מיכאל זנדברג, כמו כל שחקני מכבי חיפה, אולי היו מוכנים לוותר על מספר נקודות ליגה מהמאזן המושלם (ואולי לא..) כדי להופיע בבית ליגת האלופות מול ארסנל ושאר קבוצות הבית בו משתתפת גם ת'ון השוויצרית, היריבה אותה אמורה חיפה הייתה לפגוש אם וכאשר הייתה מצליחה לגונן על שערה מול מאלמו שתי דקות נוספות.
ולו כדי לבחון אם הקטר החיפני הדוהר ש"איבד את הברקסים" בשבעת המחזורים הראשונים, מסוגל להמשיך לתפקד בשתי חזיתות גם יחד: הליגה וגביע האלופות. זאת כנראה השאלה שתעסיק בקרוב את "מומחי הכדורגל" השונים והמשונים בישראל. ישנם ניצוצות לויכוח הציבורי, ועוד בטרם יקרום עור וגידים, נעביר מסר לחברים: כבר עשינו את זה פעם אחת ופעמיים נוספות עמדו על הסף, ובגלל מכירת שני שחקני מפתח, במבחן התוצאה התקבלו מסקנות אחרות. אחרי פארמה- אליפות בלי הפסדים בעידן שני הזרים, לפני תריסר שנים, מכבי חיפה יצאה לדרך בלתי נודעת. נטלה עמה סנדוויצ'ים ושתיה, למקרה שתשפוך לאגר באמצע, ומסתבר שהבחורים בירוק לא הופתעו מהצלחתם הגדולה. הזכייה בגביע המדינה באביב 93' אחרי ניצחון 0:1 מול מכבי תל-אביב, הכניסה את החיפנים לעידן חדש. פעם ראשונה באירופה- מרגש אפילו עבור זוללת תארים ישראלית. בחיפה למדו במהירות כיצד להיערך למשימה. סגל השחקנים היה קצר מאוד. מלבד ה- 11 הראשונים בהרכב ישבו על ספסל המחליפים מרקו בלבול, איבן גצקו, שי הולצמן, אריק בנאדו וצבר דניאל. שחקנים טובים בקנה מידה ישראלי, חסרי ניסיון בינלאומי לחלוטין. גם בהרכב הראשון הופיעו רפי כהן, איתן אהרוני, רומן פץ, אלון חרזי, משה גלאם, אלון חזן, סרגיי קנדאורוב, רוני לוי, איל ברקוביץ, ראובן עטר ואלון מזרחי. לחלק ניסיון בינלאומי דל במדי הנבחרת, האחרים טרם יצאו מקליפת האפרוח הישראלית.
ואלה חוללו נפלאות. עברו את טורפדו מוסקבה, אחרי שדילגו בקלות על משוכה נמוכה מלוכסמבורג, והיו על סף סנסציה כאשר ניצחו את פארמה הגדולה, פארמה האמיתית עם אספירייה הגדול מקולומביה ותומס ברולין השבדי המצוין. ועוד בארץ המגף. רק הפנדלים, כמו תמיד הפנדלים הארורים, מנעו מחיפה להגיע לרבע הגמר. ואז נשאלה השאלה: כיצד תשפיע ההופעה בגביע למחזיקות גביע על הליגה, כאשר בתווך "נדחפה" גם נבחרת ישראל שניצחה, בזכות שישה שחקני מכבי חיפה שהיו בהרכבה את צרפת בפריס 2:3 וקולו הצרוד של הזמיר מירושלים מהדהד עד היום באוזנינו, יחד עם הפרשן שהטריבונה קרסה עליו.
לא רק שכלום לא נגרע מיכולתם של שחקני מכבי חיפה, ההופעה המתישה בשישה משחקים ובעוד משחקי נבחרת, הצליחה להרימם לרמה אחת מעל הליגה. יריבתם דאז, מכבי תל-אביב, ניסתה לנצל את העובדה הזאת, פתחה את העונה עם 11 ניצחונות רצופים ולא הצליחה לנער מעליה את החיפנים העקשנים שראו מולם יריב נחוש אבל חסר נתונים להתמודד שווה בשווה עם כוח המחץ החיפני שהכריע לבסוף. העובדה שחיפה הצליחה לסיים את הליגה, אחרי ההופעה המכובדת באירופה, כשהיא שומרת על מאזן נקי מהפסדים בתום 39 מחזורים, לימדה כבר אז שגם הכדורגלן הישראלי, זה שלעגו לו השכם והערב ודיברו בגנותם של השרירים הקצרים אצלו והשרות הצבאי הקוטע, גם הוא מסוגל להתעלות לאורך כל העונה. אז נכון שחיפה "הסתפקה" רק באליפות ובגביע הטוטו והחמיצה טריפל, מבצע ששום קבוצה ישראלית טרם עשתה, אך הבסיס נבנה. זה שקבוצות ישראליות אחרות התפרקו אחרי השתתפות באירופה, זבש"ן.
צ'אנס שני: האוירון נס לניס- חיפה נפגעה ולא סלחה בפעם השניה שחיפה נדרשה להוכיח שלנפוליאון היה מה ללמוד ממנה, בעונת 98/99 חיפה נאבקה על התואר מול יריבתה העירונית, הפועל חיפה שמעולם לא זכתה בתואר האליפות. המכבים ניהלו שני קרבות במקביל. בזירה האירופית הצליחו לחלוף על פני קבוצה צרפתית מפוארת, פריס סן-ז'רמן בשתי תוצאות מדהימות (1:1 בפריס ו- 2:3 בחיפה), השאירו קבוצה אוסטרית בינונית מאחור (ס.ו.ריד) והתכוננו למשימה הגדולה: לנסות ולעבור את לוקומוטיב מוסקבה ברבע הגמר ולהיות הקבוצה הישראלית הראשונה שתופיע בחצי גמר מפעל אירופי !! ה"ראש הירוק" היה שקוע כולו בזירת החוץ, אך גם בישראל לא קטלו קנים. אמנם, הפועל חיפה חשפה קבוצה ממושמעת, יציבה, בעלת הגנת ברזל אולם למכבי של דושאן אוהרין היה את הברק ויכולת הסיום הפנטסטית שהביאה אותה למרחק שתי נקודות בלבד מהפועל שמעולם לא הייתה אימפריה ובקושי סיימה עונה אחת, אי שם בשנות החמישים, במקום השני.
הפסוק "מהרסייך ומחריבייך..." התלבש כמו כפפה לידו של אלון מזרחי. ערב הכרעות חשובות בליגה, ובעיקר בגביע אירופה, החליט ה"עפיפון" שהגיע הזמן לנסות את מזלו בחו"ל. לונדון לא חיכתה לו, ספרד ואירופה לא פרשו לפניו שטיח אדום. בסך הכל ניס, קבוצה צרפתית מהליגה השניה. חיפה ניסתה להניא את חלוצה שכבש 63 שערים ב- 91 משחקי ליגה ועוד 15 בגביע אירופה ( מחזיק בשיא עד היום)- ללא תוצאות. הבחור עזב בטריקת דלת והשאיר את חיפה המומה. המניעים האישיים שלו גברו על טובת הכלל. ומכבי חיפה שילמה מחיר גבוה עבור התעלול המכוער. מדוע מכוער? כי ה"עפיפון" לא התחשב בקבוצה שלא הספיקה להכין את עצמה מבעוד מועד ונותרה חשופה מול מחוגי השעון שלא התחשבו ברצונה למצוא מחליפים נאותים למזרחי. מישהו מכיר שחקנים טובים שעברו מקבוצה לקבוצה בחלון ההעברות ? הטובים נשארים בקבוצות שלהם, ה"רעים" מכל סיבה שהיא, נודדים.
הנזק למכבי התבטא בצורת המשחק ובכמות השערים שהקבוצה כבשה. יחד עם מזרחי (עד המחזור ה- 15) חיפה כבשה 36 שערים לעומת 26 באותה כמות מחזורים אחר כך. ולא רק יכולת הכיבוש נפגעה. המחליפים שהובאו, ויקטור פאצ'ה מהפועל ירושלים ורונן חרזי שהוצא מהנפטלין, נכנסו ל"הלם קרב" במדים החדשים. כל אחד יכול לשחק במכבי חיפה ולתרום לה כפי שהוא תורם בקבוצה אחרת? אין דוגמאות כדי לא להעליב. התוצאות המיידיות של הנטישה המכוערת: סילוק מגביע אירופה בצמד הפסדים ללוקומוטיב מוסקבה ואיבוד נקודות בליגה שאיפשר ל"אדומים" לברוח ולזכות בתואר הראשון והאחרון שלהם. אין בכלל ספק שאם אלון מזרחי לא היה נס לניס, מכבי יכלה להמשיך ולהתמודד בשתי החזיתות, ואולי להגיע רחוק. במבחן התוצאה כשלה, לא זכתה באליפות ולא העפילה לשלב הלפני אחרון בגביע המחזיקות, אך הוכיחה שעייפות אינה סיבה להיעדר מסיבה. ומעניין, כשחזר לישראל, ה"עפיפון" לא קלט את הנזק שגרם למכבי חיפה והתלונן כנגד ההחלטה לסגור בפניו, לצמיתות, את דלתות המועדון ממנו ברח דווקא כשנזקקו לו. אולי נכדיו יסבירו לו בעתיד הרחוק.
הזדמנות שלישית: יעקובו נמכר- חיפה המשיכה לשחק יפה ולא יותר השבוע, אחרי שהפער בין מכבי חיפה למכבי תל-אביב צמח לשמונה נקודות, נשמע לוני הרציקוביץ, בעל הבית של ה"צהובים" אומר שאינו מתרגש מפער הנקודות, מאחר ולפני שלוש שנים קבוצתו כבר סגרה הפרש של 15 נקודות. נשמע הזוי ובלתי מתקבל על הדעת, אבל אם איש מכובד כהרציקוביץ משתמש בנתונים, חובה לבדוק. לא דובים ולא יער. מכסימום ההפרש עמד על תשע נקודות במחזור ה- 13 ואז ת"א ניצחה 2:3 בחיפה וצימצמה לשש והסוף ידוע. הרציקוביץ' ושות' זכו בתואר שלא הגיע להם בזכות הפרש של שני שערים. ובמכבי תל אביב, שעד היום לא שלחה זר פרחים על השי שקיבלה חינם אין כסף, יודעים שלזכות באליפות באותה עונה כמוה כטיסה לירח. למרות העומס העצום שנפל על כתפי החיפנים בגלל ההופעה בגביע האלופות.
ההבדל בין שני המועדונים, לפני שלוש שנים, היה בדיוק כמרחק ביניהם אשתקד- 27 נקודות. חיפה השמיטה אליפות עשירית ורצף של חמישה תארים שהיו משווים את שיאה של הפועל פתח-תקווה, אך ורק בגלל... מכבי חיפה. יעקובו איגביני, זוכרים? הילד הניגרי שהתחיל בנוער של חיפה, הושאל להפועל כפר סבא וירד עמה ליגה, חזר ללבוש ירוק והועדף על פניו של סרגיי קלשצ'נקו המולדבי, חלוץ מצוין בפני עצמו. איך תשכחו אותו אם הוא מחולל מהומות בהווה בליגה האנגלית. יעקובו הנפלא, כאדם וכשחקן, הוליך את חיפה לשיאים שקשה להאמין שקבוצה ישראלית תגיע אליהם. שבע נקודות בצ'מפיון ליג, תריסר שערים ומשחקים מלהיבים בלתי נשכחים, על מורשת זאת יתחנכו גם בעתיד. אלא שהצטיינותו פגעה דווקא ב... מכבי חיפה. אחרי 13 מחזורים, כשחיפה מוליכה את הטבלה בבטחה וכובשת 36 שערים, נפלה הזדמנות לחלוץ הדורסני לעלות כיתה ולחקות את רוני רוזנטל ואיל ברקוביץ בדרך לאנגליה. משום מה מדלגים על הגורם האנושי הזה, כשבאים ללמוד מדוע חיפה לא זכתה באותה עונה באליפות. אם מנפים מסך הכיבושים של חיפה באותה עונה ייחודית את שלושת המשחקים האחרונים, בהם ניהלה מרוץ נגד הזמן וכבשה 15 שערים בשלושה משחקים, מול קבוצות שסיימו את העונה, לטוב ולרע, משחק ההתקפה נפגע קשות. אין אחד שיקום ויאמר שעם יעקובו, שאר קבוצות הליגה לא היו מריחות את עשן האגזוז של חיפה.
גם ללא יעקובו, חיפה צריכה הייתה לקחת את התואר בריצה קלה. רק התעקשות של המאמן יצחק שום, ללא ספק אדריכל ההופעה המכובדת באירופה, לא להשתמש בכל שחקני הסגל שלו, ולהטיל את העומס על קבוצה נבחרת של שחקנים, מנעה הקפה נוספת עם דגל המדינה. אין כאן תירוץ, רק עובדות. יניב קטן, אדורם קייסי, אריק בנאדו, אבישי ז'אנו, ננאד פראליה הופיעו בכל המשחקים באירופה ( אגב, לאף קבוצה ישראלית אין כל כך הרבה הופעות בעונה אחת)- 12 הופעות. תוסיפו לכל אחד בין 30 ל- 32 משחקי ליגה ועוד הופעות בגביע המדינה, בגביע הטוטו ובנבחרת ותגיעו לעומס שמתאים אולי לכדורסלנים ב- N.B.A . מה היה הטעם לשחוק מגן שמאלי כאדורם קייסי ששיחק ב- 66 משחקים, שיא ישראלי שלעולם לא ישוחזר. שום נימק זאת ברצונו של קייסי להמשיך ולשחק ועם כל הכבוד למסירות, המועדון מעל הכל. בדיעבד ברור ששתי הסיבות , מכירתו של יעקובו ושיקול דעת מוטעה, מנעו מחיפה את התואר והעבירו אותו דרומה. נו טוב, קלינגר פעם שיחק במכבי חיפה. שיהיה לו לבריאות. מאלמו קטעה את ניסיון ההוכחה הרביעי ובגלל שהניסינות הקודמים הוכיחו, גם אם לא תמי מבחן התוצאה הרשים, שער המשווה מול מאלמו בבלומפילד מרגיז ומונע הוכחה נוספת. חיפה הייתה ערוכה להופעה בצ'מפיון ליג. לא כדאי להיכנס לסוגיה אם היינו עוברים את ת'ון או לא. פשוט לא לעניין. אולי כן? אם עברנו את מנצ'סטר, אולימפיאקוס, פ.ס.ז'רמן, טורפדו ופארמה, למה לא את ת'ון ? לעולם לא נדע. הקבוצה הנוכחית נבנתה בצורה הכי נכונה. שני שחקנים על כל תפקיד. המון קומבינות אפשריות. אם לא ניר דוידוביץ, יש את תום אל-מדון, אם לא אלון חרזי- קלמי סבן במקומו, אם לא רפאל אולארה- אלון חרזי בלם וסבן מגן, אם לא אריק בנאדו- דקל קינן במקומו, אם לא אדורם קייסי- חיים מגרלשווילי ינוע באגף השמאלי.
בעייתית יותר המשבצת של חבייאר דירסאו. אין לו מחליף. כך גם לעידן טל. בכלל, חוליית הקישור הפנטסטית שבהחלט מזכירה את מקבילתה בעונת 93/94 (ההיא הייתה מבריקה וטכנית יותר), מעמידה אתגר גדול למחליפים. ליאור רפאלוב ושי בירוק ראויים להחליף את מיכאל זנדברג וגוסטבו בוקולי, למרות שאינם משתווים כרגע, והדגש על כרגע, לנוקשות ולמשחק ההגנה המצוין שהשניים מפגינים. ובחוד, אם קולאוטי וקטן נחים, גם ארבייטמן ועדן בן-בסט מסוגלים להטריד את מנוחת השומרים, כל אחד לחוד או עם אחד משני הראשונים. לרוני לוי יש סגל מגוון שאמור היה לתת מענה לתחלואי ההשתתפות באירופה ובגלל הכישלון, הוא מוכיח עצמו ב...גביע הטוטו. יחי ההבדל הקטן. אחרי שנוכחנו לדעת שעייפות ותסכול ( ואי אפשר לבטל אותו במחי יד ולומר שהפסד לפארמה בפנדלים והפסד מרגיז בלברקוזן שמנע עלייה לשלב הבא בגביע אירופה לא מתסכלים) אינם סיבה לא לשמור על ההגמוניה בישראל, נותר רק להפגין את הכדורגל המשובח, ממנו טעמנו קמצוץ במחצית השניה באשדוד, ולהמשיך לפנטז שבעונה הבאה חיפה תוכל להוכיח שוב את מה שכבר הוכיחה בשלוש הזדמנויות קודמות.
