תפסיקו לחפש את התשובה. ככל שהדברים תלויים במכבי חיפה, התרנגולת ראתה את אוויר העולם לפני הביצה. תגלית עולמית ? לאו דווקא. הפתרון מאוד פשוט: אם 10% בלבד משחקני הבית שזכו בתארים עם הקבוצה, הצליחו כשעזבו אותה- אין הכרה גדולה יותר במערכת הירוקה. המצב מעט טוב יותר בקרב שחקני הרכש, כולל הזרים- אחוז ההצלחה שלהם ל פ נ י שהגיעו לעיר הכרמל וזכו עמה בתארים עומד על פחות מ- 16 וגם זאת עובדה שה"תרנגולת" מטילה ביצי זהב ולא להיפך. והמטילה הזאת בת עשרים ושתיים בלבד.
עזיבתם של עידן טל ומיכאל זנדברג מחדדת שוב את השאלה שעמדה במרכז בקיץ שעבר, כאשר ג'ובני רוסו, ואליד באדיר ואליניב ברדה ביקשו לעבור לקבוצות התל-אביביות. די עצוב לראות ששחקנים שהיו סמוכים ליד קדירת הבשר, מוכנים לסכם את העונה הראשונה שלהם מחוץ לחיפה כמוצלחת, כאשר כתר האליפות הרחק מידיהם. עם כל הכבוד לסגנות ולגביע, רק בישראל שחקנים מוכנים להתבטא ולהצהיר שגביע או הינצלות מירידה דומים לזכייה בתואר האליפות. נחמת עניים. כמה זמן לוקח לשחקן בית לזכות בתואר במדי מכבי חיפה ? אם מסתכלים על ברוך ממן, אברהם אבוקרט, משה סלקטר ואחרים- בין חמש לעשר שנים. אם מסתכלים על שחקני רכש כעידן טל, מיכאל זנדברג, איגביני יעקובו, ג'ובני רוסו ואחרים- אינסטנט, צ'יק- צ'אק. איך נוהגים לומר, בטרם הספיקו לקרוע נעליים במועדון החדש אליו הגיעו.
מעט מאוד פרחי בית קטפו בחוץ
המצב בולט הרבה יותר כשמתבוננים במצבת שחקני הבית של מכבי חיפה. מחלקת הנוער הוציאה מתוכה שחקנים טובים, אפילו מצוינים, ורק 57 מהם זכו להשתתף בצורה כזאת או אחרת בעשר האליפויות. רק שחקן אחד, אברהם אבוקרט, התחיל וסיים את הקריירה במכבי חיפה. עלה בגיל 16 וסיים בגיל 34. כל השאר, שיחקו, באו, הלכו ומעט מאוד הצליחו בנכר. המצליחן הכי גדול הוא כמובן ניר קלינגר. יצא מחיפה עם שתי אליפויות, הוסיף לעצמו שלוש במדי מכבי תל-אביב והוא גם המאמן היחיד מבין אלה שנולדו במחלקת הנוער שזכה עם קבוצה אחרת באליפות. הוא לא בדיוק זכה, חיפה הגישה לו אותה על מגש כסף, אך מי זוכר איך ולמה. יותר אין "ווינרים". רוני רוזנטל לא נכלל בקטגוריה הזאת, כי הוא יצא לחו"ל וזכה עם ליברפול הגדולה באליפות אנגליה. ארבעה אחרים זכו רק בגביעים, ואסור לזלזל בהישג כי מכבי חיפה מנסה כבר לגעת בו שמונה שנים ואינה מצליחה. אפילו בני סכנין והפועל רמת-גן כבר לגמו שמפניה ממנו.
איתן אהרוני נטש את חיפה לעונה אחת (89/90) וזכה עם הפועל כפר סבא בגביע, ומיד אחר כך שב לחיפה כדי לזכות ב"דאבל" ובאליפות חמישית אישית. יוסי קרמר הושאל למכבי תל-אביב והשתתף במשחק הגמר מול... מכבי חיפה שנכנעה בפנדלים (1987), גם הוא שב הביתה כדי לזכות באליפות השלישית שלו. וראובן הלד ששותף לאליפות הראשונה חגג עם בית"ר ירושלים את הזכייה בגביע. רבים וטובים אחרים חגגו בירוק, עזבו לעתים בגלל סיבות זניחות ושבו ליציעי קריית אליעזר כדי להיות שותפים לחגיגות שערכו יורשיהם... שלושה שחקנים בכירים, שנמנו על נבחרת ישראל, וגם בה עשו חיל, הם הדוגמא הכי טובה שניתן להביא. בימים בהם שמם של ראובן עטר ואיל ברקוביץ הפך ללהיט, ללא קשר לקבוצת נעוריהם, סביר היה להניח שמחוץ לכתלי מועדון האם שלהם, יסחפו את חבריהם החדשים לשיאים חדשים שלא ידעו. ברקוביץ שיחק במכבי חיפה כשזכתה בשתי אליפויות ובשלושה גביעים. בארבעה מהמקרים, עטר היה לידו, לפחות באליפויות. מאז 1996 אין לו ולו הישג ספורטיבי קטן. את ה"דאבל" שהבטיח השנה יזכור דווקא מחיפה... לעטר חמש אליפויות, כולן עם מכבי חיפה ושני גביעים- הכל בירוק. השלישי ב"סירה אחת" הוא אריק בנאדו, הקפטן היחיד בכדורגל הישראלי שהניף חמש צלחות. גם הוא יצא ל"גלות מקצועית" בבית"ר ירושלים , לשנתיים, ושב ען ניסיון שעזר לחיפה ולעצמו.
מעניין הרבה יותר המצב ביחס לשחקני הרכש המגיעים לחיפה.בדרך כלל, בחיפה מקפידים מאוד להביא שחקנים "רעבים" שלא זכו בתארים קודמים. אין כאן קביעה חד-משמעית, אך העובדות מוכיחות. רק 11 כדורגלנים הגיעו לחיפה עם "משהו ביד". אבי גולדר עם אליפות בבית"ר ירושלים, אלון חזן עם גביע במדי הפועל פתח-תקווה, כנ"ל השוער רפי כהן, רוני לוי היה מהברגים החשובים באליפות במדי בני-יהודה (1990), השוער אבי פרץ שהגיע מספסל הפועל חיפה עמה זכה באליפות הראשונה, היחידה וכנראה האחרונה שלה. רונן חרזי בא עם רקורד מבית"ר ירושלים, ג'ובני רוסו עם אליפות וגביע במדים האדומים של הפועל באר-שבע והפועל חיפה, דודו אוואט עם אליפות מהפועל חיפה, עידן טל עם גביע מהפועל תל-אביב ונג'ואן גרייב היה במכבי וזכה עמה בגביע (1995), עבר להפועל והיה מכוכביה באליפות 99' ושב לירוק כדי להיות שותף באליפות שנייה. רק הוא, רוסו ואבי פרץ זכו באליפויות בשתי קבוצותיה של חיפה.
אלון מזרחי לא היה מגיע למכנס - שלא לדבר על תארים
אם מסתכלים לעבר עשר האליפויות של מכבי חיפה וארבעת הגביעים (החמישית, למעשה הראשונה, הובאה לחיפה בתחילת שנות השישים), למעט אבי נמני, אלי אוחנה ואורי מלמיליאן, כל כוכבי הכדורגל של ישראל שיחקו במכבי חיפה. אז מה הפלא שהרכב הנבחרת אוייש רובו ככולו על שחקניה ? ציון מרילי וזאהי ארמלי, ממובילי שלוש האליפויות הראשונות, שלא הצליחו לזכות בגביע, למרות שהופיעו בשלושה גמרים, באו משום מקום (הפועל ירושלים ומכבי שפרעם ה"קטנות") ויצאו בשלל גדול. אחרי שעזבו, גם תהילת התארים נשרה מהם. גיורא אנטמן לא חלם להיות שותף בכיר לשתי אליפויות. הסתובב בקבוצות מרוחקות ממרכז תשומת הלב, הפועל חיפה, הפועל תל אביב וכפר סבא והגלויות נותרו בכיסים, כי לא היה לו מה לכתוב הביתה. כנ"ל, העולים לרגע, פביאן גרימברג, פביאן לגמן ופטריסיו סייג שהגיעו מארגנטינה. ויני, וידי, ויצ'י. משה אייזנברג, חלוץ בני יהודה לשעבר, הובא על ידי שלמה שרף מהפועל רמת-גן כמו שאלון חרזי הגיע מעברו השני של הכביש, הכח. "הרג שתי צפורים" במכה אחת. שניהם שותפים פעילים ל"דאבל" היחיד בתולדות המועדון. ומה עם אלון מזרחי? היום הוא הפך לחיית השעשועים של הכדורגל הישראלי, מתגלחים על חשבונו ועל אמירותיו המצחיקות. כשהגיע למכבי חיפה עם רצון להצליח, גם הוא לא האמין שיזכה באליפות היחידה שלו, בגביע היחיד שלו, בכיבוש נדיר של 28 שערים בעונה. אם הוא היום מלך השערים של כל הזמנים, זה בזכות המדים הירוקים. איפה היה מצליח לכבוש 63 שערים ב- 91 משחקי ליגה (ממוצע של 1.44 משחק לכל שער) לעומת 0.53 במאזן הכללי שלו (206 שערים ב- 385 משחקים והנתון האחרון עפ"י רון עמיקם מ'מעריב').
גם משה גלאם בא "עם תחתונים ביד" ויצא עם חליפה מחוייטת, כמוהו שי הולצמן שעד היום יש לו כבר 155 שערים ואליפות אחת, ומיותר לציין היכן זכה בה. ואדורם קייסי ? הגיע לחיפה חבול והרוס, תרתי משמע, וכבר רשם ארבע אליפויות וגביע, שלא לדבר על ואליד באדיר שחזר "על ארבע" מוימבלדון ו"יצא עם ארבע" (אליפויות) מחיפה. צמד הרפי כהן, השוער (הגיע עם גביע מהפועל פתח תקווה) והחלוץ, לא הפסידו משהותם בחיפה. כך המגן המסור אבישי ז'אנו (שלוש אליפויות וגביע), חיים רביבו (גביע), אופיר קופל (גביע), שוקי נגר (גביע), אייל אלמושנינו, מנור חסן(אליפויות), יוסי בניון (שתי אליפויות), אליניב ברדה (שתי אליפויות) ואפילו עומר בוקסנבוים, רביד גזל, קלמי סבן, אורי אוזן, שלומי ארבייטמן וחיים מגרלשווילי (כבר עם תואר כפול).
כך גם עידן טל ומיכאל זנדברג שהגיעו חסרי כל הישג ממשי ויוצאים ברכוש גדול. אם מישהו היה רומז להם שאי פעם יזכו בשלוש אליפויות, ועוד רצופות, היו מוכנים לממן למבשר טיפול מיוחד כדי שלא ילעג להם. יוצאים מהכלל הם אלון חרזי וטל בנין. ילדים שהתחילו את דרכם המטאורית במכבי חיפה. בנין הגיע לשלוש שנים, היה שותף ל"דאבל" ההיסטורי ועד לשנת 2003 כשזכה עם מכבי תל-אביב בתואר, שמו לא נראה ליד המצליחנים, למרות ששיחק באירופה. חרזי "חייך יותר מדי" ולגיורא שפיגל זה הפריע, אז שלח אותו לגלות בבית"ר ירושלים. שכח רק שהיכן שחרזי מניח רגל, אפילו במדבר סהרה, גדלים דשא ופרחים. לקח אליפות גם במדי המנורה.
שלא לדבר על "מחלקת ההגירה" שהזרימה לכפר גלים עשרות זרים ו- 27 מהם שבו לביתם עם מזכרות נעימות. מי בכלל נתן להם צ'אנס להצליח בחיפה ? ניסו לכרסם בהם בכל מיני טכסיסי רכילות מכוערים שגבלו בגועל נפש. אין ולא תהיה כזאת כמות של זרים שהצליחה במכבי חיפה. כולם ראו כיצד אוהדי מכבי חיפה כיבדו את סרגיי קנדאורוב וננאד פראליה, אורחי הכבוד בטקס ההכתרה המרשים בסוף העונה. מי לא שלח את ה"ילד" קנדאורוב (20) לחזור על עקביו לאוקראינה ? איש לא ירים יד, כולם מתביישים. ה"מומחים" מבינים בקליטת זרים כמו חמורים במרק פירות. ואם חיות, את פראליה לא כינו "סוס מת" ואיזה עונות הוא נתן כאן ובגביע אירופה ? ג'ובני רוסו לא נראה כמו מנוע ש"שפך לאגר" בירושלים? חיפה הפריחה אותו והבחור הגיע לשיאים שמעולם לא הגיע אליהם. עד הופעה בהרכב הפותח של קרואטיה הגיע. המועדון הירוק יודע רק לבנות, לא להרוס. ברגע שהוציא את רגליו מהנעליים הירוקות, האחריות מתבטלת אוטומטית. וכך זה גם נראה. אותם קטעים עברו גם גוסטבו הוקולי, כדורגלן העונה של כולם ("מה פתאום מחתימים שחקן שירד ליגה"?), חבייאר דירסאו ("במכבי חיפה החליטו, לאור האכזבה ממנו, להחזיר אותו לברזיל"), רוברטו קולאוטי (" בחיים הוא לא יהיה חלוץ"), יעקובו איגביני ("ילד בן 18 יכול להוביל את מכבי חיפה למשהו?"), ריימונדס ז'וטאוטאס ("כבד, איטי"), סרגיי קלשצ'נקו "מה הביאו גובה מטר?"), רדוסלב מיכאלסקי (" השיא כבר מאחוריו" ואחרים. ו.....
