ידעתי שהרגע הזה יגיע, ועד כמה שניסיתי לדחות את המחשבה שאולי אחרים יקלטו את המסר, ויפסיקו- הנה הגיע ה"בום" ובגדול. מישהו רוצה להיזכר מה קרה בקיץ האחרון ? מישהו רוצה לשכוח מה קרה כאן לפני שלושה חודשים ופחות ? אל תחפשו, אל תזעיקו את כוחות החילוץ, אין זכר לכלום. נעלמו כל המדענים, הממציאים, המפענחים ומשיחי השקר. רק ארבעה מחזורים חלפו, ולמרות חמש נקודות "Pור" שנפערו בצמרת הגבוהה, בחיפה לא ממהרים להחליף את ארון התארים. כפי שלא מיהרו בקיץ האחרון להתמסר לשלל בדיחות/ המצאות/ רעיונות/ מישאלות לב ( לא למחוק כלום).
"מדברים רק במגרש" אינה סיסמה בעלמא. כי במכבי חיפה היו גם ימים אחרים, כשדיברו גם במגרש וגם מחוצה לו. התוצאה הייתה שילוב מרתק שמחד פרנס את עמודי החדשות, ומאידך גרם למתח מלאכותי שהריץ קהל ליציעים. במאמר מוסגר, כשמסתכלים על ההרכב החיפני, גם חוקרי השב"כ המיומנים ביותר לא יצליחו להוציא משחקני מכבי חיפה יותר ממשפטים מנומסים. אלון חרזי משחק בחיפה ארבע עשרה שנים והכותרת היחידה שסיפק אי פעם הייתה באיזה עיתון ז"ל: " שחקנים בחיפה מחכים שאפצע ואעזוב את ההרכב". ואיזה מסכן חרזי, בתשובה לשאלה נשבע שמעולם לא יצא משפט כזה מפיו. ואני מאמין לו.
או ניר דוידוביץ, אריק בנאדו ויניב קטן. בחג חרשתי את הארכיון, למצוא מילה רעה מפי שלושת שחקני הבית נגד מועדונם, וכלום. והיו להם מספיק סיבות לירוק אש וגופרית. בלעו את הרוק והמשיכו הלאה כי הם והאחרים קלטו מהר מאוד שמדברים במגרש ותו לא. פקה-פקה לא מביא נקודות ליגה. את התהילה יוצרת איכות משחקם, אותה רמה שהם מפגינים כעת ואיש לא רוצה לחשוב שיגיעו גם ימים שדופים, ואולי לא. שמעתם מילות כעס משחקנים אחרים ? אדורם קייסי עזב בגלל מחלוקת כספית וחזר, כי לא "ליכלך". מיכאל זנדברג אכל את הלב והכבד וישב שעות ארוכות על הספסל, בשעה שיש לו מקום ב- 11 קבוצות אחרות. אפילו עידן טל, למרות שתי "פאלטות" לא נתן דרור לחרצובות לשונו. כעס, כעסו עליו והולכים הלאה. כי במכבי חיפה צועדים- מרחפים כל הזמן קדימה. בשבת האחרונה ראינו את נשיא המועדון, יעקב שחר, נפרד מוואליד באדיר ואליניב ברדה שאזרו עוז ועברו לקבוצה הכי פחות מתאימה להם, אחרי מכבי חיפה. כאב הלב לראות את השניים משתתפים במשחק הגנה חסר השראה, בשעה שהרגלנו אותם לנוע קדימה, כמו בשריון. החליטו, זבש"ם.
רווח נטו למיכאל זנדברג וליאור רפאלוב. שלא לדבר על חמשת הזרים מאירי הפנים. רפאל אולארה, גוסטבו בוקולי, רוברטו קולאוטי, חבייאר דירסאו וגם פרננדו לורפיסה הצעיר, מחייכים כל הזמן ונהנים משהותם במסגרת הירוקה, הגם שהיא לוחצת, כי אלה שרצו וחשבו שהקיץ יתיש את אנשי מכבי חיפה ולא יוותר בכוחם לפתוח את העונה כראוי. אולארה מבסוט, בוקולי בעננים, קולאוטי עבר למדור הרכילות בזכות חברתו, דירסאו הפך למכסחת דשא במגרש ומכונת חיוך מחוצה לו ומה נשאר ? פעם היו כאן זרים, דוגמת סרגיי קנדאורוב וויקטור צ'אנוב שסיפקו כותרות רכילותיות והיום איש כבר לא מתעניין איזה מרק קולאוטי אכל ? רבותי, מהפך , כי מדברים רק במגרש. אי אפשר שלא להתפעל משלומי ארבייטמן. באחריות, כל שחקן ישראלי בגילו, שהיה מגיע למצב שהוא הגיע במשחק מול מאלמו, שעה שהורחק בגלל נגיעת יד טפשית, היה מתפרק לרסיסים ונותר מוטל על הקרשים לאורך כל העונה. מי לא "טבח" באישיותו ? כל ברבירב שפעם נגע בכדור הביע עליו את דעתו. הפכו אותו לפרחח חסר תקנה. אלא שבמכבי חיפה העסק לא עובד בשיטת זבנג וגמרנו. לא רוכשים שחקנים כדי ליפול אלא כדי לחזקם. ברגע שחלוץ הנבחרת לא הסתתר בבונקר, יצא כמו גבר והודה באשמתו, כולם הבינו שהבחור יגיע רחוק. אחרי ארבעה מחזורים ניתן בהחלט להגדירו ככישרון גדול, ולא רק על הנייר.
ואם כל כך טוב, מדוע צריך לחשוש ? כי ברגע שמשהו במדינה הופך לקונצנזוס, מקביל ל"פרה קדושה",מריח לא טוב. פתאום כולם מודים שהיריב הכי מסוכן של מכבי חיפה היא... מכבי חיפה ( קלישאה בעלת זקן), כולם רואים בירוקים "דיקטטורה ספורטיבית" ( קלישאה מקובלת בכדורסל הישראלי), והדבר היחיד שחסר הוא שבעוד שניים-שלושה מחזורים הסביבה תחליט שאנחנו כבר אלופים. רק ששוב לא יאשימו את מכבי חיפה בהריסת הליגה, והיא בכלל ישבה בשקט בפינה כילדה שעשתה מעשה רע ונענשה. אלא שהכדורגלנים המצוינים, אלה שמדברים גבוהה רק במגרש, כל כך מנוסים ובעלי כישרון להבין שהקונצנזוס אינו אלא עוד קטע בלתי נפרד מהישראבלוף. סם ההרדמה המצוי בכל תמונה ואות המתארים את עליונותם, לא יהפוך גם הפעם למלכודת ורוני לוי וחבורתו, לא יורידו את הרגל מהדוושה עד שייגמר הדלק במיכל, ולא חשוב כמה יעלה ליטר בנזין.
ובכל זאת, כיצד יכולים שחקני מכבי חיפה להסתובב בראש חוצות מבלי שיצביעו עליהם כאשמים ? אין בעיה. תמיד הם יכולים לשלוח את המאשימים לעבר אלה שעבורם חיפה היא אחד בפה ואחד בלב. איש משחקני מכבי חיפה לא התרגש בקיץ כאשר שמות של שחקנים נעו אל ומחיפה, וברגע ששחקן מסוים לא הסכים לנסות ולשחק בחיפה (במכבי, ברור ?) העיר צהלה ושמחה. מה לא כתבו על הרגע בו החליט גיל ורמוט ( יש שחקן כזה) שהעדיף את הפועל תל אביב על מכבי חיפה, אחרי שהאלופה רצתה בו. הוא העדיף לוותר על התענוג להיות זנב לאריות וכעת הוא נוסע 200 ק"מ ביום כדי להיות זנב ל...שועלים. והעולם רואה ושותק. וליאור רפאלוב ומיכאל זנדברג כלל לא חששו למקומם, גם לא בימי הקיץ הלוהטים כשבלונים עפו לכל עבר והשניים "התעייפו" רק מהקילומטראז' התקשורתי שכפו עליהם. כשהכריז יעקב שחר בערב מיוחד למנויי הזהב כי מכבי חיפה הולכת להיות קבוצה חזקה יותר מהעונה שעברה, לא כולם הבינו את משמעות דבריו. היו שפקפקו, היו שהתלבטו, אך הרוב הסתכל סביב וראה את האמת הצרופה.
ועדיין השחצנות היא מנת חלקם של אלה שאינם קשורים לעבודה הקשה הנעשית מדי יום באימונים. מכבי חיפה כבר הייתה בסרט הזה. פעם לטובה ופעם לרעה. מכבי תל-אביב פתחה את עונת 93/94 עם 11 ניצחונות רצופים ולא זכתה באליפות ( מכבי חיפה הוכתרה) והירוקים פרצו קדימה עם 6 ניצחונות רצופים מהפתיחה בעידן יצחק שום(02/03) ומכבי תל-אביב זכתה בתואר בזכות הפרש שערים עדיף. נעים להיות היום (מדוע היום? תמיד !) אוהד מכבי חיפה. כשהיא משחקת טוב, כולם מרוצים. הבוס מרוצה, האוהדים מבסוטים, שחקני הפועל תל אביב (היו) מרוצים, כי קיבלו לפני המשחק משכורות לפני הזמן, פתאום נולדה אחוות כלאיים לא טבעית, כששחקני ואוהדי מכבי תל אביב "התחננו" שנפסיד להפועל. אתם תופסים מה הולך כאן ? ולמזלה של חיפה נותרו עדיין מספר אנשים שפויים. כמו דרור קשטן, מאמן הפועל, שחושב שהגיעה לקבוצתו נקודה וכל זאת כשהיא עברה שלוש פעמים את מחצית המגרש. או זה שהטריבונה התמוטטה עליו מעומס רייטינג ומאמין שחיפה פחות טובה מהעונה שעברה. אבל הבדיחה של העונה, וקשה להאמין שמישהו יספר משהו מוצלח יותר, הצעת ראש השנה של נהג אוטובוס ב"קול ישראל" שהציע חד וחלק שיעקב שחר ימכור את ניר דוידוביץ, יניב קטן, עידן טל ורוברטו קולאוטי בחודש ינואר כדי לאזן את התקציב והכוחות. לא יותר קל להקים ועדת חקירה שתמצא למשל ששחקני מכבי חיפה צחצחו את הנעליים עם יותר מדי משחה שחורה, ובגלל זה אין לה מקום בכדורגל הישראלי ? תפסיקו להתגלגל מצחוק. גם כך הבטן מלאה בגלל הקניידלעך במרק. שנה טובה ותמשיכו לבלות עם הירוקים.
