"כאשר רומזת לך האהבה, לך אחריה אף שדרכיה קשות ומכבידות. ואם כנפיה מרחפות מעליך, התכנס תחתן, אף שהחרב הנחבאת בין נוצותיה עלולה לפגוע" ( ג'ובראן חליל ג'ובראן)
למעלה מארבעים שנה חלפו, מאז דרכתי לראשונה בקודש הקודשים של קריית אליעזר. זה התחיל בלראות את האבא שלי משחק שם עם הקבוצה שלו מ"חברת חשמל" נגד הקבוצה של "סולל בונה", והמשיך עם צפייה במכבי חיפה של אמר ומנצ'ל, כשאנו יושבים על גבעה תלולה, מלאה ברגבי אדמה, מלכלכים את בגדי השבת, אבל למי היה איכפת. אמר היה האלוהים של אבא שלי, ובגלל שאבאל'ה שלי היה האלוהים שלי, אמר נהיה גם לאלוהים שלי. כשהיינו באים לבקר את הדודה שלי, האחות של אבא שלי בסטנטון, ואמר היה עובר ברחוב, אבא שלי היה מצביע עליו מתלהב כל פעם מחדש, מביצועיו על הדשא. באיזה יום כיפור אחד, הוא התפלל איתנו בבית הכנסת, ואני תקעתי בו עיני עגל מעריצות. הייתי רק זאטוטה וכבר פגשתי את אלוהים בשר ודם, עוד הרבה לפני שהבנתי שיש גם אחד שכזה למעלה משמיים. אבי היה מרוקני שמאלן שהצביע מפא"י. רק לפני שנים נזכרתי לשאול אותו "איך זה מכבי ולא הפועל"? הקבוצות של אז היו משוייכות פוליטית כל אחת למפלגתה היא. השיב לי אבי, "בגלל אלוהים" אמר, ומנצ'ל. איזה מזל עוד יכולתי בטעות להיות אוהדת הפועל. רחמנא ליצלן.
את מוסף הספורט שאבי חרש יום ביומו הייתי חוטפת לו מהידיים מיד אחרי שהיה מסיים לקרוא בו, שמא מישהו יחטוף לי אותו ויבזבז לי מילים. כך לפחות חשבתי, כשהייתי רק זאטוטה. בלעתי כל מילה בשקיקה, והאבא שלי היה מתמוגג מנחת שיש לו למי להרצות על פושקש, יאשין, גרינצ'ה, בובי מור, פלה ומכבי חיפה, כול הזמן. אח שלי היה עוד ממש קטן. ואני הייתי לו ל"קורבן". העובדה כי באותם הימים לא הייתה ילדה, בת, או אישה מלבדי במגרש, נתנה לי תחושה של ייחודיות. הבנים לא הבינו מה עושה הדרדקית במגרשים והביעו תמיהה, מה שרק הוסיף לי לתחושה של "ראשונה". שאפשר שגם בנות תאהבנה כדורגל. אבל'ה שלי, בעצמו, למרות שהרעיל אותי בשיטתיות, לא אהב שאני באה איתו למשחקים בהם שפט, אחרי שהפך משחקן כדורגל חובב לשופט כדורגל "מקצועי". הוא בעצמו היה אומר לי "כדורגל הוא לא לבנות". טוב. הוא היה שמרני. כמו מרוקאי טיפוסי של אותם הימים, ולא רצה שבתו תסתובב ליד כל כך הרבה בנים. זה הביך אותו. אבל אני הייתי אוחזת במכנסיו ומתחננת "אבא , קח אותי איתך". כבר ידעתי כי התמכרתי קשות. לקללות, למתח, לחרדה, לדרמה, לטעם הניצחון שהיה אז נדיר ולצער ההפסד שהוביל אותי תדיר. מכבי חיפה חדרה לי לוורידים והפכה להווייתי, ונדבך מהותי למצב הרוח שהילך עלי לאורך דרכי בשנים. והשנים היו רוויות בנהיות, בכיות, השפלות בעיקר בדרבים. האדומים אז שלטו בעיר ללא עוררין. מכבי חיפה עם כל כוכביה, זכתה בפעם הראשונה מימיה, בשנת חמישים ושמונה, ב"גביע סוכות"- מה זה ?- זכייתה השנייה בתואר כל שהוא היה בשנת שישים ואחת, שם לקחנו את גביע המדינה ואני כבר בת שמונה.
אחרי אמר ומנצ'ל האלוהיים, באו הרבה אלוהיים אחרים למכבי חיפה כמו שמילו האגדי, ואדלר, וגוזלן, ועלמני, וגרשגורן, וג'וני הרדי, וחיים לוין, ויוני צבי, ואח שלו יצחק צבי, המכונה פיצ'לה, על שום קומתו הננסית.ואחר כך באו האלוהיים האמיתיים שלי. שהיו הגיבורים הפרטיים שלי. כי כבר לא הייתי זאטוטה ולא הייתי צריכה את אבא שלי שישמש לי כצינור לאהדה והערצה של שחקנים. כבר הייתה בי בינה להבחין בעצמי. לפרשן בעצמי ולגבש לי דעות מעצמי על גרשוני ז"ל ושווגר ז"ל ומוסה אג'מי וחזמוס שיבדלו לחיים. הם היו לי ליותר מוחשיים, הרבה יותר מדי אלוהיים, אבל ללא תואר של אליפות אחת באמתחתם.
התחתנתי עם אוהד של מכבי- איזה מזל, תארו לכם הייתי מתחתן עם פפנה האדום, משה יואל, הילד היפה שבו הייתי מאוהבת במסתרים. איתו הכי הרבה הייתי הולכת לדרבים. והוא אהד כמובן את הפועל. ...וגם התגרשתי מאוהד מכבי. אז במקום ללכת עם בעלי למשחקים, לקחתי את הבנות שלי, שעכשיו תורן היה להיות זאטוטות, שחר ושובל. שחר, כבר בהתחלה הראתה סימנים של מי שנדבקה קשות ב"מחלה". שובל מאיימת עלי עד היום, כי תתלונן עלי בפני הרשויות על שהתעללתי בה, כשהכרחתי אותה לבוא למגרשים. כשהיינו מגיעים למגרש, כמעט תמיד עם אחי, שחר הייתה יורדת לרחבה. נתלית על הגדרות, צועקת ומעודדת, לוקחת ללב את ההפסדים. שובל הייתה מנדנדת לי "נו אמא, אני רוצה הביתה! מתי זה ייגמר? אז היא לא הבינה כי כדורגל הוא לא מהדברים שנגמרים. היום היא כבר מבינה...
הטראומה הכי גדולה של שובל הייתה באצטדיון קריית-חיים. ביום בו נערך המשחק בין מכבי חיפה לבית"ר של ירושלים. יום בו נפתחו ארובות השמיים ושטפו אותנו בגשם זלעפות ללא רחמים וללא התחשבות במשחק הטעון. אני לא ויתרתי. ולמרות מחאותיה של שובל הכרחתי אותה להסכים לבוא למשחק. אין צורך לציין כי בעבור שחר הייתה זו חגיגה. העמסתי על הרכב מטריות, אפילו שמיכות חמות לכסות בהן את בנותיי שלא תתקררנה חלילה. ובעוד שחר מתלהטת, שובל לא הפסיקה להציק לי. עד שבמחצית הוצאתי אותה ושמתי אותה למשמרת, אצל זה שמכר בחוץ סנדוויצ'ים מתוך אוטובוס. זה היה המשחק האחרון אליו לקחתי את שובל וששובל הייתה בו מימיה. במשחקים הבאים הייתי צריך לארגן לה בייבי סיטר. שחר לעומתה הפכה לאוהדת ומעריצה מאלה הבנות, שבאות לאימונים, אוספות חתימות ותצלומים עם השחקנים. לפעמים ישר אחרי בית הספר, היא הייתה יורדת לצפות באימונים עם חברותיה. אלה היו ימים בהם כבר ראו במגרשים יותר בנות ונשים. מעל המיטה של שחר היו תלויים ומודבקים פוסטרים, דגלים ותמונות. הכל בירוק.
לאחר שנים של דשדוש במקומות אמצע וסוף טבלה, ושש עונות לא רצופות בליגת המשנה, כשהקבוצה ענייה בכסף אך עשירה ברוחה, ובאוהדים בעשרות של אלפים, שחלקם אינם מרפים וחלקם רדומים בא המפנה הגדול של מכבי חיפה. עונת 83/84. בתי שחר זוכה לחוות אליפות ראשונה כשהיא בת שמונה. לי זה לקח שלושים שנה ולאבא שלי אני לא סופרת את השנים. יום לאחר זכייתה של מכבי חיפה באליפות ירד אבי לרחוב, לדיזנגוף, כשהוא נכנס במודע ללוע הארי, בפרובוקציה שעשה לכל מי שעבר ברחוב, כשהוא מניף דגל ירוק ושר שירים ירוקים, כשהוא לוקח בחשבון מן הסתם, כי רובם של עוברי האורח, הם אוהדים של הקבוצות התל-אביביות. אבא שלי, למרות שהיה כבר לתל-אביבי ותיק, נותר נאמן לצבע הירוק והשתגע כמו כל אוהד שפוי, או שלפחות היה שפוי עד לאותה האליפות. כי לאחר אותה אליפות שום כלום כבר לא היה אותו דבר. טעמנו ושתינו מזון ונקטר אלים, שטעמם לא דמה לשום טעם שהכרנו לפני... דבר ראשון שעבר לי בראש באותם הרגעים, הייתה המחשבה על כמה מתוקה הנקמה, באדומים, שהתעללו בי ללא רחם במשך השנים. אלפים של אוהדים התרוצצו באמוק על המגרש כסהרוריים. החגיגות נמשכו שעות. גרוננו ניחר מזעקות השמחה. קריית אליעזר שנצבעה ירוק עלתה בשיירה עד לרחוב הנביאים. שם גם לאוהדים שלנו הייתה כיכר להשתכשך בה, ולזעוק ממנה כשהם נוטפים מים, "אנחנו על המפה". שלוש שעות לקח לנו להגיע לרחוב הנביאים. נסיעה שאורכת בימים רגילים כעשר דקות. אבל כל דקה הייתה מתוקה כטעם הדבש. כל צפירה של טו-טו-טו נשמעה כקונצ'רטו של הפילהרמונית מכבי חיפה. העיר ורחובותיה נסתמו, אין נכנס, אין יוצא. כל מי שהתכוון או לא התכוון, נקלע להילוא שלא הייתה כמותה בעיר חיפה ומחוצה לה, מאז שמחת בית השואבה. הצופרים החרישו אוזניים, אנשים שלהם ולכדורגל אין כלום במשותף מצאו סיבה למסיבה, בגאוות הלוקל פטריוטיזם שאחזה בחיפאים כתזזית. לכולם, חוץ מאשר לאוהדי הפועל חיפה, שמלבד אליפות אחת בעונת 98/99 רואה לנו את האחוריים הירוקים שלנו, מבהיקים מרוב תארים. טפו, טפו, טפו...
ההפסד להפועל תל-אביב במחזור האחרון בעונת 85/86 הכניס אותי להלם. הוא ואובדן האליפות ברגעים האחרונים, יהוו לעולם את אחת מנקודות הציון הכי טראומתיות שלי כאוהדת מכבי חיפה. גם ההפסד למאלמו ורוזנבורג, שלאחריו הגעתי עם מועקה בחזה, לבית חולים כרמל, ופרשת הפקס, בגינה היו צריכים להכריז עלי כעל אוהדת מוכת הלם, שעברה תאונה נפשית קשה. האוהדים של היום לעולם לא יצליחו להבין את תחושת האובדן. הם אוהדי MTV , שבעי הצלחות, אליפויות. הדברים באו להם בקלות יחסית למה שעברנו אנו האוהדים הוותיקים. הם זכו לראות את מכבי חיפה בתפארתה בצ'מפיונס ליג, עושה חייל. הם נולדו לתקופה של רוויה, בזכותו של שחר ששדרג את הקבוצה משנה לשנה והפך אותנו מניקל, למה שגלום בו זהב טהור. בכל ההיבטים. כששובל שלי נכנסה להריון וגילינו באולטרא סאונד כי יש לי נכד זכר צעקתי יש!!! עוד אוהד ירוק בפוטנציה. היו לי התחבטויות קשות אם לתת לעומרי לטעום או לא מהעולם הזה שנקרא כדורגל, בגלל האלימות והגזענות. אח שלו עמית בן הארבע אוהב הכי הרבה לצעוק ביחד עם השיר "מכבי חיפה אלופה... מכבי חיפה מלחמהההה". אבי חזר לחיפה רק לפני שנתיים. הוא חלה במחלה הארורה אלצהיימר. כשמצבו החמיר שיכנו אותו בבית אבות. פעמים, כשאני באה לבקרו, אני מגרה אותו בסיפורים על מכבי חיפה. מחפשת זיק של חיות בעיניו ולצערי, הוא לא בא. ידעתי כי אם אבל'ה שלי אינו מגיב לשם "מכבי חיפה" משמע מצבו הידרדר, עד כדי, שלעולם הוא כבר לא ידע כי אנו בדרך לאליפות העשירית. הייתי מוכנה לשלם הרבה כדי שיתעורר, ולו לשבריר שנייה, רק לספר לו ולראות את החיוך השובב על פניו.
