מה המשותף למיכאל אוסיאנוב, אלכסנדר קסירין, ברנקו סאביץ', מילן סטויינובסקי, חסן בדז'ייב ונלסון מנסה ? די, בלי צחוקים. אלה לא חברי להקת ריקודים ממזרח אירופה אלא חבורת כדורגלנים מוכשרת שלא הצליחה להשתלב בכדורגל הישראלי. הם לא היו ברמה אחת מעל השחקן הישראלי הממוצע, התקשו להתאקלם במדינה התובענית ונותרו חיילים אלמונים ש"נפלו" בשדה הכדורגל הישראלי. עכשיו שאלה שניה: מה המשותף לוילפרד מוגאיי,אולג קוזניצוב, ירוסלב קינטוש וגוראן זאקיץ' ? את התשובה כולם מכירים. שחקני עבר זרים במכבי חיפה. את מוגאיי מזימבבואה אפילו שלמה שרף זוכר ותמיד יזכור. הוא קרא לכלבו השחור "מוגאיי". את קוזניצוב, גיבור נבחרת ברית המועצות 88' בזכות העקיפה המסוגננת שערך עליו יניב אברג'יל ( את אותו תרגיל שיוסי בניון עשה לרן בן-שמעון בדרבי החיפני מעדיפים לשכוח...) וכך הלאה והלאה.
לכאורה, נראה שמכבי חיפה אינה מצליחה להנחית זרים טובים. הצצה אל מתחת לזכוכית המגדלת מגלה שדווקא ה"ירוקים" הם אלה שהיבוא שלהם הוא המוצלח מכל מה שהובא לישראל, החל מהרגע שהותר לייבא זרים. בשנות החמישים ניתן היתר כזה וחיפה ניצלה אותו להבאת סאבא (קוצ'ו) ג'ורג'יוס, חלוץ אפועל ניקוסיה. כן, כן, אותה קבוצה שהתמודדה מול מכבי תל אביב בשבועיים האחרונים. אחר כך הגיע שחקן ססגוני, כמו הצבעונים בארצו, ההולנדי אריק חרוליקן ועם פתיחת השערים זרמו לארץ מאות שחקנים זרים. מטבע הדברים, ארבע הקבוצות הבכירות מיקדו את תשומת הלב ב"סחורה" שהביאו. גם קבוצות אחרות הצליחו פה ושם. בבאר שבע נהנו מהמלונאי הקרואטי שהמשיך אחר כך להפועל חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה וכיום בתחנתו האחרונה, בקבוצת תחתית אשתקד. עמו שיחק גם סיאד חלילוביץ. עוד קבוצה קטנה שנהנתה ברגעים מעטים מזריה היא הפועל חיפה. דימיטרי אוליאנוב, גוראן מילנקו, מירוסלב ביצ'ניץ, ג'ף טוטואנה, אנסומבו, ואדים טישנקו וזהו. שישה מוצלחים לעומת שלושים לא מתאימים. גם הטובים חוו על בשרם קרבות תחתית ולחלקם לא שיחק המזל וברזומה שלהם נרשמו כתמי ירידה שלא יורדים בכביסה, גם לא אם משרים אותם בחומצת מלח.
רצוי להתווכח עם ההנחה שבלי זרים משובחים לא ניתן לקחת אליפות. מכבי תל-אביב, לדוגמא, הביאה שוער ענק, אלכסנדר (שורה) אובארוב שבמו ידיו העניק לה שתי אליפויות בטוחות. היתרון האיכותי של מכבי חיפה התבטל גם כאשר בשורות הצהובים שיחקו זרים בינוניים כסיריל מקנאקי, יורי שוקאנוב, יבגני קשנצב וויקטור בלקין. החבר'ה של אברהם גרנט, ומאוחר יותר דרור קשטן (דאבל) ידעו לכבוש שער, אובארוב שמר על ה- 0:1 וכך הושגו אליפויות. אלא שלתל אביבים היו שני שחקנים, אבי נמני ואיציק זוהר, סביבם רצה כל הקבוצה. פה ושם היו גם האחים אלון וגדי ברומר, נועם שוהם ואיך אפשר לשכוח, ניר קלינגר, ואלה הספיקו. מעל הבינוניות היו משחקים טובים לאנדריי באל, פולוקארוב, רודריגו גולדברג, קוביקה, ודז'ינסקי, ברונו רייס, פרוחננקובס. ברגע שקלינגר וזוהר פרשו התחילו להגיע לארץ שחקנים מכל הבא ליד. רשימה חלקית: מטבייב, וורקוביץ, קוסיץ', נילאש, אילין רוס, אמנלו, קוסולאפוב, קסירין, פרץ הורברט, טיחונוב, וזר, ולחוביץ, מהו קודרו, מאוריסיו ארוס ובעת האחרונה, אדורנו, מרקש, אמבמבה, ג'ובניני, ישמעאל אדו ואחרים.
אצל היריבה העירונית, האדומים של הפועל, התגלו מספר שחקנים מעולים. ג'ורג' דרסיליה, דאבור רופניק, דיאן ראצ'וניצ'ה, גאבור האלמיי ומילן אוסטריץ'. בקבוצה הזאת העדיפו לקחת זרים שכבר התאקלמו בארץ דוגמת קונסטנטין מרקו(חולון), אישטוואן פישונט(בית"ר ירושלים), סרגיי קלשצ'נקו(מכבי חיפה),ג'ון פנסטיל( מכבי תל אביב) ו... נגמרה רשימת הטובים. הרשימה הפחות טובה כללה (רשימה מצומצמת) את קואב, נייבאדומסקי, שקווירין, קוסטל לזר, דניץ מוייססקו, השוער ירוסלב באקו, לוקאשיק, מוסקאל, פוגודין, גייזר, מסטרוביץ, אונשנקו. התעייפתי אבל יש עוד.
"החבורה ההונגרית" של בית"ר ירושלים הייתה באמת איכותית. סטפן שאלואי, אישטוואן פישונט, אישטוואן האמר, תאמאש שאנדור ויחד עמם הבלם המצוין, סרגיי טרטיאק, הקשר ולדימיר גרשנייב ואולי גם לאסלו צה לעתים, גרמו לירושלים לזכות בשלוש אליפויות בשנות התשעים, כמות הזהה לזו של מכבי תל אביב. אפילו מכבי חיפה הוכתרה רק פעמיים בעשר השנים הללו. בירושלים הקפידו לא להצניח זרים ללא הכרה וגם כך היו להם כישלונות עם פאפורה, ללוב, טראסוב, פראג'ה, סאביץ' פטרוביץ' ונוספים ששמם נשכח מלב אוהדי בית"ר, גם בעלי הזיכרון הארוך.
במצב דברים זה, אין זו הגזמה פראית לראות ב"זרים" של האלופה יוצאי דופן. אם מנפים את המלונאי הקרואטי, אחרי שהנשיא יעקב שחר ניער אותו והסיר מעליו את קורי העכביש שנדבקו אליו בירושלים, ואת גוסטבו בוקולי, הזר הראשון בישראל שנבחר לטוב ביותר בעונת 2003/04 למרות שקבוצתו, מכבי אח"י נצרת נשרה לליגה השניה, הרשימה ארוכה ומלאת תופינים מעוררי תיאבון. השוער ויקטור צ'אנוב שהגיע בנסיבות משונות, אחרי תבוסה 5:0 למכבי נתניה. המאמן דאז, שלמה שרף, חשב שעמדת השוער קריטית, סילק מהשער את גיורא אנטמן והציב את צ'אנוב הנפלא בין הקורות. לא בזכות השוער חיפה זכתה בדאבל. צ'אנוב נותר בחיפה שתי עונות נוספות ואז צנח לרמה ישראלית (יש דבר כזה, שוער ברמה ישראלית ?). אחר כך הגיעו רומן פץ וצעיר אלמוני בן 20 בשם סרגיי קנדאורוב. הכותרות רמסו אותם, מיהרו לשלחם הביתה, לאוקראינה והסוף ידוע. קנדאורוב נחשב עדיין, יחד עם ריימונדס ז'וטאוטאס, לאחד הקשרים הטובים ששיחקו כאן. כושר גופני פנטסטי, ניידות, פריצות לעומק ובעיטות אדירות הביאוהו למקום ה- 14 בכל הזמנים ברשימת המבקיעים של מכבי חיפה (40). להבדיל ובלי לפגוע, ז'וטא כבש 4 שערים בלבד ודירסאו, ככל הנראה יורשם של השניים, מסתפק לפי שעה בשער בודד.
הלהיט הבא היה החלוץ המולדבי, סרגיי קלשצ'נקו, תגלית אישית של המאמן אלי כהן. לא בכל יום נוחת כאן חלוץ שכבר במשחקו השני כובש ארבעה שערים במשחק ( נגד הפועל פ"ת 2:5) ובעונתו הראשונה שובר את שיא השערים לחלוץ זר (22). איתרע מזלו ובמקביל להצטיינותו, התפתח חלוץ ניגרי צעיר שהגיע למכבי חיפה, שיחק בשני משחקים וחצי בנוער והושאל לקבוצה הבוגרת של הפועל כפר סבא. יעקובו איגביני, כיום ממרומי הפרמיירליג (מידלסבורו) יחזיק עוד שנים רבות בחולצת החלוץ הטוב ביותר ששיחק בישראל. אם בגיל 19 כבר היו לו שתי אליפויות, ואלמלא מכירתו לפורטסמות' הייתה מתעכבת, סביר להניח ששיאו של אלון חרזי (שבע אליפויות) היה נשבר בקלות. רדוסלב מיכאלסקי, קשר נבחרת פולין, לא היה מצוין למרות גילו המתקדם ? ואז מכבי חיפה נחשבה לגאלאקטיקוס אמיתית ולא איזה חיקוי זול ומשופשף. שלא לדבר בשבחו של ז'וטאוטאס הנפלא ושל ננאד פראליה ששב לחיים , אחרי שגם אותו מכבי חיפה גאלה מהנפטלין בקבוצה איטלקית שכוחת אל. אפילו השחקנים הבינוניים של מכבי חיפה הפגינו יכולת טובה, אם לא בכל המשחקים, לפחות בלמעלה ממחציתם. מישהו יכול לומר מילה רעה על החלוץ גדל המימדים, האוקראיני איבן גצקו ? 23 שערים בשתי עונות, כאשר הוא נחשב לשחקן מסופסל. אם היה כל כך מוצלח, מדוע נאלץ לעזוב ? כי ישנן סיבות אישיות. מדוע אף קבוצה ישראלית אחרת לא התפתתה להעבירו לשורותיה ? כי גצקו אמר: או מכבי חיפה או הביתה. ולא חשובים הדברים שנאמרו בשמו בראיונות מבחוץ. במכבי חיפה, לדוגמא, מצויות הוכחות חותכות ששחקנים "התראיינו" נגד המועדון והם בכלל לא ידעו על כך. מזכיר במשהו את יוון וטורקיה השכנות...
סרגיי בלנצ'וק, מגן ובלם, אינו נחשב לכישלון,אנדריי אוסטרובסקי היה טוב, למרות מזגו הסוער ובדידותו החברתית עקב בעיות שפה, אריק אג'יפור ווסקלי גונזאלבס, נאלצו להיכנס לנעליים הכי אחראיות במרכז ההגנה, והגיל, המעמד וחוסר הניסיון הכריעו אותם. אג'יפור עבר לעונה לאשדוד וגילה יכולת טובה, גונזאלבס חזר לברזיל לקבוצה עתירת שם, קוריאנטס. אפילו על מרקוס פאולו אלבס, הקשר ההגנתי הקודם לדירסאו, אי אפשר להצביע ככישלון. הוא לא בלט כדירסאו, אך עד לבואו, לא קשה היה להתקרב לשערה של חיפה. מלבד המשחק המצוין שלו בבלומפילד, נגד מכבי תל-אביב בו כבש גם את שערו היחיד, אלבס שימש כבאלאנס קבוצתי, מין דגם מוקטן של אברהם אבוקרט בשנות השמונים. יחלקו ויאמרו שעבור שחקנים כאלה לא חייבים להרחיק עד ברזיל, ישנם כאלה בארץ. מישהו מתנדב למצוא אותם? שלא לדבר על קשר נבחרת פולין, יז'י בז'צ'ק, שהפגין יכול טובה, אבל בתקופה בה מכבי חיפה חיפשה את עצמה. לא חסרו גם כישלונות בייבוא. כדאי לשים לב לתקופות בהן אלה הגיעו. אולג קוזניצוב, אדגרדו אדינולפי, ג'רי וואוורה, וילפרד מוגאיי, ולדימיר נידרגראוס, חורחה בריטס, דנטה לופז,סאבו באריץ' ולדימיר בסונוב, גיורגי גחוקידזה, איברהים דורו, רדובן הרומטקו, פאבל זאבדיל, גוראן זאקיץ', ואסילי יבסייב, ויקטור פאצ'ה, ירוסלב קינטוש, ואסילי קרדאש. חלקם הוכרזו, ולא על ידי אנשי מכבי חיפה, כמושיעים, חלקם הגיעו בגיל צעיר מאוד וכדאי מאוד לא לזלזל בנתון הזה. מישהו נזכר ביום גיוסו לצה"ל ? אחרי לילה אחד כולם מיהרו לצלצל הביתה ולבכות לאמא שקשה, האוכל לא מתאים וכו'. זה גם מה שעוברים השחקנים הזרים, ולא רק בחיפה. זה קרה לאיאן ראש, המבקיע הגדול של ליברפול שנכשל ביובנטוס ושב לקבוצתו האנגלית. גם דיוויד בקהאם ומייקל אואן לא נמלטו מגורל דומה. ברור כשמש שלא כל זר יכול להצליח במכבי חיפה. אלף, בגלל איכות שחקניה הישראלים, רובם ככולם שחקני הנבחרת, ובית, אם מביאים אותם, מצפים לתפוקה מיידית. הדוגמא הטובה ביותר, רוברטו קולאוטי. הגיע למחנה האימונים, צד את עיני כולם וכשבא לארץ, הרשתות סרבו להתרומם. מיד קמו ה"מומחים", ואחד מהם, שלמה שרף, אף העריך שמדובר אולי בעוד חתול בשק. נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, שלא ביקש משרף אגורה שחוקה כדי להשתתף בהוצאות על החלוץ הארגנטינאי, הגיב: " מי שמביע דעה על שחקן זר אחרי משחק-שניים, אינו מבין בכדורגל". איך הוא קלע בול למטרה...
בסך הכל אין לזרים שהופיעו במכבי חיפה סיבות להתלונן. רבים מהם שבו לביתם עם תארים וכבוד. יעקובו איגביני (שתי אליפויות), ריימונדס ז'וטאוטאס (שתי אליפויות), ננאד פראליה(שתי אליפויות), ג'ובני רוסו( שלוש אליפויות), אנדריי אוסטרובסקי(שתי אליפויות), ויקטור צ'אנוב(דאבל וגביע), איבן גצקו (אליפות וגביע), סרגיי קנדאורוב (אליפות וגביע), אריק אג'יפור (אליפות), רדוסלב מיכאלסקי(אליפות), סרגיי קלשצ'נקו(אליפות), ואסילי איבאנוב(אליפות), מרקוס אלבס(אליפות), רוברטו קולאוטי(אליפות), חבייאר דירסאו(אליפות), ווסקלי גונזאלבס(אליפות), ולדימיר נידרגראוס(גביע), איברהים דורו(גביע), סרגיי בלנצ'וק(גביע), גוסטבו בוקולי(אליפות), רומן פץ(אליפות). גם המקרה האחרון, בו התגלתה פגיעה בגבו של הארגנטינאי, ויקטור אורמסבאל, עם כל אי הנעימות שבשלחתו הביתה, אינו בבחינת תופעה מוזרה. מנסים לרכוב עליו כאילו שחקן פגוע אינו שווה למערכת. אדורם קייסי הגיע למכבי חיפה כ"סוס מת", אחרי היעדרות בת קרוב לשנה. מהיציעים קראו לעברו "נכה, לך הביתה". אכן, אדו הלך כל יום הביתה ובדרך שינן שרק בכוח הרצון יתקדם. אם מישהו היה מעז, לפני תשע שנים, להמר שקייסי יהפוך למגן השמאלי הטוב בישראל, היו מאשפזים אותו ללא היסוס. ניר דוידוביץ לא נפצע קשה וחזר ? אלון חרזי לא נוטרל למספר חודשים ואפשר להמשיך ברשימה. ולהבדיל או שלא, רונאלדו הגדול לא ימצא קבוצה אם יחליט לעזוב את ריאל מדריד, למרות שהושבת כשנה בגלל פציעה ? בגדול, מכבי חיפה הביאה זרים מאוד משמעותיים לכדורגל הישראלי וחלקם הגדול עמד במשימה לשמה הובאו.
