אחרי שלוש אליפויות רצופות, בשלוש השנים הראשונות שלו כמאמן קבוצת הבוגרים של מכבי חיפה, לרוני לוי יכולים להיות תירוצים רבים למיקומה הנוכחי של קבוצתו. הוא יכול להצביע על אירופה ולומר: " תסתכלו על צ'לסי שהביאה את שבצ'נקו ובאלאק ומפגרת בשש נקודות ממנצ'סטר יונייטד, תסתכלו על באיירן מינכן שזכתה בשני "דאבלים" רצופים וכיום היא במקום הרביעי, בפיגור משמעותי מהפסגה, תביטו על ריאל מדריד של פאביו קאפלו שמתאמצת להיות אלופה מחדש והפסידה אפילו לקבוצה מהמקום האחרון, המכבי קריית- גת של ספרד. ועל ליון ואיינדהובן ומכבי ת"א בכדורסל ו...ו...ו...".
מי בכלל יכול להוביל עוד פעם מההתחלה עד הסוף ?
אבל רוני לוי לא שוקט על השמרים וכל היום עסוק בלהוריד את האבק מצלחות האליפות. השנה הרביעית אינה מאירה פנים לחיפה, ואינה מזכירה בכלום את קודמותיה. אפילו העלייה ההיסטורית לשלב הבא בגביע אופ"א, אחרי הצלחה אדירה בשלב הבתים, מתערבבת בחוסר ההצלחה בליגה, על כל דרך החתחתים שבדרך. אולי בגלל שהתחיל מלמעלה, מהמקום הכי גבוה במדינה, קשה יותר להביט לו בעיניים. רף הציפיות שרוני לוי הציב, כמאמן מכבי חיפה מעורר "פחד גבהים". בשלוש השנים הקודמות ( 99 משחקים) חיפה התנחלה במקום הראשון לא פחות ולא יותר מאשר 89 מחזורים. קרוב ל- 90 אחוזים מהזמן והשיא, אשתקד כאשר מהמחזור הראשון ועד האחרון לא הריחה אפילו את המקום השני !!! חסר תקדים בכל ליגה בעולם. בשלוש השנים הללו, ההתקפה של חיפה הבקיעה 185 שערים, ב- 37 שערים יותר מהקבוצה שכבשה אחריה. ומה תגידו על ההגנה שספגה רק 77 שערים, מאזן הספיגה הנמוך ביותר בשנים האלה. אלה מספרים קבועים, עובדות, ובתוספת לרמת המשחק הגבוהה, ניתקו את חיפה משאר הליגה, בשלבים מאוד מוקדמים.
כל הזמן, ובמיוחד כעת, כאשר תואר האליפות התרחק יותר מכיפת הזהב, מנסים בחיפה לקבל תשובות הולמות למצב המוזר. מקום שביעי ? ההגנה הכי חדירה ? 18 נקודות אבודות מול קבוצות תחתית ? אלה ' תופעות טבע' בלתי הגיוניות. נשיא המועדון, יעקב שחר והמאמן רוני לוי ימצאו את התרופה למכה. לפי שעה, שימו לב לנתון הבא: רק בשני מחזורים (14-15) מול מכבי פתח תקווה (0:1) ובני- יהודה (2:1) רוני לוי הצליח להציב הרכב פותח זהה. דוידוביץ, משומר, אולארה, חרזי, מגרלשווילי, דירסאו, בוקולי, רפאלוב, קטן, ארבייטמן וקולאוטי. בכל השבתות וימי ראשון האחרים, הרכבים שונים בגלל פציעות רבות והרחקות. לא תירוץ, אבל מסביר במשהו את העונה המשונה.
לאלה יש להוסיף את הסיבות שמנה נשיא המועדון בשבועיים האחרונים, החל מהשחקנים המובילים שאינם משחזרים את יכולתם האמיתית וכלה בהיעדר מחליפים נאותים לשחקנים שעזבו. ואם מישהו מחפש "משהו של פיקנטי"- לכל ארבעת המאמנים שאימנו את מכבי חיפה לפחות ארבע שנים רצופות, תמיד העונה הרביעית הייתה ה'עצם בגרון'. איש מהארבעה, אברהם מנצ'ל בשנות השישים, שלמה שרף בשנות השמונים, גיורא שפיגל בשנות התשעים וכעת, רוני לוי במילניום החדש לא נסע באוטוסטראדה. בהבדל אחד בסיסי, גלוי לעין: רוני לוי הוא היחיד מביניהם שמנסה לערוך "ניתוח שדה" ללא סמי הרדמה. אלף, כי הוא אלוף, בית כי אירופה מחכה לו בפינה, גימל כי עדיין לא מאמינים שההישגים של חיפה העונה בליגה אינם הזויים ודלת, כי חיפה חייבת להתעורר כדי לא להישאר נטולת ארומה אירופית בעונה הבאה ( גביע או מקומות 2-3 במקרה והאליפות מתנייעת לעיר אחרת).
מנצ'ל, הראובן עטר של שנות החמישים, הספיק לשחק עם רוב חניכיו. לפני שיצא לקורס מאמנים בבית הספר הגבוה בקלן (גרמניה) ושב עם תעודת מצטיין (1965) שיתף פעולה עם אהרן גרשגורן, ישעיהו שווגר, קלמן זוננשיין, דני רום- שמולביץ, שמואל (דידי) ששון, קרול רוטנר, דוד גוזלן, יחזקאל גרשוני, חסן בוסטוני, יצחק שטרית, שמואל חדנס, אשר עלמני, יונתן צבי, שמעון שנהר- שלפנברג, מוטי לובצקי ונתן הירש. ההרכב הזה רץ שלוש שנים, עם שינויים קלים מאוד ובלתי משמעותיים. שורה תחתונה: הקבוצה שבה לליגה הראשונה, דורגה חמישית בעונה כפולה בת 60 מחזורים ובעונה הרביעית- נפילה גדולה. מקום חמישי עם 33 נקודות ( בשיטת שתי נקודות לניצחון) ובהפרש 11 נקודות מהאלופה הפועל ת"א. מרחק עצום מהפסגה. מנצ'ל סיים את הקדנציה ופינה מקומו לאדמונד שמילוביץ. כעבור שנתיים חזר למכבי חיפה.
בלי שינויים- העונה הרביעית "על הפנים"
לשלמה שרף, אדריכל שתי האליפויות הראשונות, היה את הכי הרבה מזל מכל המאמנים. הוא קיבל על מגש של כסף שחקני בית ששיחקו מספר שנים לפניו: משה סלקטר, ברוך ממן, איתן אהרוני, אברהם אבוקרט, אלי כהן, אבי רן, ירון פרסלני, רוני רוזנטל, רפי אוסמו, יוסי קרמר, ראובן הלד, גבי אמסלם, צדוק אברהמי. זאהי ארמלי כבר עבר את חבלי הקליטה שנה לפני כן. הוסיף לתבשיל את המגן הירושלמי ציון מרילי , את הקשר המושאל שלום לוי ואת חלוץ קבוצת הנוער, צדוק מלכה והנה, הכל היה מוכן מבלי להזיע. בניגוד לשבוע שעבר, בית"ר ירושלים שמטה 13 הפרש ויאללה, לתואר הראשון. שלוש שנים ההרכב הזה הופיע בקביעות. הצטרפו מספר שחקני נוער, ניר קלינגר, ליאור רוזנטל וירון גבעול, המסגרת נשארה וכמעט שזה הספיק לאליפות שלישית רצופה, עשרים שנים לפני רוני לוי. בעונה הרביעית, מפולת. לא הוזרם דם טרי, את מקומו של רוני רוזנטל שנמכר לפ.צ. ברוז' תפס יהודי- ארגנטינאי, דניאל בריילובסקי והסיכום רע. שורה תחתונה: מכבי חיפה סיימה את העונה הרביעית במקום התשיעי במרחק 27 נקודות (!) מהאלופה, בית"ר ירושלים שזכתה לראשונה בתואר. שלמה שרף סיים את העונה ועבר לאמן את נבחרת הנוער. חזר כעבור שלוש שנים כדי להוליך את חיפה ל"דאבל" ההיסטורי שלה ולעוד עונה שלאחריה (91/92) אותה כולם מנסים לשכוח. עם שחקנים כעטר, ברקוביץ, בנין, צ'אנוב, חרזי ואחרים- לסיים במקום השלישי בפער 27 נקודות מהאלופה החדשה, מכבי ת"א ועם 43 שערי חובה, לא צריך הסברים נוספים.
אליפות אחת ושני גביעים- זה כל השלל שהמנג'ר גיורא שפיגל הצליח להעביר לעיר הכרמל בחמש השנים וחצי שבילה כאן. אם את העונה הראשונה שלו סיים עם גביע וכרטיס ראשון לאירופה, כיסוי מסוים לכישלון בליגה, את השנייה סיים בצורה בלתי רגילה: אליפות אדירה וללא הפסד בליגה בת 39 מחזורים! פלוס הגעה לשמינית גמר גביע אירופה למחזיקות. טעמה המתוק והנדיר נמוג כעבור שנה. עם הקבוצה המצוינת רק מקום שני. רוני לוי היה שם, כשחקן מפתח. הוא ראה את מה שכל מאמן יכול לחלום: ראובן עטר העדיף לעבור את הכביש, להפועל חיפה, ובמקומו הגיע חיים רביבו. החליפו יגואר ביגואר. שנתיים חיפה אמורה הייתה לזכות בשתי אליפויות נוספות- הלכו למכבי תל אביב. שורה תחתונה: העונה הרביעית אצל שפיגל הייתה "הכנה טובה" לעונה הגרועה שלאחר מכן. חיפה סיימה במקום החמישי אבל ההפרש מהמקום הראשון נעצר על 21 נקודות, ושוב מבית"ר ירושלים. כנראה שמלמעלה קובעים שכאשר בית"ר אלופה- חיפה רחוקה ממנה כרחוק מזרח ממערב.
אצל רוני לוי הכל שונה ולכן נאלץ לעמול קשה יותר. בניגוד למנצ'ל, שרף ושפיגל- הוא קפץ מקבוצת הנוער לקבוצה שזכתה בשתי אליפויות רצופות ועוד אחת שהתפספסה בגלל הפרש שערים. מישהו בכלל מעלה על דעתו שחיפה הייתה מאפשרת להתקרב אליה אם יעקובו נשאר פה לנקב רשתות ? זוכרים מה אמרו כשרוני לוי שהגיע ? "הכוכבים ידרסו אותו במלחמת האגו". כבר ראו את הסוף מההתחלה. יש בחיפה, ועדיין שורדים, כאלה הוקוס- פוקוס מעאכרים. אצלם יום עסל- יום בסל. לנשיא שחר ולרוני לוי אין את הצ'ופר הזה. אחרי שהוכיח שניתן לנהל קבוצה עם שחקני מפתח רבים, כמו בכל העולם, הפכו את זה ל"קיבל קבוצה מוכנה". אחל'ה מוכנה. בלי ז'וטאוטאס ויעקובו שיצאו לרעות בשדות יוון ואנגליה. כמו שעדי אשכנזי אומרת: מה זה השטויות האלה ? עונה לאחר מכן, איבד את אדורם קייסי שנתקף געגועים להפועל פ"ת. הבסיס עדיין נותר רחב: ניר דוידוביץ, אריק בנאדו, עידן טל, יניב קטן, ג'ובני רוסו שכבר היה פצוע, אליניב ברדה, ואליד בדיר, מיכאל זנדברג ואלון חרזי. הצטרפו גוסטבו בוקולי, חבייאר דירסאו, רוברטו קולאוטי שהפכן לזרים הטובים בליגה, חיים מגרלשווילי שהוכתר לתגלית העונה ומספר צעירים ששיחקו פה ושם. באו גם אורי אוזן ונג'ואן גרייב והשתלם להם. הוסיפו תואר לארון הפרטי הדל.
באליפות השלישית והכי- הכי, עם 33 נקודות פתיחה באחד עשר מחזורים, חיפה החלה לשנות פניה. רוסו, ברדה, באדיר עזבו. הצטרפו הבלם הצ'ליאני, רפאל אולארה, שלומי ארבייטמן וצעירים נוספים. הסוף ידוע: בישראל טרם נראתה אליפות ברורה כזאת. אם ראיתם בשבוע שעבר את ניידת המשטרה מסיירת ליד מתקן האימונים בכפר- גלים, זו כנראה הניידת שגם היא לא הצליחה לעצור את הקטר החיפני אשתקד. והשנה, רוני לוי נכנס בשלישית ל"חדר הניתוחים" ותחת אש מתעלם ומנתח: אריק בנאדו, עידן טל ומיכאל זנדברג עזבו, דוידוביץ, קינן, דירסאו, בוקולי וארבייטמן ראו כרטיסים אדומים והוענשו בחומרה, הגיעו מוכשרים כמשומר ומליקסון ומהזרים, מסודי ואנדרסון ציפו ליותר. בדומה לצ'לסי שממתינה לקבל מבאלאק ושבצ'נקו משהו מיכולתם בבאיירן מינכן ובמילאן. מהעונה הרביעית, להבדיל מפעמים קודמות, חיפה תסיק את המסקנות הנכונות. בינתיים, היא במירוץ לכל התארים. וזה ההבדל הגדול בין חילוף משמרות בשאנטי, כאשר רק האליפות בסכנה, לבין הזרמת דם חדש וצעיר, תוך כדי מלחמה על נקודות.
