לא יהיה כאן, בקריית אליעזר, מזרח תיכון חדש, גם אם אריק שרון ושמעון פרס מצד אחד, ואבו-מאזן מצד שני, ילחצו על שחקני מכבי חיפה. לא יכול להיות שלום, ולא בגלל שאיננו רוצים שלום בית עם האחות הקטנה והאומללה שלנו. בעוונותי הרבים, האמנתי שהצהובים מסוגלים להביא את בשורת הכדורגל, לנסות ולהעיר את האריה מרבצו. נאדה. קלינגר חשב שעשו אותנו באצבע. ג'ובני פצוע, דוארטה מחוסל. כאילו לא ידענו שבסופו של דבר כולם ישחקו. אף אחד לא היה חסר בשורות האוייב. מה אתם מסתכלים בעיני עגל? ראיתם את מעלליו של רונאלדיניו מברצלונה ? זה קוסם אמיתי, והוא כל כך מסתדר טוב, שלא איכפת לו ששולייתו נשאר בבית.
כדאי היה להגיע למגרש ולו כדי להרגיש מה שעופות מספר 2 מרגישים כשהאישה מכניסה אותם לסיר לחץ. כמו שאין סיכוי שהעוף יתמרד לפתע ויפרוש כנפיים, כך מכבי תל אביב לא הצליחה להשתחרר מטבעת החנק החיפנית. כמו נחש קוברה ענקי, הסיירת של רוני לוי פלשה לכל מקום וגילתה שמאחורי הנמר הגדול לשעבר, נותרו גלילי נייר. עבדו עלינו בעיניים, מה איכפת לנו? אהבתי את מופע הפתיחה של האוהדים ביציע ג'. צעירים חסרי מנוח, שהניפו כרזת ענק של משה רבנו, נדמה לי, המנסה לגעת בסמל המועדון. עם יד על הלב, גם מכבי תל-אביב ניסו. מוכן להישבע שניסו. לא הצליחו? זבש"ם. ראיתם כבר ילד מנסה לעשות פיפי מהמקפצה כשהמציל לידו?
" לכולם הוא נתן את העולם- לנו ברא אותך"- איזו כרזה סנטימנטלית. סיבה טובה להתרגשות. ואחר כך בא הדבר האמיתי, גביע ופרחים לדוידוביץ , שמהיום והלאה תמשיכו לספור לו הופעות עד שיסתיים לו החוזה. ואיך אפשר היה לא להרים את הישבן ולהריע לאלון חרזי, האיש הראשון בירוק שדרך על קרקע 400 ההופעות. ילדי המועדון, צוציקים עם חלב על השפתיים, פרצו פנימה עם בלונים לבנים ויצרו את הספרה 400 כהצדעה לזקן השבט. מי היה מאמין, רק אתמול קיבלנו אותו בספק, לא ידענו מאיזה כוכב נפל, והיום? כולם המתינו ליציאתו מפרוזדור השחקנים, וכאיש אחד קמו לקראתו. הלב חזר להלום בקצב הנכון, כי דקה קודם, ראיתי במו עיני בשורת השחקנים עשרה שחקנים ואת ואסילי עם הפרחים. לתומי, חשבתי שהנה, גם רוני לוי הכין תעלול קונטרה לקלינגר ויעלה את ואסילי. אם תשאלו אותי, גם עם 11 ואסילים אנחנו מנצחים את ההם.
קצת התבלבל לי, כשראיתי את הנשיא שלנו מעניק תמונה ממוסגרת לבחור יפה עם טרנינג כחול. לא הבנתי מדוע שורקים לו, ואפילו חשבתי שמדובר בשחקן אמיתי. רק אחרי 57 דקות, שכן מעלי, העיר שהבחור עם התמונה הממוסגרת שיחק פעם בחיפה, היה מצטיין. צחק עלי, הא? ספרתי לו, הייתי מוכרח, כי הוא עמד כזה בצד ומסכן, החברים "החרימו" אותו, וכסוף סוף קיבל כדור הוא מיד מיהר להיפטר ממנו, כאילו היה נגוע בצרעת. 57 דקות עם עשרה איבודי כדורים, שתי מסירות מדויקות, שתי הגבהות לרחבה ופאול אחד. אם זה לא הספק נדיר, תסגרו לאלתר את אחוזת ראשונים. חוצפה, לפחות שבפעם הבאה יביאו שש-בש למגרש. אם היה היום, יכול היה לשחק עם דוידוביץ. שניהם היו מובטלים.
13,543 צופים (היידה אירופה !) ראו חיפה ממוטטת (וו חולם). לא היה לדרומיים שום סיכוי, ולו הקל שבקלים. הטנקים של המח"ט, רוני ל', פרצו את מתחם ההגנה שבנה טוראי ניר ק'. באיזו קלות, באיזו אלגנטיות. מעולם לא נראתה על משטח הדשא הזה קבוצה מ"אזור המרכז" עם כל כך הרבה מינוסים. איפה המורה שלי לפיזיקה (יכול להיות מתמטיקה?) שטחן את השכל שמינוס ומינוס זה פלוס. אם זה לא עובד בעו"ש בבנק, למה שיעבוד מול חיפה? עם 11 מינוסים מקבלים מינוס 14 נקודות בטבלה. לא היה במגרש שחקן אחד, לא יותר, שאפשר להצביע עליו שמסוגל מחר בבוקר לבוא לטוראי ניר ק' , לבקש ממנו שחרור לחיפה וזו גם תסכים לקלוט אותו. דוידוביץ לא יותר טוב משטראובר? יותר טוב. זה ששניהם קיבלו עד היום רק שבעה שערים- ישראבלוף. שפונגין, העופר וילנצ'יק של החמישייה מלפני עשר שנים, יותר טוב מחרזי? ולא שחתן השמחה היה בשיאו. אדרבא, הוא סידר מתנה גם לאבי נמני, חברו מהנבחרת. את סטרול ואבי יחיאל אפשר להשוות לאולארה ולבנאדו? כן, אפשר, בתנאי שיקשרו לחיפנים את הרגליים. קייסי מול אבו-סיאם? חבר'ה, בדיחות עד כאן.
ולהשוות את ארבעת חברי "נקמת הטרקטור" לעבמ"ים ששיחקו מולם. את אבי נמני אני אוהב. ספורטאי גדול שעולל לנו המון צרות. אין עליו גרם שחצנות. נפל בקבוצה חסרת סיכוי. הבחור עייף. כל הזמן אומרים לו תלך-תבוא, אז הוא הלך ובא, אבל היום, בין השעות 20.50 ל- 23.05 המכסימום שיכול היה לעשות, לקבל מחרזי מתנה, לכבוש ולספר בעתיד לנכדים. אין למי להשוות אותו. דירסאו לא הבריק כמו הקרחת. זנדברג נלחם כאילו הפסד שולח אותו לגרדום, עידן טל היה מצוין מחצית אחת וגוסטבו הקטן והחמוד, אל תזרו מלח על פצעי המפסידים, כי הם יודעים שאיתו ובלעדיו יש הבדל. גם בוקולי מצא את ההבדל בין קבוצה שרצתה אותו לקבוצה אמיתית.
הז'לוב ששיחק מולו, גם פעם משלנו, ארז מסיקה, לא ישכח את המשחק הזה. בא אליו טוראי ניר ק' ואמר לו: רואה את הקטנצ'יק ההוא ? הוא לא זז בשום מחיר. בחצי השעה הראשונה, ראיתי את מארק, מנהל האצטדיון, מחכך ידיו בהנאה. מצא תחליף למכסחת הדשא של העיריה. מסיקה כיסח את בוקולי באמא של האמא שלו, ומסכן, היא בברזיל. הסמבה שהרקיד את כל באי האגף הימני, הפכה אותו לגיבור. ולחשוב שהשכן ממול, עם עשרת איבודי הכדור, שתי ההגבהות, העבירה ושתי המדויקות, צריך היה להילחם עם גוסטבו על החולצה. לעג לריצ'רץ' שהחיפני פתח וסגר בהגנה שמנגד.
אהבתי את יניב קטן. אני אוהב אותו מגיל צעיר. כשהיה בנערים העלו אותו לנוער. לא הסתדר והעדיף לחזור לנערים. הגיע הצ'כי, קפץ כיתה, ומאז תענוג לראותו. שעה וחצי הבנאדם מתרוצץ, שומר לעצמו את הכדור, כאילו שרק הוא צריך לגעת בו, ועושה ככל העולה על רוחו. הלו, יניב, זה לא בית"ר ספסופה, זה מועדון שפעם היה כמו אימפריה. אגב, יש מישהו בצד השני שדומה לקטן ויודע לשחק כמוהו ? אפילו רוברטו קולאוטי, ביום לא מי יודע מה, נראה גוליבר ליד ז'וז'ה דוארטה. אז איך בדיוק טוראי ניר ק' יצא למלחמה ? גוליית אחד מת, היורשים כבר לא מתרגשים מרוגטקה, עם אבן. אפילו המשטרה אובדת עצות. לראות את אריק בנאדו, שויתר לחרזי על סרט הקפטן, ובטוח שהחתים אותו על מסמך, כדי שיחזור אליו, חבוק בזרועותיו של פרננדו לורפיסה, ינוקא שרק היום הבין שישראל אינה רק מדבר צהוב אלא "שטח ירוק", זאת חוויה. מה כבר יכול לרגש את בנאדו? עוד ניצחון על מכבי תל-אביב. מתי ילד גאה במה שלמד בכיתות הנמוכות? כשהוא פוגש את המורה המחנכת ומוכיח לה שלא שכח כלום. אריק, וניר, ואלון, ויניב, חונכו שאם ירוק וצהוב נפגשים- לא מקבלים כחול, כי גם זה הצבע של הבחורים שלמדו היום שיעור נוסף בגיאוגרפיה: מצפון תיפתח הרעה, ואם תניחו את האוזן השמאלית על קיר המקלחת, תשמעו את המפסידים מפזמים: יש בחיפה חתיכה...
