ישחק באנגליה או לא? לא בדיוק שאלת מיליון הדולר, אבל בימים הכי יפים של מכבי חיפה, במקום להתעסק בקבוצה הכי יפה בכדורגל הישראלי, ישנם המייגעים את מוחם בניחושים לגבי עתידו של יניב קטן. ובצדק. כולם מעוניינים שהחלוץ הכשרוני יקפוץ מדרגה ויגיע למולדת הכדורגל. אם רוני רוזנטל, איל ברקוביץ והאחרים הצליחו, מדוע עוד אחד מתוצרת בית לא ירצה? טוב לו, טוב למועדון שתמיד ראה לנגד עיניו את התקדמות שחקניו. והתקדמות נחשבת לא במעבר לקבוצות ממרכז הארץ, זאת ירידה לשם ירידה.
מאז החלה מכבי חיפה את אימוניה בחודש יוני יניב קטן "עשה את הקו" לוד- לונדון לא פחות מ- 317 פעמים. מספר מדויק, בהתבסס על פרסומים בארץ, בכל מקום אפשרי. בדרך כלל הנסיעות הללו היו בחשאי, אפילו ללא ידיעתו של השחקן. עכשיו ברצינות. מכבי חיפה השנה זאת חברת תעופה או קבוצת כדורגל מצוינת ? אם נניח בצד את 317 ה"נסיעות של קטן" ועוד כמה פלופים רציניים, נגלה שהשנה, בניגוד לשנים עברו, משהו שונה במכבי חיפה. תופעות נדירות, אפילו בנוף של אלופה. אם לא שמתם לב במשחקים, התמונה משמאל באה להמחיש ולתאר במדויק את היחס של השחקנים לאירועי השנה. השחקנים הללו, ולא חשוב אם גילם 35 או 18 חשים שהם שותפים למשק כנפי ההיסטוריה. עיזבו אתכם מהרצון לזכות בתואר דווקא כאשר במכבי תל-אביב עשו הכנות מאסיביות לחגוג את חגיגות המאה עם אליפות. נסו לנטרל את הניסיון להוכיח שאפשר להצליח גם כאשר שחקנים טובים עוזבים את ה"קן הירוק" בעבור חופן דולרים.
אחרי אלפי משחקים בהם צפיתי, טרם נתקלתי בשמחת חיים כזאת במכבי חיפה. נכון, היו בעבר מספיק רגעים מאושרים. אי אפשר לבטל את תשע האליפויות הקודמות, אך כאשר מסתכלים לשחקנים בעיניים, אחרי כיבוש שערים בעונה הנוכחית, רואים את ההבדל העצום. לכבוש, לרוץ לכובש ולתת לו צ'אפחה, כבר התרגלנו. מכל אלפי השערים שראיתי,השנה כל שער הופך לפסטיבל של ממש. בעיני, יותר מהפרש 12 הנקודות בטבלה, מאזן פנטסטי שמדגיש את עוצמתה של הקבוצה, לראות את ההגנה "מצמצמת רווחים" עם ההתקפה זאת חוויה. שחקנים בני 100 ( חרזי- 35 בנאדו 32 וקייסי 33) כבר עברו בחיים התרגשויות, ואם גם הם טסים כאחוזי אמוק לעבר המבקיעים, זאת חוויה. ולא מדובר בקבוצת תחתית שכובשת שער בשני משחקים. החבר'ה האלה הפכו ל"חיל התותחנים" של הליגה והם ממשיכים להתרגש כמו שחקנים שלבשו לראשונה את מדי הקבוצה הבוגרת.
עידן טל, זה שבתמונה שוכב מאושר בראש הפירמידה, נראה לכם שחקן שכבר הגשים הכל בקריירה שלו? לא תשכנעו אותי שכן. והזרים, רפאל אולארה, חבייאר דירסאו, רוברטו קולאוטי וגוסטבו בוקולי נראים זרים? אני עוקב אחרי כל הארבעה, ותמונות הגלריה מאששות, כאשר חיפה כובשת, ולא חשוב של מי השפיץ, כיחידה אחת הם מסתערים. לא רק בחיבוקים ונשיקות הבחורים בירוק מרחיבים את הלב. אתם מקשיבים לצורת הדיבור שלהם בראיונות ובפגישות עם אוהדים? לא לכולם הסגנון מתאים, כי קשה להוציא כותרת בומבסטית, אפילו לא משחקן ספסל שחשוב לו לשחק. תמיד ייחלתי לרגע שבקטע התרבותי נגיע לקרסוליים של השחקן האנגלי, ולא למה שרוי קין מייצג. אני מקשיב לרונאלדיניו, לזידאן ודומיהם, ולעולם לא נשמעים קולות נרגזים, ובטוח שיש להם דעות על הכל. שחקני מכבי חיפה הנוכחיים מכבדים את המועדון ומבינים שגם הוא עשה קפיצת מדרגה גבוהה. כבר אמרו שאלף חכמים לא יצליחו להוציא מהבאר אבן שטיפש אחד זרק, ולא חסרות דוגמאות מהעבר הקרוב.
פעם, תקרית דיפלומטית כמו זו שבין אריק בנאדו לעידן טל בשבוע החולף, הייתה מחזיקה מעמד שבוע ימים. היו טוחנים מים ולו כדי לפגוע בחיפה ולערער את בסיס הצלחתה. מאפיש, אין יותר ישראבלוף. שלוש דקות ופיניטו לה-דרמה. בגרות של שחקנים מצוינים המבינים ויודעים להבחין בין העיקר לטפל. יחידת העילית הירוקה, הזוכה לקונצנזוס מכל עבר, עוד שינוי ביחס לחיפה, מגבירה את האהדה למועדון בעצם מתן כבוד ראוי למאמן רוני לוי. איני מתייחס לדגי רקק שניסו לחסל לו את הקריירה כבר אחרי שני משחקים לפני שנתיים. הוא לא זכה למאה ימי חסד, וכמעט כולם שתו את דמו בקשית. רצו ש"ילד" בן 37 ישתווה להישגיו של דרור קשטן בן ה- 60 וזה לא עובד ככה. לוי, שהגיע מקבוצת הנוער, תופעה חסרת תקדים בכדורגל הישראלי, נסע על כביש מלא מהמורות. יחצ"נים ובעלי אינטרסים ממרכז הארץ, לא ראו בעין יפה את התקדמותו. נביאי זעם מקומיים, שהבנתם בכדורגל מוגבלת, חיפשו את ההצלחה המיידית ובכדורגל, אין הוקוס פוקוס. ע"ע 1906-2006 שהתרסקה.
השחקנים אינם עוורים וחסרי רגשות, כפי שמנסים להציגם. הם ראו שבשעה שהם מבלים בחופשת הקיץ, מאמנם מסתובב בג'ונגלים של ברזיל ובפמפס הארגנטינאי במטרה למצוא זרים מעולים. אלי כהן, מאמנה לשעבר של חיפה, נודע כ"צייד הזרים" הטוב ביותר. הסתיימה האגדה. רוני לוי תפס את מקומו. רובנו, אחרי שבועיים במילואים מתגעגעים הבייתה, ורצים לבקש מהמפקדים חופשה כי ה"סבתא נפטרה". לכולנו היו עשרות סבתות וסבים כאלה... כאן לוי הבין, כמו הנמלים החרוצות, כי זה שטורח בקיץ- נהנה בחורף. לא פלא, שבכל ראיון עם כל שחקן, תמיד דואגים להזכיר את חלקו של המאמן בהישג הנפלא. ולא מדברים השנה על ליגה חלשה אלא על קבוצה כוחנית ודורסנית. אהבתי לדוגמא, את ההתנהגות של דקל קינן, בלם שבסופו של דבר הושאל למכבי נתניה. הבחור ידע שהסיכוי שלו להדיח את אולארה ובנאדו, כמוהו כסיכוי לזכות בטוטו. אחד ל... ובכל זאת, ישב בשקט, עשה קולות חסרי סבלנות, אבל לבסוף גרם למערכת להכיר בחשיבות הפעילות השוטפת. בניגוד גמור לשחקני עבר בינלאומיים שהתבטאו במילים קשות כמו "שוק עבדים" וכיו"ב. גם הוא, שזכה לדקת משחק אחת בליגה(!) הבין את "מצוקתו" של רוני לוי שרצה להחזיק את הקינן משני קצוותיו. גם שיעמוד לרשותו, אם חס ושלום, מישהו ייפצע או יורחק, וגם שישחק. אין פטנט כזה. משחקי גביע הטוטו אינם המזור.
קשה לי להיזכר בתקופות ששחקנים במכבי חיפה גילו כזאת לויאליות כלפי מאמנם. שלמה שרף, שהדריך את חיפה לשלוש אליפויות, נהג תמיד לומר, כששאלוהו מדוע השחקנים אינם אוהבים אותו: " אשתי צריכה לאהוב אותי, לא השחקנים". לכל הדעות, אמת לאמיתה, בפרט כשמדובר ב...שלמה שרף. המלונאי הקרואטי לא אהב את רוני לוי. מסכן, נעלמה לו חדוות החיים ולא היו "צחוקים" באימונים, ורחמנא ליצלן, בדרך למשחק בבאר-שבע, נמנע ממנו לשחק שש-בש באוטובוס. היום יש לו הרבה זמן לשחק שש-בש ו"צחוקים" ? תגידו, אתם עושים צחוק? שחקנים הם כמו ילדים. זקוקים לטפיחה על השכם בתקופות קשות. את המבחן הזה, רוני לוי עבר בגדול. לצערנו, היו לו שתי הזדמנויות נפלאות להוכיח שהוא מבין ללב חניכיו. מה מאמן צריך יותר מאשר לעוף פעמיים מגביע אירופה ובאותה דקה, דקת הסיום? גם אם היו מבקשים מבמאי תסריט שבו רוזנבורג ומאלמו יכבשו שערים ששווים 60 מיליון ש"ח בדקה ה- 90 היה מסרב ואומר: ניחא, פעם אחת, אבל פעמיים ?
וזה קרה למכבי חיפה. וזה עלול היה להשכיבה על הקרשים ללא יכולת התאוששות. וזה לא קרה כי כל המערכת התגייסה למחוק את הטראומה הספורטיבית שחלקה אף גלש למספר משחקי ליגה, בעיקר לקראת סיומם. צריך משקפת כדי לראות את מכבי חיפה מבודדת בפסגה, כאשר "אזור סטרילי" מבדיל בינה לדולקות אחריה. לא זקוקים למשקפיים כדי להבחין שהשנה מכבי חיפה הפכה למכונת כדורגל משומנת, באימונים ובמשחקים. תם עידן המקריות. וכאן המקום לחזור אל יניב קטן, עידן טל, ניר דוידוביץ ומיכאל זנדברג. הארבעה מסיימים חוזה ונשיא המועדון, יעקב שחר, וסגנו, עוזי מור, יושבים על המדוכה של מי וכמה. בניגוד לשקט הנפשי המגיע ממשרדיהם, קיימת תחושה שחלק מאוהדי הקבוצה חרד לעתיד. חבל. כי הימים האלה, חצי שנה לפני תום העונה, הם אולי ימים שלעולם לא יחזרו בעתיד, למרות שכך חשבו גם בקיץ האחרון. אם האוהדים ישמחו בחלקם ויחיו את הרגע, כמו השחקנים, העונה תהיה כייפית. בסופו של דבר, הנושאים הכספיים הם עניינו של הנשיא בלבד. כשהוא ביקש מהשחקנים באוגוסט האחרון " תעשו שהליגה תהיה משעממת" היו שחשבו שמדובר באמירה ותו לא. מסתבר שהשחקנים, אלה היודעים לשמוח עד הגג, גם כאשר הליגה משעממת לכאורה, יודעים להבחין בין טוב לרע.
מה איכפת לאוהדים בנובמבר איך ייראו פני הקבוצה ביוני הבא? חסר להם הקיץ האחרון כאשר מדי יום התפרסמו ידיעות על עזיבת שחקן זה או אחר ? היום, מישהו מתגעגע למלונאי הקרואטי, ואליד באדיר, אליניב ברדה, גיל ורמוט ותומר בן-יוסף? תודו, לא באמת. מה רע בהפיכת כללי הטבע? במקום שה"נמלה הירוקה" תתאמץ בקיץ, כשהיריבות מנסות לחטוף כל דבר שזז, היא מנהלת את ענייניה בחורף, עלאק חורף בימי חמים ויבשים. אין מצב אידיאלי יותר מזה שחיפה נמצאת בו כיום, אולי גם הוא נדיר בנוף שלנו. יושבים עם שחקנים בשקט, אלה יוצאים מהפגישות והיישר נכנסים למדים כדי לנצח ושוב לנצח. אותות המו"מ לא ניכרים ביכולת האישית והקבוצתית. גדולתה של אימפריה. מצבם של אוהדי חיפה טוב בהרבה ממצבו של בעל טור, פרשן בגרוש שפעם חשב שהוא אימפריה ולא מכבי חיפה. מוכרחים להודות, איש הטריבונה עקבי ובמשך 27 שנות כתיבתו, חיפה תקועה לו כעצם בגרון: " אתמול דילגתי בין ר"ג לנתניה והתנחמתי ביתרון של עטר על רוני לוי. רבע שעה לסיום, כשראובן עדיין הוליך 0:1 קפצתי לר"ג כי רועי דיין נכנס לשחק וכמעט ניצח את מכבי פ"ת. חזרתי לנתניה. אלוהים ישמור וירחם. 1-3 לרוני לוי. הלכה השבת. הלכה עוד שבת. 11 שבתות ברציפות הלכו" ( סוף ציטוט, אבי רצון). רק עבור משפטים כאלה כדאי לשחקני מכבי חיפה לערום פירמידה. מי שצריך לדאוג הם אלה שמבינים כבר היום שבקיץ הבא עלינו לטובה, אחרי שיסתיימו כל המו"מים, מכבי חיפה לא תופיע בכלל בכותרות. כמו שנאמר, הקיץ הבא יהיה לבן, תרתי משמע.
