במכבי חיפה לא מתכוונים לבכות ולהתנצל בכל נושא ה"מאמץ הלאומי" שהנבחרת הלאומית גובה מהקבוצות. אלף, כי בנושאים לאומיים שעניינם כדורגל נטו, חיפה מדברת רק במגרש ובית, כל ניסיון להסיט את תשומת הלב אל מאחרי הקלעים ייכשל, כי בחיפה מעולם לא הייתה תפאורה שבתוכה הסתתרו שחקנים רצויים בזירה הבינלאומית.
ההופעות בנבחרת ישראל היו מאז ומתמיד משאת נפשם של שחקני מכבי חיפה. גופו של המועדון שנוסד ב- 1913 מצולק ומלא כוויות מאי הזמנתם של מספר שחקנים בכירים שנאלצו לפרוש, כאשר אין באמתחתם ולו סיפור אחד להוריש לנכדיהם. אלי פוקס, מגדולי הבלמים ששיחקו בישראל בשנות החמישים, הגיע למכבי חיפה כמאמן-שחקן באמצע שנות החמישים כדי לבנות קבוצה. הוא הצליח וחיפה הפכה לחביבת הקהל הישראלי. לכל מקום אליו הגיעה, התקבלה בתשואות ורק בגלל הכדורגל המלהיב, שלא הוביל אותה לשום מקום. אותו פוקס חזר לחיפה ב- 1977 כדי לנסות ולהציל את מכבי חיפה מנשירה לליגה השניה, אחרי שהמאמן שמעון שנהר התפטר מתפקידו. מקצועית, פוקס נכשל והחיפנים ירדו, אך המאמן הותיק השאיר כאן "פצצה מתקתקת" שלעולם לא איימה על איש, רק גרמה למחשבות נוגות. פוקס אמר שבשנות החמישים היה ברור לכולם ששחקני מכבי חיפה קופחו בהזמנות לנבחרת, והוא כעוזרו של ההונגרי גיולה מאנדי ראה זאת מקרוב.
פרסלני שבר את בצורת ההופעות ונכנס בדלת האחורית
המאמן המנוח לא גילה את אמריקה. המספרים והשמות מדברים בעד עצמם. בזמן ששחקנים רבים מקבוצות צמרת הוזמנו בקצב של צמיחת פטריות אחר הגשם, כל שחקן חיפני שהוזמן כאילו עבר לידת עכוז. ארבעה שחקנים בלבד זומנו מ"דור הנפילים" דאז: אשר עלמני(3 הופעות), אהרן אמר(14), אברהם מנצ'ל (30), דניאל שמולביץ- רום (32) ומאוחר יותר הבלם המנוח ישעיהו שווגר (37) ומוטי לובצקי(3). סה טו. והרשימה הזאת "נמרחה" מקום המדינה עד שנת 1982 כאשר ירון פרסלני נכנס להרכב, וגם זאת מהדלת האחורית, דרך הנבחרת האולימפית. היום כבר לא מכניסים את משחקי הנבחרת הזו לרשימת המשחקים הבינארציים, לפני חצי דור השחקנים נחשבו חובבנים והנבחרת האולימפית יכלה לייצג את ישראל גם במונדיאלים וגם באולימפיאדות.
האוהדים הצעירים של חיפה אינם יודעים כי לאורך שנים חיפה קופחה מאחר וסגל השחקנים הוזמן לפי מפתח של מרכזים (הפועל, מכבי, בית"ר) ותמיד, החיפנים נשארו עם ה"כמעט". אותם אוהדים גם לא יכולים לזכור, כי טרם נולדו, את המקרה הכי מפורסם בשנות השישים שקשור דווקא לנבחרת הנוער שאמורה הייתה לצאת ולייצג את ישראל באסיה. בחיפה שיחק קשר מעולה, יונתן(יוני) צבי שאמור היה לנסוע. המאמן דאז, עמנואל שפר, השאיר מקום אחד פתוח ברשימת 18 השחקנים. יוני צבי ממכבי חיפה או אורי קדמי ממכבי תל-אביב ? שאלה שהעמידה "מדינה שלמה" על הרגליים. העיניים של חובבי הספורט היו נשואות לבלומפילד (ואז בחיפה לא חלמו על ארוח קבוצה בגביע אירופה...) כשחיפה התארחה אצל שמשון ת"א (פעם הייתה קבוצה כזו...). 'יוני' צבי היה מצוין, אפילו כבש שער בפנדל, קיבל ציון 8 ו...נשאר בבית. חיפה סערה וגעשה- מי בכלל הקשיב לה ? את מי עניין שהקשר המוכשר שלה איבד את עולמו וביקש לפרוש מהכדורגל, צעד שביצע כעבור שנה וחצי כשנסע ללימודים בארה"ב.
היו גם מקרים בודדים שחיפה זכתה ל"כבוד גדול" כמו במקרה של השוער האדמוני, חיים זיידנברג שהוזמן כשוער משנה מול קבוצת הפאר הגרמנית, בורוסיה מינשנגלדבאך (1970). אחרי תשע דקות התוצאה כבר הייתה 0:2 לגרמנים ומאמן הנבחרת, עמנואל שפר, מי שניפה את יוני צבי מהנוער, שלח למערכה את זיידנברג במקומו של יצחק ויסוקר, השוער הקבוע. הג'ינג'י של חיפה סיים עם עוד ארבעה כדורים ברשת וגם עבורו זאת הייתה הופעה כפולה- ראשונה ואחרונה. אין בעיה לשבת ולספר על כל מה שעבר על המכבים החיפנים בנבחרת הלאומית. מיותר ומעלה אבק. נעים הרבה יותר לראות את ההתגייסות המאסיבית של המועדון, לפעמים תוך פגיעה קשה באימונים של הקבוצה, למען האינטרס הלאומי. רק פעם אחת בהיסטוריה של מכבי חיפה, מאמן לא איפשר לשחקניו להגיע לאימוני הנבחרת. ב- 1986 החליט שלמה שרף לאסור על ארבעה משחקניו להגיע לאימוני נבחרת העתודה בשל מה שכינה " אין לנבחרת משימות מיוחדות". הארבעה הועמדו לדין ע"י ההתאחדות לכדורגל ונענשו. מיותר לציין מה היה קורה לאותם שחקנים בין השנים 1992-2000 כששרף מונה למאמן הנבחרת...
החל משנת האליפות הראשונה ובטיפטופים קלים שהפכו בהמשך לזרם סוחף, שחקני חיפה הוזמנו לנבחרת ולא כמו שהוזמנו שחקני קבוצות אחרות בשנות החמישים והשישים, לרשום הופעה ברזומה הדל שלהם. מאותה שנה משהו קרה. מכבי תל-אביב, הפועל תל-אביב והפועל פתח-תקווה היו ספקיות השחקנים העיקריות. מעונת 83/84 סדר ההזמנות השתנה. חיפה שלחה בשנים 1984-1990 לא פחות מ- 14 שחקנים לנבחרת, הפועל תל-אביב (12) ומכבי תל-אביב(9). בעשור הבא (1990-2000) החיפנים שלחו 21 נציגים ומכבי תל-אביב 14 בלבד. במילניום החדש, הנוכחי כבר השתתפו במשחקים הרשמיים 17 משחקני מכבי חיפה לעומת 11 של מכבי ת"א, הפועל ת"א עם 10 ובית"ר ירושלים לה כבר היו 9 כולל המשחק האחרון מול רוסיה.
נעדרו רק פעמיים מתוך 200 הופעות בינלאומיות
אם מפלחים את הופעות השחקנים מתקבל נתון מדהים שהיה שייך עד אמצע שנות השמונים לקבוצות מאיזור המרכז. ב- 200 ההופעות האחרונות של הנבחרת בזירות שונות, רק פ ע מ י י ם בלבד, לא נכללו בהרכב הנבחרת נציגי האימפריה הירוקה. מול מלטה ב- 1988 (0:2 לישראל) ונגד לוכמבורג (0:1) ב- 15 בדצמבר 1996. כבוד ענק למועדון. אלה בטלים בששים מול הרכבים עמוסים בשחקני האלופה. גולת הכותרת, כמובן, הניצחון הסנסציוני בפריס על צרפת 2:3 ובהרכב הנבחרת שיחקו לא פחות מחמישה שחקנים, אלון חרזי, משה גלאם, רוני לוי, אלון חזן, ראובן עטר ועוד שחקן מחליף שנולד במועדון, כבש שער אך מכיוון שהחליט למחוק את מכבי חיפה מזיכרונו, רצונו יכובד. והיו גם ניר קלינגר ורוני רוזנטל, שניים מתוצרת בית שפרחו ועברו לקבוצות אחרות. ה"אלמוני" ועטר גם כבשו שניים מהשערים המדהימים.
חיפה גם שיגרה להרכב שישה, שבעה ואפילו שמונה שחקנים, רבים מהם הופיעו ולא שימשו לתפאורה בלבד, זאת מתוך הכרה שהנבחרת היא בבואה של הקבוצה המוליכה. לא במקרה הניצחון מול צרפת "הולך טוב" עם הניצחון הענק על פארמה האמיתית, שניהם בהפרש של חודש. תמיד ימצאו כאלה שיחפשו מהיכן צומחות הרגליים ויצביעו על שחקנים מסוימים שחיפה קיבלה כשהם קיבלו כ"ירושה" ועם מקום בטוח בהרכב הנבחרת. מה שנכון לגבי שמעון גרשון ומיכאל זנדברג שעברו בקיץ האחרון לירושלים, נכון במידה מסוימת גם לגבי חיפה. בשורה התחתונה היא עדיין נמצאת בנקודות זכות. ירון פרסלני, משה סלקטר, ברוך ממן, רוני רוזנטל, ציון מרילי, אבי רן ז"ל, איתן אהרוני, דניאל בריילובסקי, רפי אוסמו ה"גדול", ניר קלינגר, ליאור רוזנטל, ראובן עטר, מרקו בלבול, עופר מזרחי, טל בנין, ה"לוחם האלמוני", אלון חרזי, רוני לוי, ניר דוידוביץ, אופיר קופל, חזי שירזי, יוסי בניון, יניב קטן ורוברטו קולאוטי ערכו פרמיירות מהבית הירוק. גם משה גלאם ואדורם קייסי הגיעו עם הופעה אחת בלבד והפכו לקבועים, אלון מזרחי ואבישי ז'אנו עם שתיים, כמו מיכאל זנדברג. והיו גם יוצאי מחלקת הנוער שהגיעו ממועדונים אחרים ללבוש את המדים הכחולים-לבנים כמו יואב זיו, חיים סילבס, שגיא שטראוס ושוער נוסף, עמנואל(מנו) שוורץ.
ה"זקן" דרש לשלוח את חיפה לאוקיאניה
לפני עשרים שנים, אחרי שנבחרת ישראל כשלה פעם אחר פעם בניסיונותיה להגיע למונדיאל ולאולימפיאדה, דווקא מהזירה האוקיאנית (אוסטרליה וניו-זילנד) כתב ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך האחראי הקשיש של "ידיעות אחרונות" שהיה רחוק מספורט כרחוק מזרח ממערב, ועוד בטור המערכת הראשי: "מספיק עם הניסיונות, קחו את מכבי חיפה קומפלט ותנו לה לנצח ולהשיג את המטרה". עד כדי כך הייאוש היה כבד והתקווה לירוק גדולה. כמובן שהיום מאמר כזה לא היה נכתב, כי לחיפה חמישה שחקנים זרים, אך הרוח נשארה. אוואט, סבן, קייסי, באדיר, בניון וקולאוטי שיחקו ומשחקים, חלקם עברו את החוויות המסעירות ביותר של המועדון, בית האלופות וכעת בית אופ"א, אז לא צריכה להיות בעיה להצליח. מישהו שמע ציוץ מרוני לוי שלקחו לו את השחקנים לשבוע? גם הוא ידע שבעתיד, אם וכאשר ימונה למאמן הנבחרת, המבט הראשון יישלח צפונה- את מי ממכבי חיפה אני מזמין? ולא הזכרנו את הנבחרת האולימפית ואת שני השחקנים בעלי מספר ההופעות הגבוה בנבחרת- אלון חרזי ואריק בנאדו (89 הופעות). אשרי המועדון ששחקן אחד שלו, יניב קטן, הצליח לקצור כותרות במשך שבוע בגלל פציעה אמיתית. לכו ספרו את זה למתי מעט שחקני שנות החמישים. הם ימותו מצחוק. בתקופתם, כל שחקן חיפני שנפצע היה סיבה למסיבה. לא כולם שמחו כאשר אהרן אמר, מגדולי שחקני חיפה בכל הזמנים, נפצע קשות בספטמבר 1961 כאשר מוטות ברזל נפלו על רגלו ומחצו אותה במקום עבודתו, נמל חיפה. מאמן יובנטוס ראה את אמר שנה לפני כן, בטקס הסיום של משחקי המכביה כאשר קבוצתו סיימה בתיקו 3:3 מול הנבחרת. אמר ומנצ'ל החיפנים שיחקו נפלא, זכו לציוני שיא (9) ולהצעה כספית מדהימה לתקופה: חצי מיליון דולרים שנדחו באדיבות בלתי הגיונית על ידי המועדון שלא היה לו "גרוש על הת..". זאת הייתה אבידה לכולם וסיפורו מודגש על רקע העובדה שחלפו שלוש שנים ולנבחרת, באותו תפקיד, הוקפץ שחקן שלא זכה לדקות משחק בקבוצתו- דרור קשטן מהפועל פתח-תקווה... מישהו מזהה היום שחקן שיוזמן אם לא ישחק ברציפות באגודתו? זה מקור הכוח של החיפנים: לעשות הכל כדי לשחק בקבוצה כדי להגיע לנבחרת. אמנם, היום האלופה פתחה לשחקניה במה ראויה להכרתם ביבשת, גביעי אירופה, אבל ה"פיק" בעת שירת התקווה לא יסולא בפז.
ואם מישהו עדיין מרים גבות ושואל איזה עניין יש לחיפה בהופעות במדי הנבחרת, מה יכול לשכנע יותר מאשר העומס האדיר, התקדימי, שמעולם קבוצה ישראלית לא התנסתה בו בעונת 2002/2003 כשהאלופה שיחקה בבית האלופות ובסך הכל 12 משחקים באירופה ואם לא די במאמץ הפנטסטי הזה, שמונה משחקניה השתתפו במשחקי הנבחרת: אדורם קייסי (ב- 10 משחקים), אריק בנאדו(9), ואליד באדיר(9), אלון חרזי(7), מיכאל זנדברג(7), אבישי ז'אנו(6), דודו אוואט(6) ועידן טל שלא השתתף בגביע אירופה, שיחק בחמישה משחקים. מי שזכתה במתנות היא מכבי תל-אביב שלבסוף זכתה באליפות בהפרש שערים, למרות שחיפה עלתה עליה בשתי דרגות, כמו בעונת 1994/95 וגם אז הפסידה תואר נוסף. גם לא שיחקה באירופה וגם לה היו 8 שחקנים בנבחרת, יחי ההדל הקטן: טל בן-חיים(7), טל בנין(6), אבי נמני(5 מהם שניים כמחליף), אלי ביטון(5- כולם כמחליף), לירן שטראובר(4- פעמיים כמחליף), גדי ברומר וברוך דגו( 2- כל אחד פעם כמחליף) ואבי סטרול (1 כמחליף). מישהו הרהר שאולי הנבחרת הפריעה לחיפה? כאן, בעיר הכרמל אפילו לא חשבו להעלות רעיון כזה גם בחלום הכי פרוע...
