כמכבי חיפה מגיעה לחצי הגמר תמיד יש חגיגה, אבל תמיד, ולא תמיד היא בין החוגגים. מדובר בקבוצת הגביע הכי קלאסית בכדורגל הישראלי, ובטעות מייחסים את התואר לבית"ר ירושלים. ייחוס שאין לו אחיזה במציאות, כשמדובר בעובדות. לחיפה זאת תהיה ההופעה ה- 26 במעמד חצי הגמר, אם מותר לכנות את הניצחון הטכני ב- 1942 על קבוצת הצבא היווני- "הופעה". זו נאלצה לעזוב את ארץ ישראל והשאירה את החיפנים אומללים בגמר. ספגו תריסר שערים מבית"ר תל-אביב.
שנות השישים האבודות
בשנות השישים, כשחיפה הבריקה במשחקה ושימשה דגם לא מוצלח למושג "לוזרים", כך נראו גם הופעותיה בחצי הגמר. שלושה משחקים- שלושה הפסדים. למכבי תל-אביב 5:0 (1955), להפועל פתח תקווה 4:2 (1959) ולהפועל תל-אביב 1:0 (1960). המפנה הגדול הגיע בתחילת שנות השישים. חיפה חיפשה תואר כלשהו ואת המחיר שילמה האלופה הנצחית, הפועל פתח-תקווה. ב- 1962 כולם היו סבורים ששתי היריבות המושבעות, שתמיד קרה משהו בומבסטי ביניהן, יספקו שוב את ה"סחורה" וכשמדובר בגביע, המלאבסים גם יעפילו לגמר. ואז הגיע ה"בום" הירוק. חבל שאין מסמכים מצולמים כדי להראות לדור הצעיר כיצד חיפה מעכה ופירקה את הקבוצה של נחום סטלמך, בועז קופמן ויעקב ויסוקר לרסיסים. התוצאה 1:5 לחיפה משקרת. אלמלא משחק אנוכי של חלוצי חיפה בראשותם של דניאל שמולביץ (רום) שכבש שלושער, ג'וני הרדי ואברהם מנצ'ל (1 כ"א), המשחק היה נגמר בקטסטרופה. ואז הפועל פ"ת לא ידעה שכעבור ארבעים שנה חיפה תחזור כאלופה ותביס אותה 0:6 בליגה, שיא הספיגה שלה בכל הזמנים.
אותה הפועל פתח-תקווה רצתה את ה"דאבל", שמעולם לא זכתה בו, גם שנה מאוחר יותר ושוב מכבי חיפה נישלה אותה מהחלום. לשם כך נדרשו 210 דקות, כי במשחק הראשון השתיים סיימו בתיקו 1:1 ובחוזר, אשר עלמני הכריע את ההתמודדות ושלח את מכבי לגמר שני רצוף. עידן הלוזריות שב ב- 1964 כשמכבי תל-אביב ניצחה 1:3 (שער של אהרן גרשגורן) כשבמשחק מופיע כרץ ימני...פנחס שיטהולץ, המוכר יותר כפיני שרון, הפיזיוטרפיסט הוותיק. למשחק זה מתלווה סיפור טראגי של השוער דאז, מישל פורטל. הוא נפצע באצבעות ידו, התעקש לשחק והיה הגורם המרכזי לספיגת השערים. אחרי המשחק "אכל את עצמו". את הפעם השמינית לא ישכחו בחיפה. כי זה היה ה"דרבי" הראשון בחצי הגמר. מכבי הגיעה אליו כנציגת ליגה א', אחרי שהביסה ברבע הגמר את מחזיקת הגביע, מכבי תל-אביב 0:3 . הועלתה הצעה, וההתאחדות תמכה בכך, שהמשחק יועתק לקריית אליעזר ששימש כמגרשן הביתי של שתי הקבוצות. היום זה היה נשמע כתסריט הזוי, לא מהעולם הזה, אבל אז המאמן אברהם מנצ'ל התנגד בטענה ש...הקהל יחנוק את השחקנים מאהבה ויגרום נזק להכנות. נסו תרגיל כזה היום. בנאדו ושות' ימותו מצחוק.
בלומפילד רעד מהתרגשות
אוהדי מכבי חלמו על הגמר, בהפועל היו רגועים וניצחו משער בודד של יהושע פלגי (62). המשחק היה סוער מאוד, הורחקו בו שלושה שחקנים (אהרן גרשגורן ממכבי, אוז'לבו שאלתיאל ויצחק אנגלנדר מהפועל) ולקינוח, דני שמולביץ ממכבי החטיא פנדל (84) שמנע הארכה. ואז הגיע המשחק שהרעיד את הכדורגל הישראלי. ליתר דיוק, הערב הכי גדול אי פעם בחצי הגמר. בלתי נשכח ושוב, היעדר טלוויזיה מונע התענגות עליו. 20 אלף צופים נדחסו כסרדינים לאצטדיון בלומפילד. המנה הראשונה, מכבי תל אביב נגד הכח הספיקה כמו ארוחה שלמה. הכח הוליך 1:3 ומכבי איזנה. אחרי הארכה השתיים ניגשו לפנדלים וה"סגולים" ניצחו 4:5 וכולם כבר היו עייפים. איש לא האמין שבית"ר ירושלים ומכבי חיפה מסוגלות להתקרב לדרמה דומה. אח, איזה לילה זה היה. ירושלים הוליכה 0:1 משער של הבלם יצחק ג'אנו. יואב לוי מחיפה הישווה (80) ונולדה הארכה נוספת. בתוך שלוש דקות בית"ר עלתה ליתרון 1:3 מצמד של ויקטור סרוסי וכשהאוהדים החיפנים התכוננו ללכת נגח הבלם המנוח, ישעיהו שווגר שער מצמק (104) ודני שמולביץ (115) גרר להארכה. כאן חובה לעצור ולציין שבשורות ה"ירוקים" שיחקו שני פנסיונרים שפרשו מכדורגל. השוער יחזקאל גרשוני הוזעק/ נזעק אחרי ששני שוערי חיפה, חיים זיידנברג (השעייה) ומשה אלסטר (פציעה) נוטרלו. שמולביץ חזר אף הוא. מישהו מתאר לעצמו את ראובן עטר ומרקו בלבול חוזרים להרכב לקראת חצי הגמר ? איזה זמנים משוגעים היו אז. בהרכב חיפה שיחק שלמה בנאדו, אבא של אריק. שוב 3:3 ופעם נוספת פנדלים, ואז השיטה הייתה שונה. כל קבוצה בעטה ב'מכה אחת' את כל חמשת הפנדלים. ירושלים דייקה בארבעה (אחד נבעט לחוץ) ומהצד החיפני השוו יצחק מינץ, סלמן קרנדו, ישעיהו שווגר ומוטי לובצקי. נסו לדמיין לעצמכם את התמונה הבאה. עוד לפני שהבועט החמישי, יואב לוי, ניגש לבצע את הבעיטה, האוהדים והשחקנים התחבקו. כולם ידעו שהמומחה יכריע וכך היה. אחרי חמש שעות מלאות מתח, הצופים שבו לביתם סחוטים כלימונים.
כעבור שנה הפסד חיפני להפועל תל-אביב 2:1 ( יעקב רחמינוביץ ויחזקאל חזום להפועל- ישעיהו שווגר למכבי) ומאותה שנה (1972) תשע שנים חיפה שקעה והדרדרה לתהומות, כולל שתי ירידות קשות לליגה השנייה, וב- 1981 אחרי שהבטיחה את שובה לליגת העל, שוב בחצי הגמר ( הקבוצה היחידה שהופיעה פעמיים בחצי הגמר מליגה נמוכה) נגד... בני יהודה, היריבה העתידית. מחצית ראשונה מאופסת בה לא ניתן היה לקבל מושג וחצי מושג מה עומד לקרות בהמשך. וזה הגיע מהר. משה יחיאל, אביו של כדורגלן מכבי תל-אביב, אבי, כבש בדקה ה- 46, משה סלקטר שלח טיל מ- 35 מ' שנחת ברשתו של בנימין (בומה) ויינברג, אהוד בן-טובים החזיר את היתרון הזהוב וממש לקראת הסיום, מנשה מזרחי בעט מזווית אפס ולא להאמין, הכדור חדר לרשת- 2:2 והלכו להאכה ולפנדלים, ומאז "קללת הנקודה הלבנה" הפכה מושג נרדף לתופעה בחיפה.
שמונה שערים ושמונה פנדלים בקושי הספיקו
חשבתם שקראתם הכל על מעללי מכבי חיפה בחצי הגמר ? תשכחו מזה. ב- 1983 נערך המשחק (והוא מצולם !!!) הדרמטי ביותר בשלב הזה. הלכנו להשתגע מייאוש. מייאש היה לראות את משה שוויצר כובש בדקה השניה ואת מוטי איווניר ( איתו 'סגרנו חשבון' עם ששת הניצחונות על נצרת-עילית בשנתיים האחרונות) מעלה ל- 0:2 בדקה ה- 32. למי היה כוח לחשוב על מהפכים ? באו משה סלקטר (50 בפנדל) והבלם ירון פרסלני (54) והרימו את רמת גן לאוויר. ייאוש נוסף, מנשה שמעונוב, בלם הצהובים קבע 2:3 אבל סלקטר ביום הכי מוצלח בקריירה שלו (מלבד שערי הליגה באליפות הראשונה) החזיר את התקווה- 3:3 בדרך להארכה. בדקה ה- 108 הדרמה בשיאה כשרוני רוזנטל הקפיץ מעל בוני גינצבורג אבל בני טבק, דקה לסיום (119) חתך את האוויר וקבע 4:4 מדהים. וזה לא הסתיים בשמונת השערים, היו גם שמונה פנדלים לכל צד. חיפה עמדה במצב הכי טוב שקבוצה יכולה לעמוד- להוליך 1:3 והבועט שלה ניצב ליד הכדור. ראובן הלד שבכלל לא רצה לבעוט. הכריחו אותו והוא עשה במכנסיים. גם אם 40 אלף הצופים היו עושים "פו" לכדור, כמו לנרות יום ההולדת, כדורו של הלד לא היה מגיע לקו השער. הלכה ההזדמנות, הלכה האופציה לגמר. תל-אביב ניצחה 4:5 ואת כל הפנדלים שחיפה החמיצה בעטו שחקנים שתמיד ברחו מהבעיטות הללו- אלי כהן, ראובן הלד, גבי אמסלם ורוני רוזנטל.
מול האכזבה העצומה, באו שנים טובות יותר בהמשך. שלושה ימים אחרי שהיכתה את הפועל כפר סבא (1985) במשחק ההכתרה (1:5) חיפה 'ירקה דם' מול חניכיו של יצחק שום שנכנעו רק לשער של רוני רוזנטל (77). כעבור שנתיים הלם בחיפה: הקבוצה ניצחה בפנדלים !! כן, לצבוט וחזק. 0:0 אחרי 120 דקות מול בית"ר תל-אביב ו- 2:4 בפנדלים אותם כבשו ציון מרילי, משה סלקטר, אלי כהן וניר קלינגר. זאהי ארמלי בעט למשקוף. ב- 89' חיפה הסתערה בשנית על הדאבל. לא הצליח לה באליפות השניה, ניסתה הפעם. בחצי הגמר נגד שמשון כבר הוליכה 0:1 (ארמלי) אך עשר דקות אחר כך שלמה אדרי גרר למשחק חוזר. באלה חיפה טובה. צמד של ראובן עטר ושער של יוסי קרמר סיימו את הסיפור. שער של אפרים ארביב סמוך לסיום לא השפיע על מצב הרוח. אותה שמשון (1991) הוותה מקפצה ל"דאבל" הראשון והיחיד. טל בנין ואיתי מרדכי סגרו עניין. שנה לאחר מכן, שלמה שרף, המאמן שהרס עונה שלמה עם שחקנים נפלאים, הביא את חיפה לשלב הלפני אחרון ונדמה היה שלגביע חוקים משלו, ואולי חיפה תציל את העונה. לא דובים ולא יער. אמנם, איתי מרדכי הוליך את חיפה פעמיים ליתרון 0:1 ו- 1:2 אך בסיום 2:4 לתל אביב.
שנה לאחר מכן, נקמה מול הפועל תל-אביב שבלמה פעמיים את החיפנים בעבר. שער של אלון חזן שלח את חיפה לגמר 1993 ממנו שבה עם כרטיס לאירופה. עוד שנתיים חלפו (1995) וחיפה המשיכה לסגור חשבונות עם בית"ר ירושלים כשניצחה אותה ללא מאמץ 0:2 מצמד של חיים רביבו ונג'ואן גרייב. מכבי תל-אביב, שמעולם לא הפסידה לחיפנים בחצי הגמר, לא הסכימה לשנות מסורת וב- 96' חוללה מהפך שכאיציק זוהר וניר קלינגר ביטלו שער מוקדם מרגלי חיים רביבו. איל ברקוביץ שנחשב אז לשחקן תפס באשכיו של איציק זוהר הורחק, וגם האחרון מצא עצמו בחוץ מאוחר יותר. ב- 98' חיפה השיגה את ניצחונה הגבוה ביותר בתולדותיה בחצי הגמר. אשדוד, שהפסידה השנה גם בגמר גביע הטוטו (3:0), הובסה אז 5:0 מצמד של איברהים דורו, כשחבריו אדורם קייסי, אריק בנאדו ואלון מזרחי משלימים. השופט מאיר לוי, שישפוט גם את המשחק מול בני יהודה, הרחיק את טיבור באלוג וגיא שרעבי מאשדוד. ואז הגיעו שתי הופעות כואבות. בראשונה רוני לוי על הקווים כמאמן מכבי חיפה, אחרי שאלי כהן התפטר, והפועל תל אביב נזקקה ליכולת אדירה מצד שוערה, שביט אלימלך. מיותר לציין התוצאה הסתיימה ב- 0:0 שהפועל כל-כך אוהבת. שביט עצר ארבעה כדורי עונשין מרגליהם של בועטים טובים: שוקי נגר, ואסילי איבאנוב, ראובן עטר ויוסי בניון. גם אבי פרץ, היום בנתניה, הצטיין ובלם את הבעיטות של סלים טועמה ודניס אונישנקו. לא עזר- 1:2 להפועל.
חצי הגמר הכי הזוי נכתב ככל הנראה על ידי אגאתה כריסטי והוצג ברמת-גן ב- 2001 אחרי שחיפה הבטיחה את התואר השישי שלה. מאמן חיפה, אברהם גרנט, חלם על "דאבל" ראשון והיה רחוק ארבע דקות מהגמר. יעקובו איגביני וננאד פראליה, בתוך חמש דקות, קבעו 0:2 ואז, משום מקום כבשו שי הולצמן ואיתן פריינטה שני שערים לקראת הסיום. חיפה ההמומה נכנעה לשער של גיא יצחק בהארכה (115) וההלם היה מוחלט. מהפך כזה טרם חוותה. היא יכלה להתנחם בשער ניצחון מרגלי יוסי בניון בעונה לאחר מכן, מול בית"ר ירושלים שהקפיץ אותה לגמר בפעם האחרונה (2002). ואת חצי הגמר האחרון חיפה לא תרצה לזכור. 48 שנים אחרי התבוסה הקשה למכבי תל-אביב (5:0) ואחרי שייצגה את ישראל בכבוד בצ'מפיון-ליג, הפועל באר-שבע הרסה לחיפה את ה"דאבל" השני בחשיבותו- גביע הטוטו וגביע המדינה. 0:3 מוחץ מרגלי אלעד בונפלד, רמיק יז'רסקי ואופיר חיים. כעת הדילמה הגדולה: האם קבוצת הגביע של המדינה בשנות התשעים ( מכבי חיפה עם ארבעה גביעים) תצליח להשחיל גביע לארון האליפויות של הקבוצה של המדינה במילניום החדש (מכבי חיפה)- תעלומה.
אלון חרזי- מלך ההופעות גם בחצאי הגמר
בסך הכל, אם מורידים את הניצחון הטכני על הצבא היווני מלפני קום המדינה, קיים שוויון 12:12 בין ההצלחות והכישלונות של חיפה. כמו בליגה, אלון חרזי הוא ה"מלך" בהופעות בחצי הגמר (8 פעמים) ומלך השערים של השלב הזה הוא דניאל רום (שמולביץ) כשלזכותו ארבעה שערים. המספרים האלה אינם מבטיחים לחיפה כלום במשחק נגד בני יהודה. ההיסטוריה, לא תאמינו, מציבה את חיפה כאנדרדוג ( די לצחוק...) כי מעולם לא הצליחה לנצח את ה"כתומים" במשחק גביע. ב- 68' בני השכונה ניצחו 1:2 משערים של יוסף מהלל ונחמיאס מול שער של גבי בליטי, ב- 81 ' כבר קראתם על הפנדלים בחצי הגמר וב- 97' אלון מזרחי הנודד העיף את חיפה ברבע הגמר (0:1). לשתי הקבוצות מטרות מנוגדות. חיפה כבר יצרה היסטוריה משלה. עדיין לא הייתה במעמד שזכתה באליפות ובגביע הטוטו וגם הגיעה לחצי הגמר. כמובן שהיא מחפשת את העלייה לגמר דרך ניצחון בכורה על ניצן שירזי וחבורתו, ובשוליים, ניצחון ישלים לה ארבעה ניצחונות העונה. על שלושת התארים מוקדם לדבר. חיפה חלשה מאוד בדיבורים... לבני יהודה שלוש מטרות לא פחות רציניות. היא רוצה להבטיח לה כרטיס לגביע אופ"א, ולא להמתין לסיום הליגה כדי לראות אם תישאר במקום הרביעי, היא תבקש להוציא משהו ממכבי חיפה העונה, אחרי שלושת ההפסדים, היא שואפת להבקיע שער לרשתו של ניר דוידוביץ ששמר במשך 270 דקות על שער נקי מולה וכמובן, זכייה בגביע. כאן היא נתקלת ב"מפתיע" ביריב עם אותן שאיפות...
