בעל הבית והמאמן מנהלים את המועדון. דעת קהל או תקשורת ? במחוזות אחרים. והכלל הזה "עובד" כראוי. אם יעקב שחר ורוני לוי היו 'נענים' לכל מיני עייצעס- גייבר, דייגו קרוסה, רנאטו, מסיללה, בוקולי ואפילו פאוליניו לא היו פה. יהיה זה יותר ממטס כבוד לאותם יושבי קרנות אם יוכרו רשימותיהם הנראות כיום מצחיקות. גם אז, כאשר שלחו את החמישייה הזרה הביתה, הן נראו הזויות אבל מה לעשות כאשר רנאטו עדיין לא בעניינים וסובל מפציעה, קרוסה לא מתואם עם קינן, במסיללה כבר מתעניינים בחיל האוויר וכך הלאה.
זה פחות או יותר המצב עם כל זר המגיע לכל מקום, ויהיה זה איאן ראש, חלוצה האגדי של ליברפול, דייויד בקהאם לריאל מדריד, אנדריי שבצ'נקו ומיכאל באלאק לצ'לסי. בניגוד ל"מומחים" העוברים ממערכת למערכת עם אותה מקלדת, מיקרופון או דעה הפוכה, הכדורגלנים המגיעים למכבי חיפה צריכים להתאקלם, בעיקר למנטליות של מכבי חיפה התובעת צמרת, אליפויות וניחוח אירופי. אחדים מאותם "מתאקלמים קשים"- יעקובו איגביני, רוברטו קולאוטי, חיים רביבו ושות' הגיעו בלי עין רחוק. אם חיפה והלחצים המופעלים על שחקניה, הועילו במשהו, דיינו.
אפשר כמובן להזכיר את ההולנדי אריק חרוליקן שהביאו ב- 90' או את הבלם הרוסי, ולדימיר בסונוב ששלמה שרף הביא בתחילת עונת ה"דאבל" וזה עזב אחרי מטח הטילים העיראקי הראשון במלחמת המפרץ הראשונה. החיזוק הרציני הראשון, וילפרד מוגאיי מזימבבואה, סבל מכל מה ששחקן זר מסוגל לסבול, ולא רק בארץ. כאן רק החמירו את היחס אליו. הבדידות 'הרגה' אותו וחשבונות הטלפון האסטרונומיים בעזרתו שמר על קשר עם רעייתו ובתו, העידו על כך. הקשר- חלוץ הגיע לחיפה בתקופה בה ניסו הצמד ברקוביץ- רביבו להצליח אחרי עזיבתו של ראובן עטר להפועל חיפה. לא הצליחו, כי ברקוביץ מעולם לא הצליח בלי עטר...
מוגאיי גם "זכה לכבוד" כאשר מאמן לשעבר/ פרשן בהווה קרא לכלב הרוטוויילר השחור שלו על שמו. הנושא עלה לכותרות בכל תוכנית טלוויזיה וגם אוזניו של מוגאיי לא נאטמו. מישהו מעלה על דעתו שהיום יקראו לחיית מחמד על שם של שחקן ולו בגלל צבע עורו ? לכו לשחק כדורגל באווירה כזאת. השני, הסלובקי ירוסלב קינטוש, הובא ב- 1996 כדי שימלא את מקומו של האוקראיני, רומן פץ. זה היה הבלם הזר הטוב ביותר ששיחק אי פעם בישראל, ופציעה קשה במשחק מול מכבי תל אביב חיסלה לו את הקריירה. הוא ניסה לחזור לכושרו ונכשל. הסטנדרד החיפני הגבוה גרם להעברתו לחולון, תחנה סופית בקריירה בישראל. קינטוש לא הגיע לרמתו של פץ אך היו לו נתונים מצוינים להצליח. אחרי עשרה משחקים בלבד, נפצע וסיים אף הוא את דרכו.
"מקרה החירום" הראשון אליו הוזעק הנשיא יעקב שחר, כאשר נענה לתחינותיו של סרגיי קנדאורוב להימכר לקבוצה במערב אירופה. אחרי שחרורם של ברקוביץ ורביבו, מתן היתר גם לצלע כה חשובה, כמוה כגזר דין מוות על שאיפות הקבוצה להשיג "משהו". שחר מעולם לא בלם כדורגלן בדרך לחו"ל, וכמחליפיו של "קנדא" נקבעו איציק זוהר ששב מאירופה אחרי הרפתקאה לא מוצלחת בקריסטל פאלאס וולדימיר נידרגראוס הרוסי. שניהם יחד לא נכנסו לנעל אחת של קנדאורוב ובכל זאת, הנזק צומצם וחיפה הצליחה לבסוף לזכות בגביע המדינה האחרון שלה (1998).
מכאן ואילך, האירועים הכתיבו לנשיא שחר את הדרך והוא ניצב מול אלון מזרחי שלימים יבכה, תרתי משמע, על דרישתו לעזוב את מכבי חיפה. הימים ימי שיא בכדורגל הישראלי. לראשונה, קבוצה ישראלית הגיע לשלב רבע גמר גביע אירופי, מהלך 360 דקות ממשחק הגמר למחזיקות גביע. חיפה נאבקה בכל המישורים גם בארץ. מר מזרחי מצא לו את חלון ההעברות כהזדמנות בלתי חוזרת לבקש שיימכר לקבוצת תחתית מהליגה השניה (!), שמה בישראל ובצרפת ניס. לא הועילו כל ההסברים שהמועד קטלני וההיסטוריה מתדפקת על הדלת. למר מזרחי הבטיח מי שהבטיח עולם ומלואו, ובסופו של דבר נשיא מכבי חיפה הבין שאין עם מי לדבר ומכר אותו. על ה"הצלחה הפנטסטית" של האווירון המקורקע, כולם הספיקו לשמוע. לחיפה נוצרה בעיה אדירה. איך מוצאים חלוץ פורה באפס זמן. הפור נפל על רונן חרזי וויקטור פאצ'ה. הראשון, על סף פרישה מכדורגל אחרי קריירה מפוארת בישראל והופעה בטורקיה, השני אלבני שבכלל לא התלהב לשחק בחיפה. על ה"החלפות" בחוד ההתקפה חיפה שילמה ביוקר.
כי בדומה לזאהי ארמלי ורוברטו קולאוטי, שלא כבשו שערים ברבים ממשחקיהם הראשונים, כך גם חרזי ופאצ'ה שנזרקו היישר למים הקפואים, תרתי משמע- מול לוקומוטיב מוסקבה הגדולה. עזיבתו הפתאומית של מזרחי גרמה נזק כפול לחיפה. גם הקשר הפולני המצוין, יז'י בז'צ'ק שהובא במיוחד כתגבורת לגביע אירופה, סבל מהיעדר מחץ וכך חלפה לה ההזדמנות האירופית ובעקבותיה שאר התארים בארץ. ודי משעשע היה להקשיב למר מזרחי בחלוף שנים ולשמוע אותו תוהה מדוע לא נתנו לו לסיים את הקריירה בחיפה. לעתים פציעת שחקן מפתח גורמת למציאת שחקן מעולה אחר. רוני לוי ודאי זוכר את ההלם שתקף את המחנה החיפני (2000) שעה שהקשר הליטאי, ריימונדס ז'וטאוטאס נפצע במהלך העונה ורוני, כעוזר מאמן יחד עם המאמן אלי כהן, חיפשו תחליף מהיר. גם הפעם, השוק הפולני סיפק את התחליף בדמותו של רדוסלב מיכאלסקי. כמו כולם, בתחילה כבד ואיטי אך בהמשך, איטי וחכם. וזה מה שחיפה הרוויחה. את האליפות והגביע הפסידה, את מיכאלסקי השאירה לעונה נוספת ואברהם גרנט נהנה ממנו, כמו שרק הוא יודע ליהנות מכדורגלנים אינטליגנטים.
את ינואר 2003 לא שוכחים במכבי חיפה. יעקובו איגביני, החלוץ הניגרי הפנטסטי, הגולר הכי טוב ששיחק אי פעם בישראל, והוא רק בן 19 עם שתי אליפויות, אמר שלום ולא להתראות. חלון ההעברות הזה פגע קשות במכבי חיפה, אך לא אנושי לעמוד בדרכו ולא למכור כישרון ענק כמוהו לממלכה הבריטית. הנשיא שחר החליט וגם הפעם הובאו שני שחקנים כישרוניים למלא במעט את החלל, עם שינוי כזה או אחר בשיטת המשחק. עידן טל חזר מחו"ל, וכמו ואליד באדיר שהציל את הקריירה שלו כשחזר מאנגליה, טל סבל מקשיי קליטה קצרים והגיע גם בחור צעיר מהדרום, אליניב ברדה לו ניבאו עתיד מזהיר באירופה. ההמשך ידוע. לא באותה עונה, טל הפך לכדורגלן מספר אחת בישראל עד שהחליט לצאת ל"נאגלה" שניה באירופה ממנה שב לירושלים.
עונה לאחר שטל וברדה נחתו בחיפה, הירוקים המאוכזבים מאובדן האליפות החליטו להסתער על התואר מחדש. עם מאמן טירון בבוגרים, רוני לוי, פתחו היטב אך התקשו לתרגם את יתרונם לפער בטבלה. דנטה לופז וחורחה בריטס, צעירים ומוכשרים, לגבי הראשון ההוכחה הגיעה אשתקד מאירפה, אבל חיפה חיפשה קשר אחורי. משהו בין ז'וטאוטאס בעבר לדירסאו בעתיד. מרכוס פאולו אלבס מברזיל נחת בחיפה בראש כבודה. אשתו, בתו, שמרטפית ואפילו טבח פרטי. גם הוא לא זכה להערכה על פועלו מאלה ה"מונים על דעת הקהל". אלא שבניגוד להם, הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון. כשאלבס הגיע, חיפה כבר מוקמה ראשונה אך לה ולהפועל באר- שבע היו 31 נקודות, לבני יהודה ומכבי תל אביב 28. אלבס נחשב לערך המוסף והרבה בזכות חריצותו, לחימתו וכישרונו, חיפה זכתה בתואר השמיני שלה. מדוע לא נשאר ? כי חיפה תמיד הולכת קדימה ומצאה את דירסאו. כעת הולכים שוב קדימה. אגב, הגיעו גם גוראן זאקיץ' הקרואטי ופאבל זאבדיל הצ'כי, שתרומתם היתה קטנה.
מי שעוקב בימים אלה אחרי תנועת שחקנים מקבוצה לקבוצה, מגלה שרק טמבינקוסי פאנטיני אמור להגיע לישראל. רוני לוי מבין שחיפה זקוקה לחלוץ מטרה וכולם ממתינים לחלוץ הדרום- אפריקני. הקבוצה לא תספיק ליהנות ממנו עם חידוש המשחקים, בגלל משחקי אליפות אפריקה ( גם מסיללה ייעדר) אבל דבר אחד בטוח: אם אותו וילפרד מוגאיי ששיחק כאן לפני תריסר שנים המליץ לו להגיע למכבי חיפה, אות וסימן הוא שהוא פרס בפניו את מסכת הקשיים אבל הדגיש בפניו שאם להיות שחקן זר, רק במכבי חיפה.
