ככל הנראה, ישראל היא עדיין המקום היחיד באירופה (ואנחנו בכלל שייכים לאסיה...) שקיימת דרישה לבלום את ההתקדמות הקבוצתית, ולו במחיר של דבקות בקלישאה "העולם שייך לצעירים". קבוצות גדולות ממכבי חיפה כבר הספיקו להבין שהמטרות הקבוצתיות גוברות תמיד על רחשי לב. בצ'לסי, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, באיירן ובקבוצות האיטלקיות איש אינו מתייחס למוצאם של השחקנים אלא לאיכותם. גם האוהדים מבינים שעברו הזמנים שרק שחקנים מתוצרת בית מסוגלים להסיע את מרכבת ההישגים, ומכבי חיפה עדיין נחשבת למובילה בתחום הזה. צפו בהרכבים של בית"ר ירושלים, הפועל תל-אביב ואפילו בני יהודה, ותקבלו את התמונה האמיתית. לא במקרה חוזר נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, ומשנן שבמכבי חיפה ישחקו הטובים ביותר, ולא אלה שהקהל רוצה ביקרם. דברי טעם, בפרט כאשר בשנה האחרונה נשמעו קריאות בוז, דווקא לשחקני הבית. הקרקע נשמטה תחת רגליהם של התומכים בשילוב שחקני בית, גם על חשבון הישגים.
הכי קל להחליף שחקן בית בשחקן בית
תשכחו מזה. בכדורגל התחרותי, בפרט הזה שחיפה מנסה תמיד להיות הארי שבחבורה, אין מקום להתחשבות. אפילו בעלי המנויים יודו בחצי פה, שלא כדאי יהיה להם להגיע למשחקים אם ה"ירוקים" לא יהיו מעורבים בקרב על האליפות, הגביע ואפילו בגביע הטוטו. כולם רוצים הכל. הבעה מתחילה ומסתיימת בעבר. אין דבר יותר יפה מאשר להתרפק על דפי ההיסטוריה. נכון, באליפות הראשונה והשניה חיפה כללה בהרכבה תשעה שחקני בית. רק ציון מרילי וזאהי ארמלי נחשבו "זרים". רק שוכחים שאז אסור היה לרכוש שחקנים זרים מחו"ל, לא השתתפנו בגביעי אירופה והכל היה אחרת. זאת הייתה שעתם היפה של שחקני הנוער. מה יותר קל מלהחליף שחקן בית בשחקן בית מבלי להיפגע ? חלומו הרטוב של כל מאמן.
הנשיא שחר לא רכש את מכבי חיפה ולא משקיע כעת מיליונים בשדרוג מיתקני הקבוצה, כדי שיצביעו עליו כמי שבונה אימפריה. מאז 1992 ומי שעוקב מקרוב, חיפה התפתחה בצעדי ענק, ולא רק בעיצוב חלון הראווה שלה- האליפויות. מישהו בכלל שם לב שהקבוצה מתפקדת מצוין, מבלי שתשימו לב ששחקנים פנטסטיים, גם לא בקנה מידה ישראלי, עזבו אותה ולא לאנחות. מי משחק היום באנגליה " יעקובו איגביני, יוסי בניון ויניב קטן. שלושה שהתבשלו במכבי חיפה על אש קטנה. ומה עם ז'וטאוטאס, פראליה, מיכאלסקי, קלשצ'נקו, אוואט (למרות אי יציבותו), רוסו, באדיר ואחרים?
לכל פצוע יש תחליף
החידוש, וזאת תרומתו של רוני לוי, שדאג שלא ניאלץ ללכת לישון בהרגשה שאין מחליפים נאותים. איזה צ'ופר לקבוצה שכאשר בנאדו, קייסי, דוידוביץ ואחרים נעדרים, יש במקומם אחרים שלא "מביישים את הפירמה", גם אם נהיה הוגנים ולא נחשוב שכולם ברמה של כולם. בפועל אין דבר כזה. המצב החדש שבו המועדון מעל הכל, ולא חשוב מי משחק, לא היה בעבר. שחקני מפתח שנעדרו גרמו לנדודי שינה אצל המאמן והאוהדים. היום באים לצפות במכבי חיפה נטו, על פי ההישגים, יש מה לראות. יוצא מהכלל הוא נושא שילובם של שחקנים שעתידם לפניהם. השם החם הוא הקשר ליאור רפאלוב שמול בני יהודה הוכלל לראשונה בהרכב הפותח. אמנם, רק למחצית אחת שמבשרת על בוא האביב, שלו ושל חיפה המלבלבת שנים רבות והמושג שלכת רחוק ממנה.
ההשתלבות האיטית של רפאלוב באה על סמך צבירת ניסיון רב משנים עברו. במחלקת הנוער של מכבי חיפה גדלו המון כישרונות, כחול על שפת הים. רבים מהם הועלו לסגל הקבוצה הבוגרת ולא נקלטו, מסיבות שונות. לא תמיד כוכב בקבוצת הנוער יהיה שחקן טוב בבוגרים. מי שעוקב אחר קבוצת הנוער זוכר את השמות. המקצוענים במועדון מדגישים, ולא פעם דבריהם נופלים על אוזניים ערלות, שקיימת תהום עמוקה בין משחקי הליגה לנוער להופעה בבוגרים.מעטים יודעים שיניב קטן, כן, זה שעבר לווסטהאם, כמעט ולא שיחק בקבוצת הנוער. כאחד שהיה רגיל להבקיע מדי שבת שערים רבים בקבוצת הנערים, העדיף לחזור לשם, אפילו על חשבון קפיצה מקצועית לנוער. בנוער כבש בסך הכל שלושה שערים. אז דושאן אוהרין, המאמן הצ'כי של חיפה ב- 98' לא הקפיץ אותו לבוגרים ?
כמעט נעלמו עם התהילה
הכי קל ל'שרוף' שחקן מהדגם של רפאלוב. נותנים לו לשחק או שמכניסים אותו בתקופה לא טובה, דוגמת החודש האחרון, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר? שתי הדוגמאות הקלאסיות, בתוך מכבי חיפה, מלמדות שסבלנות משתלמת. ועוד איך. ברוך ממן וראובן עטר, מהמשובחים ששיחקו בתפקיד של רפאלוב. כולם אוהבים לזכור את ממן של שתי האליפויות הראשונות. שחקן ענק. מישהו בכלל יודע שאת ההכרה הראשונה עם ההצלחה, ממן עשה אחרי ששיחק בהרכב הראשון תשע שנים ולא סיפק את הסחורה? הקשר ברוך הכישרון נכנס להרכב כאשר חיפה נשרה לליגה השניה (1974). בעונה לאחר מכן, הוא והמאמן אורי ויינברג לא הסתדרו, ולמעט הופעה אחת, ממן נוטרל לכל העונה. גם כשחזר, קבוצתו נקלעה לשתי עונות שטילטלו אותה כספינת אגוז באוקיאנוס הסוער. וכאילו לא די באלה, ניחתו עליו מכות אנושיות קשות, כאשר הוריו נפטרו בזה אחר זה תוך תקופה קצרה ועול הטיפול באחיו הקטנים נפל על כתפיו.
כל האירועים הוליכו אותו למצב שכבר היה עם רגל וחצי מחוץ למכבי חיפה. חבר הנהלה אפילו הציע למכור אותו תמורת 5000 שקלים ישנים, לכל מי שיחפוץ, ורק התעקשותם של חבריו השאירה אותו בירוק. מאמנו, ג'וני הרדי, בעל סבלנות ברזל ודמות של מחנך, לקח אותו תחת חסותו, שינה לו תפקיד, כשהעבירו מעמדת הקיצוני השמאלי לעמדת קשר, וכל השאר חקוק בספרי ההיסטוריה. ממן התחיל לפרוח בגיל 26 ואחרי תשע שנים ללא תועלת ממשית ממנו. הרדי גם היה מעורב ב"הצלת פרוייקט עטר". היו תקופות במכבי חיפה ששמו לב לתספורות שחקנים, לכל מיני אביזרים נלווים. חשבו שתספורת מארינס היא ערובה למשמעת. ה"מאסטרו" הגיע לאחד מאימוני קבוצת הנוער עם תספורת ארוכה מדי ונשלח הבייתה. עטר, בדומה להתנהגותו כיום, הלך הבייתה ונדמה היה שסיים את דרכו במכבי חיפה עוד בטרם החל אותה. הרדי, כאבא טוב, לא חשב רק על כדורגל. היה חשוב לו להחזיר את ה"ילד" לקבוצה. עוד אגדה מהלכת ניצלה.
השניים האלה, בניגוד לרפאלוב, נכנסו למכבי חיפה בתקופות הקשות שלה. היה להם קל לחדור להרכב. את מי ממן היה צריך להדיח מההרכב ? שחקנים בינוניים שלא יכלו להקפיץ את מכבי חיפה לפסגות. חלקם נפלטים מקבוצות אחרות, בעיקר מליגות נמוכות, חלקם שחקנים ותיקים שנס ליחם. חיפה נחשבה פעם "חור" ולא כפי שהיא מצטיירת כיום, מכה של הכדורגל הישראלי, שרבים וטובים מבקשים להצטרף לשורותיה. אותם הדברים לגבי ראובן עטר. מלבד דניאל בריילובסקי, הארגנטינאי שכבר אחרי האימון הראשון אמר על המתולתל ש"זה כדורגלן העתיד של ישראל", הרוב היו שחקני נשמה אבל חוטבי עצים ושואבי מים. גם מכבי חיפה ירדה מנכסיה. אחרי שתי אליפויות וכמעט אליפות שלישית, את עונת 86/87 סיימה בצליעה, ואלמלא הצטיינותו של אבי רן ז"ל, מי יודע היכן הייתה מסיימת. גם עונה לאחר מכן, תחת שרביטו של דרור קשטן ותחת האווירה המעיקה עקב מותו הטראגי של אבי רן בכינרת, הקבוצה נקלעה למאבקים נגד הירידה. לעטר לא היו תנאים להצלחה.
רפאלוב סולל לעצמו את הדרך בתנאים כמעט בלתי אפשריים, ועל פי התקדמותו, ברגע שמאמנו יגיע למסקנה ש"זהו זה", נקבל מוצר משובח. כל יום ניתן להזיז כוכבי על בדמותם של עידן טל ומיכאל זנדברג, עתירי ניסיון ובעלי עשרות הופעות בנבחרת הלאומית ? אם זאת לא הייתה מכבי חיפה, הייתי אומר בלתי אפשרי, הזוי. מול בני יהודה ראינו גם את טל, גם את זנדברג וגם את ה"ילד" שבישל אפילו שער. המחץ החיפני קיבל חיזוק משמעותי. לא צריך להתרגש מכושר ההפקה של רפאלוב. עטר, בשתי העונות הראשונות שלו (20 משחקים) הבקיע שלושה שערים בלבד. ממן שישה, בגלל ששיחק קרוב לשער היריב. השערים יגיעו במוקדם או במאוחר.
להשאיל או לא להשאיל ?
כמובן שניתן היה ל"בשל" את רפאלוב ב...קבוצה אחרת. הרעיון נבחן והורד בעונה שעברה מהפרק. לכולם היה ברור שהליגה לנוער כבר קטנה על רפאלוב ועדן בן-בסט ולא במקרה השניים צורפו לאימוני הבוגרים. אלא שההיסטוריה מוכיחה שכל מי שעזב את מכבי חיפה, הושאל לקבוצות הרבה פחות טובות שפגעו ביכולת השחקנים, וגם כשחזר מצא את מקומו תפוס. כפי שנכתב בפתיחה, במכבי חיפה לא משאירים ואקום ועל כל תפקיד, תמיד קופצים שניים אחרים. רק שחקני הגנה חזרו עם ניסיון.אריק בנאדו ואלון חרזי מבית"ר ירושלים, יוסי קרמר ממכבי תל-אביב, אדורם קייסי מהפועל פתח תקווה, משה גלאם ממכבי נתניה, איתן אהרוני מכפר סבא, רפי אוסמו ודוד לוי מהפועל חיפה, השוערים בנימין דוידוביץ (אבא של) ובנימין ויינברג שהובא בגיל 35 כדי לשמש שוער משנה לאבי רן ז"ל מבלי לאיים על מעמדו. גם ראובן עטר חזר אחרי סיבוב בהפועל חיפה, אך אף אחד לא יצליח להוכיח שזה השחקן ששיחק במכבי חיפה. הבדל של יום ולילה. על חלוצים אין מה לדבר, מלבד כמובן יעקובו איגביני שהושאל מקבוצת הנוער להפועל כפר סבא והתפתח בצורה מטאורית. על תקדים אחד לא בונים סטטיסטיקה ובודאי לא קריירה.
נותר להמתין בסבלנות. רפאלוב כבר בעמדת השחקן ה- 12 ועד לסיום רוני לוי עשוי להכניסו יותר ויותר להרכב הפותח, והרווח יהיה של כולם.
