אחת המעלות הגדולות של מכבי חיפה, שקברניטה, הנשיא יעקב שחר, מצליח לבודד את הקבוצה מה"רחוב", משמע דעת קהל, פרשנויות ואצטגננים למיניהם שלכל אחד יש אינטרס כזה או אחר ובסרט האימה הזה, חיפה כבר הייתה בימיה החשוכים, עד לפני עשרים וחמש שנים. כניעה לכל ה"כבודה" הנ"ל, כמוה כהתחברות ללא אינפוזיה לשקית רעל והסוף ידוע. בניגוד לנכתב ולנאמר מחוץ לחומות הקבוצה, לשחר יש את הזכות הבלעדית להחליט. וההצלחה הפנטסטית בגביע אירופה העונה, ובכל ההישגים האדירים של מועדונו, אינם תולדה של 'שליפות מהמותן' אלא קבלת החלטות מהירה שהשאירו את האלופה על קרקע מוצקה.
נכון, אפשר להצביע על המקום השביעי בליגה כחוסר הצלחה משווע, וגם כאן חיפה בחברה מצוינת- צ'לסי, באיירן מינכן, ריאל מדריד ואחרות, וה"שולחן העגול" הזה כולל קבוצות שהמטרה העיקרית, המוצהרת והיחידה שלהן- זכייה באליפות ותארים נלווים אחרים. כל מה שמתחת לזה, עשוי להישמע ככישלון בעיני מי שאינו מחליט ומקבל החלטות. אוהדים ופרשנים אוהבים לנתח את הקבוצה כפי שהיא, על פי מיקומה בליגה, והדרך מהם והלאה. אותה הם משאירים לבוס, למאמן, למנכ"ל, לשחקנים, כולם בבית פנימה.
והניצחון הנפלא על צסק"א, שהגיעה במלוא הרכבה כדי לכבוש ולדלג מעל הנודניקית הישראלית שכבר 'הטרידה' בעבר אריות כדורגל, שהניפו את זנבם כדי לגרש את ה"זבוב הירוק" רק מדגיש שנושא הזרים במכבי חיפה, הבאתם והחלפתם, כבר הפך לסיפור הצלחה אדיר. תמיד היו זרים טובים בחיפה- לא תמיד הם הצליחו להשתלב מכל מיני סיבות. מדוע חבייאר אנדרסון צריך להיות מצוין, בשעה שמיכאל באלאק ואנדריי שבצ'נקו לא איי- יי בצ'לסי ? למה לאדריאנו של אינטר 'מותר' לשבות מהבקעה עשרה חודשים ולרוברטו קולאוטי עורכים "פסטיבל אשכבה" בגלל לשלא הבקיע בשבעה משחקי ליגה רצופים? ואוי ואבוי לרונאלדו אם היה משחק בחיפה. לא הצליח בריאל מדריד- עבר למילאן והנה מכונת השערים עובדת, ועובדת שעות נוספות.
את הקטע הזה, שחר ורוני לוי קלטו מהר מאוד. ולא שאחרים מתעלמים ממנו, אך בעיר הכרמל ערים לו ולא במקרה שחר ענה לכל אלה שחפצו לראותו קופץ מבעד ל"חלון ההעברות" בינואר, פותח את ארנקו ומביא "משהו": " ומי ערב לי שאם אביא שחקנים חדשים הם יצליחו להיקלט ולהיות טובים יותר במקום אלה שיש לנו, ומה שיש לנו הם שחקנים מצוינים". מילים כדורבנות לבעלי הזיכרון הקצר. כי מי לא זוכר, או נוח לו לשכוח, חייב לחזור במנהרת הזמן שלוש שנים לאחור, כאשר לחיפה הובאו רוברטו קולאוטי, גוסטבו בוקולי וחבייאר דירסאו. הקטעים האלה מתוייקים ותלויים כאילו היו תמונה של הנשיא או ראש הממשלה. כולם שאלו, ואף אחד לא זוכר את התשובה של שחר: " מי שמביע דעה על זרים אחרי שבוע, שבועיים ולא לטווח ארוך, אין לו מושג בכדורגל". אמר וידע טוב יותר מרבים שיסתתרו ברגע שיציגו להם כ"ראייה" את דבריהם.
כמו בשיתוף שחקני בית, שאיש לא שם לב שלמעט מכבי פתח- תקווה, בהרכב הפותח של חיפה מופיעים ארבעה מבוגרי מחלקת הנוער: ניר דוידוביץ, דקל קינן, יניב קטן וליאור רפאלוב. כמו בנושא שחקני הרכש, איש לא מבחין שבמכבי חיפה שחקן רכש "חי יותר" מאשר בקבוצה אחרת. אלון חרזי אינו דוגמא- הוא סמל. אדורם קייסי, אבישי ז'אנו הם דוגמאות נוספות. כך לא שמים לב שלחיפה יש את הזרים האיכותיים ביותר, והם גם אוהבים בנוסף לתנאים משופרים את המועדון בו הם משחקים. מי שאינו אוהב את הסמל בלי הצ'ק, לא מסוגל להקריב כפי שנלחמו בוקולי, אנדרסון, דירסאו ואפילו אלן מסודי. ראיתם את הבעת פניו בשידור החוזר כשרוני לוי החליפו ? העיניים דיברו כאומרות: "קואץ', דיר באלאק, אני רוצה להמשיך לתרום".
את הנשיא שחר לא מעניינות הפרשנויות נוסח " הם נלחמים על החוזה שלהם לעונה הבאה" כי אין שטות גמורה מזאת. אין לו את מרחב התמרון כנאמר, כי הוא לא רוצה, לזרוק להמונים "דם" ולו כדי לרצות אותם. בחיפה משחקים גם הישראלים הטובים ביותר, למעט שחקן- שניים, הבעיה שהם עדיין צעירים ומשלמים עבור חילופי המשמרות. ואותו "חלון העברות" אופטי, שאין בו כמעט שימוש ונעזרות בו בעיקר קבוצות מתוסכלות וחסרות דרך חשיבה מתוכנן, לא נוצל בכלל בחיפה כי אלף, שחר ורוני לוי אינם מאמינים בקליטה אינסטנט, ובית, הניסיון מוכיח שחילופים לא מצליחים אלא אם השחקן אמור להישאר מעבר לחמשת החודשים האחרונים של העונה.
דוגמאות: בעונת 1989/90 הובא לחיפה אריק חרוליקן. חתיך הולנדי עם 189 ס"מ, 87 ק"ג מקבוצת כרונינגן. הכרמל רקד מהתרגשות. בפרט כאשר נחשב לתאום בעיטה" של רונלד קומאן, האיש עם הרגל והפגזים. שערים? אחד נפלא. סה טו. בעונת 96/97 הובאו ראובן עטר ועמיר תורג'מן מהפועל חיפה לחצי עונה. לא להיט בראש. בעונת 97/98 נחתו כאן ולדימיר נידרגראוס ואיציק זוהר, שהובא כדי לחפות על מכירתו של סרגיי קנדאורוב. הרוסי הצטיין דווקא במשחק גמר הגביע ( 0:2 מול ירושלים) וגם הוא שותף. זוהר לא. בעונת 98/99 אלון מזרחי "הבריז" בצורה מכוערת והובאו במשלוח חירום, האלבני ויקטור פאצ'ה ורונן חרזי וכן יז'י בז'צק המצוין. הראשונים נשארו "חלודים"- הפולני נשאר עונה נוספת והיה מהבולטים. בחורף 2000 הגיעו לחיפה ראובן עטר ורדוסלב מיכאלסקי, וזו הייתה מקדמה חשובה לעונה נפלאה שלהם בשנה אחר כך. ולא מדובר בילדים אלא בשחקנים בני שלושים פלוס. כאן הדוגמא הטובה ביותר מדוע שחר כבר לא מסכים להחתים שחקנים לחצי עונה.
כמו גם כאשר איגביני יעקובו נחת ומיד החל לירות בחורף 01' ולחיפה היה אז את סרגיי קלשצ'נקו. גם עידן טל ואליניב ברדה שהצטרפו בעונת 02/03 לא נראו כמו שנה אחר כך. לטל "היה על הראש" את רוסו, פראליה ואחרים והוא פילס דרכו בעבודה קשה- ברדה התקשה יותר. בעידן רוני לוי, זרים שלא נקלטו כמו דנטה לופז וחורחה בריטס הוחלפו בשניים אחרים, פאבל זאבדיל וגוראן זאקיץ'. גם להם היה להיקלט. ומישהו יכול להגיד מילה רעה על פרננדו לורפיסה שהחליף את ויקטור אורמסבאל אשתקד ? פשוט, צעיר ובודד בארץ זרה. בשורה התחתונה, ההופעה ה'מלחמתית' של דירסאו, אנדרסון, בוקולי ומסודי מאששת את מה שברור, ולא לכולם: שחקנים שלא עברו את ה'ויה דולורוזה' של העונה בליגה, לא יכלו להפיק מעצמם את מה שראינו בבלומפילד מול הרוסים. בלתי אפשרי לעשות את הסוויץ' אלא אם יודעים שהממונים לא עומדים עם סטופר ביד. ולא היה להם זמן, כי הם רקדו ושמחו.
