הניצחון הקשה שמכבי חיפה השיגה בבאר-שבע רק מעצים את גודלה של העונה הנוכחית. כן, מכירים את המקטרגים שמחפשים לראות את מכבי חיפה בשיאה, כמו שהכירו אותה לפני חצי שנה. בטוח שהיא תחזור להיות כזאת, אולי אפילו בחודש אדר. כשהוא נכנס, מרבים בשמחה. התכוונו לשגרירה הכרמליסטית? חיפה לא בשיאה, צ'לסי לא בשיאה, מכבי תל-אביב בכדורסל לא בשיאה, ריאל מדריד לא בשיאה, באיירן מינכן לא בשיאה, ברצלונה לא בשיאה, והרשימה ארוכה. ה"ירוקים" בחברה טובה, אותה חברה שדורשת מעצמה את המכסימום עוד בטרם החלה העונה. לא נחזור לחודש יוני שעבר, כשהבטיחו לנו מאבק צמוד עם איזו "ישישה בת מאה". ידענו שהעולם שייך לצעירים ותמיד בת 93 עירנית ומטופחת יותר. כאן ניצחו גם הגיל וגם התרגיל.
אוי, זאת הייתה סינדרלה שלא ברחה בחצות !
מסגרת הגביע מלחיצה, ולא רק את מכבי חיפה. רק מי שחווה על בשרו מה זה ל"התחפש" לסינדרלה, יכול להבין את השמחה הגדולה של שחקני מכבי חיפה בתום המשחק בבירת הנגב. כולה קבוצת ליגה שניה? חכו, חכו, יפי הנפש והבלורית. כששמעתי שהכח הפתיעה בטדי ועכו הלמה בבלומפילד, מיד נזרקתי ארבעים שנה לאחור. איש מהשחקנים הנוכחים טרם נולד, גם לא המאמן רוני לוי. מהצוות זוכרים רק הנשיא יעקב שחר, אז שחקן נס-ציונה, המנכ"ל איתמר צ'יזיק, רופא הקבוצה ד"ר ברבר ופיני שרון המיתולוגי. קיבלנו הגרלה לא עלינו. לא פחות ולא יותר, מחזיקת הגביע מכבי תל-אביב שסיימה במקום השני בליגת העל. ואנחנו, כולה קבוצה גאה מליגה א'. אמנם אלופים אבל ראש לשועלים. ואיפה המשחק? לא פחות ולא יותר, במבצרם של הצהובים.
עם כל הכבוד להפועל נהריה והפועל עכו שהפתיעו את מכבי תל-אביב, שתיהן תפסו אותה כשהיא קבוצה חלשה מאוד. מול חיפה ניצבה קבוצה שרצתה לחפות על הפסד הכתר להפועל תל-אביב בזכייה בגביע. כמו בשנים האחרונות, נכשלים בליגה ומתנחמים בגביע. לחיפה באמת הייתה קבוצה טובה. השוער יחזקאל גרשוני ז"ל, בהגנה קרול רוטנר, ישעיהו שווגר ז"ל, שמואל חדנס, קלמן זוננשיין, בקישור דוד גוזלן, אהרן גרשגורן ואשר עלמני ובחוד, חסן בוסטוני ז"ל, דני רום-שמולביץ ו'דידי' ששון ז"ל. מנגד "תותחי נברון": חיימק'ה לוין בשער, צבי רוזן, מנחם בלו, דוד קרקו, נסים בכר, רחמים טלבי, גיורא שפיגל, דרור ברנור ורפי לוי, גיבור הניצחון הסנסציוני של ישראל ביוגוסלביה (1:2) שכבש את הצמד(1960). ההבדל בין שתי הקבוצות היה הרבה יותר גדול מאשר זה שבין באר שבע לחיפה בהווה או בין עכו למכבי תל-אביב. יום ולילה.
לישון עם האוייב
כיום אני יכול רק לרחם על האוהדים של חיפה. יש להם תנאים של V.I.P עם יציע משלהם, עם הסעות מאורגנות ועם קבוצת יגואר. כולם יושבים יחד, המשטרה שומרת שחס וחלילה לא יגיעו עם שריטה הבייתה. שמנת מאה אחוז. כדי להעריך את הקבוצה המצוינת הנוכחית, חובה היה לעבור את 90 הדקות לפני ארבעים שנים. עשרת אלפים, שמונת אלפים מחיפה, לא הלכו באותו יום שלישי לעבודה. עיניהם היו טרוטות מחוסר שינה ומדאגה. והנקמה בערה. גם השבוע, בבאר-שבע, חיפה באה ל'סגור חשבון' על ההשפלה בחצי הגמר לפני שלוש שנים (3:0). הבדל של יום ולילה. תל-אביב לא "התנהגה" כאחות שנה קודם לכן, כשניצחה בחיפה 1:2 ועזרה להוריד את הירוקה לליגת המשנה. אז חשבנו כך. לא איכפת היה שה"צהובים" איבדו את שוערם, חיים לוין, שהורחק אחרי שסטר לאברהם מנצ'ל ליד השער הצפוני. חיפה הייתה על תקן לוזרית שלא הצליחה להכניע את צבי רוזן, הבלם שנכנס לשער קבוצתו.
באנו למילואים עם צו 8 ביד. חושך. לא היה מקום והכניסו אותנו, שני חיפנים לתוך יציע צהוב. דווקא היו ידידותיים, ריחמו עלינו. אז עדיין לא ידעו שיבוא יום ויחטפו עשירייה. הם אפילו לא זכרו שב- 62' ספגו שישייה בקריית אליעזר. למזלנו. אף מילה על המשחק. "שחטנו" אותם 0:3 ולא רק הגולים. ה"משולשים" וה"מרובעים", הקרקס וקריאות ה'אולה'- זאת חוויה של פעם בחיים (מי שרוצה להבין שיקרא בפרק ה"ספיישלים" באתר על המשחק הענק). וסינדרלה לא ברחה הבייתה בחצות. כשחזרה לעיר הכרמל, רחובות הדר היו מלאים באותה כמות אנשים שאיישו אותם אחרי האליפות הראשונה. איזו שמחה, איזו חוויה. וזאת הסיבה שלמדתי להעריך את משחקי הגביע באשר הם. כלום לא בטוח. כמו שבאנו "גדולים" לבאר-שבע, לא היה רחוק שנחזור "קטנים" כמו מכבי תל-אביב לפני ארבעים שנים. למכבי חיפה אין את הצ'ופר שמפסידים נוהגים להתנחם בו. "עכשיו נתרכז בליגה"- קלישאה נוספת בדברי ימי הכדורגל.
על כל הקופה
עד היום חיפה כבר שיחקה ב- 38 משחקים בכל המסגרות. רק מכבי פתח תקווה, יריבתה ברבע הגמר, שיחקה יותר (44), אבל המספר "מבלף". כי רוב שחקני חיפה היו עסוקים במשחקי הנבחרת הבוגרת והצעירה, ולא במשחקי רעים. עד תום העונה מצפים לחיפה לפחות עוד תריסר משחקים. עשרה בליגה, גמר גביע הטוטו ורבע גמר הגביע. בלי נדר, אם ימנעו את הסנסציה, כדברי עמוס לוזון, נשיא מכבי פ"ת (תופסים? מי שהייתה אשתקד סגנית אלופה מדברת במונחים של קבוצת ליגה לאומית..) יעברו קדימה (לא למפלגה), עם כל הלחץ, והוא מונח אך ורק על כתפי השחקנים והמאמן. למכבי חיפה מצפה בחודש מרץ עומס פיסי ומנטלי לא פשוט. אחרי ששחקניה עשו כבוד לאברהם גרנט בהפסד לדנמרק, והניצחון בבאר-שבע, ביום שבת מצפה להם המשחק החשוב ביותר בליגה. לא "משחק עונה" אבל ניצחון על הפועל תל-אביב יפתח "פור" של 17 נקודות ויחסרו לה שלושה ניצחונות מתוך תשעת המחזורים כדי להבטיח אליפות עשירית, שלישית ברציפות. ארבעה ימים לאחר מכן (15 במרץ, 17.15) גמר גביע הטוטו מול אשדוד ברמת-גן. לא הולך להיות קל ושוב, לא כדאי לבנות על אדישות אשדודית בגלל שהיא טרודה במאבקי תחתית. זה גמר לכל דבר ושכרו בצידו. אי אפשר לחלום על טראבל בלי לחטוף את גביע הטוטו.
בסרט הזה כבר היינו. בעונת ה"דאבל" (1991) חיפה אותה אימן שלמה שרף, הגיעה עד חצי גמר גביע הטוטו ונעצרה בגלל...פנדלים מול בית"ר תל-אביב אחרי 0:0 בתום 120 דקות. בעונת 93/94 חיפה זכתה בשני שליש מתאוותה ואמרה שלום לגביע המדינה כבר בשמינית הגמר ( מול מכבי תל-אביב). וכך הלאה והלאה. תמיד נכנסה ההפתעה באמצע והרסה את החלום שהוא נדיר גם במושגים עולמיים. רק רגע, ארבעה ימים אחר כך (19 במרץ) עולים לטדי להשתתף בסרט "הצרפתים באים, הצרפתים באים" ןלא כניצבים.ניצבים מולם. מאבק יוקרה אדיר, שלא לדבר על חשיבות הנקודות שבו. ואם לא די באלה, 72 שעות אחר כך משחק רבע הגמר בקריית אליעזר ושלושה ימים מאוחר יותר (25 במרץ) משחק ביתי מול בני יהודה הרוצה אף היא את המקומות 3-2 המוליכים לגביע אופ"א. ה"ירוקים" לא יכולים להרשות לעצמם להוריד את הרגל מהגז, ולו לשניה, כדי שהתוכניות לא ישתבשו, חס ושלום. איש לא יעשה להם הנחות סוף העונה. כל אחת מהקבוצות מולם תנסה למרוט לתרנגולת המטילה ביצי זהב, עוד ועוד נוצות. השקט הסביבתי הוא שגורם להאמין בבחורים. הם עייפים, פצועים, שניים טסו לאנגליה כדי לחפש קבוצות, זנדברג סופג קללות מאוהדיו ואריק בנאדו צריך לברוח מאוהדים בבאר-שבע. אלה ה"שערוריות" הראשיות. אפילו שלומי ארבייטמן, שהפכו אותו למפלצת דו-ראשית, אחרי שתי ההרחקות המשונות, כבר לא, אחרי מופעי הקונג-פו של הצרפתי ו"הקוסם" מרגבה. חיפה זקוקה לשקט והיא מחזירה לחיים את ה"חיים משבת לשבת" גם כאשר מצפה לה חודש בקצב ה- N.B.A ולא סתם משחקים, משחקי הכרעה.
רק עובדה אחת מרגיזה. השבוע השתמשו כל פרשני הגביע בתוצאה ההזויה, אך המציאותית, של 0:10 שחיפה ניצחה את מכבי תל-אביב (1988). למה לעורר את ה"פרה הקדושה" מתנומתה, גם אם רוצים להזכיר את תבוסות מכבי תל-אביב להפועל נהריה ולהפועל עכו. בואו נעשה מעט סדר כדי לשמור על כבוד העשירייה, אחות תאומה ל- 100 הנקודות שקלי וילט צ'מברלין בכדורסל האמריקני. את שני ההישגים מזכירים בהליכה על קצות האצבעות. "שייע" גלזר האגדי, באמת חלוץ גדול של מכבי תל-אביב, כתב השבוע שהוא זוכר רק את החמישייה שספג ממכבי חיפה בגמר הגביע ב- 1962 (5:2) והוא לא מבין איך עכו כבשה ארבעה. לידיעתך, שייע, ב- 3 בנובמבר 1962 חיפה ניצחה את מכבי ת"א בחיפה 1:6 וגם אז כולם נדהמו, בפרט כש"א הוליכה. שלמה שרף, ביציע העיתונות ביום ב' (אתמול) הזכיר ואמר שאת העשירייה ת"א חטפה מקבוצה חיפנית שהייתה הרבה מעליה. גם זה לא נכון. חיפה ות"א שיחקו באותה עונה בפליי-אוף התחתון... ועוד אגדה שחובה לשבור: מכבי חיפה הצליחה להדביק את בית"ר ירושלים בעונת 83/84 למרות פער 13 נקודות, כאשר שיטת הניקוד כבר הייתה שלוש נקודות לניצחון ולא שתיים. הלו, תשאירו לנו כמה פרות קדושות ב"רפת". כמו בהודו, אותן אסור לשחוט, גם לא במחיר פופוליזם. מה ששייך לנו, שלנו.
