או-טו-טו ומכבי חיפה פותחת את עונת הכדורגל הישראלית. לא רגע האמת ולא כדי למחוק את "טראומת רוזנבורג". אין מושג כזה "טראומת רוזנבורג". זאת הייתה פאדיחה רגעית, בדיוק כשם שבאיירן מינכן ספגה צמד שערים ממנצ'סטר יונייטד בתוך דקת הסיום ואיבדה את גביע אירופה לאלופות. תנו למכבי חיפה ולבאיירן עוד אלפיים משחקים כאלה והתמונה לא תשוחזר. שחקני מכבי חיפה, שהגיעו למאלמו, כבר אינם בבחינת חבורה מבוהלת ש"עושה במכנסיים" מכל פיפס שהמארחים משמיעים. חלפו הימים שמכבי חיפה הגיעה רק כדי להצהיר שהעיקר היא ההשתתפות. אפילו בתחילת דרכה במשחקי גביע אירופה, ה"ירוקים" לא היו ירוקים. הם ניצחו את פארמה הגדולה ואת טורפדו מוסקבה האימתנית.
ביג דיל, השבדים שלחו חצי קלטת. מי שחושב שרוני לוי חובב סרטי וידאו, אינו יודע על מי הוא מדבר. הוא הרי ראה את מאלמו משחקת נגד האלמשטאד מקרוב. גם סלובודאן דראפיץ', עוזרו החדש-ישן, היה במאלמו והביט בלבן של העיניים של השבדים. 180 דקות נטו של כדורגל אמיתי, נטול פוזות של ריגול, צריכות להספיק להכרת היריב. גם אם נדמה למישהו שאנשי מאלמו מזלזלים, ובאחריות, הם לא מזלזלים. אז לא באו עשרות נציגי תקשורת לשדה התעופה להקביל את פני החיפנים. שיעשו את ההכרות הראשונה עם האלופה הישראלית במגרש, בתקווה שזאת תיתן להם סיבה להצטער שלא באו להסתופף במחיצתם.
מצבו של המאמן השבדי הרבה יותר מסובך. הוא לא ראה בכלל את מכבי חיפה, כי בעונה שעברה מאלמו עדיין לא ידעה שתהיה אלופה, בניגוד לחיפה ש" חגגה" כבר בינואר. וגם אם קיבל קלטות, ודאי ראה בהן את אלון חרזי כמגן ימני, את ווסקלי גונזאלבס כבלם, את חיים מגרלשווילי כמגן שמאלי, את וואליד באדיר כקשר ובקיצור, הוא לא ראה כלום. ההופעה ה- 51 של מכבי חיפה על אדמת ארץ ה-volvo בדיוק עשרים שנה אחרי שהלוגו של החברה התנוסס על חזה החולצה הירוקה, בעקבות האימוץ של יעקב שחר, נשיא המועדון ואז הספונסר, שונה לחלוטין מכל קודמותיה. למי שהספיק לשכוח, רוני לוי ושות' מגיעים כמדורגים לעומת השבדים שזכו אשתקד באליפות אחרי 17 שנים שלא עשו זאת. לרוע מזלה של חיפה, וזאת הטענה היחידה להגרלה, שהיא נאלצת להתמודד עם קבוצה שמשחקת כבר מספר משחקים בליגה, כאשר חיפה טרם הכניסה להילוך ראשון.
היו מספיק אופציות בתוך כדורי ההגרלה, כדי שחיפה תפתח את השלב השני מול קבוצה שהכנותיה דומות לשלה. מכיוון שאמא, קבוצה והגרלה לא בוחרים, ייאלצו השחקנים להתאמץ שבעתיים. ברור שמשחק מול קבוצה גדולה, בשלב הזה עדיף על פני מאבק מול קבוצה בסדר גודל של מאלמו. מי שזוכר אשתקד כיצד מכבי תל אביב התגוננה מול יובנטוס, באיירן ואייאקס, יבין שבמהלך העונה השלוש היו מפרקות אותה לרסיסים, כפי שחיפה עשתה זאת. בסוף הקיץ, כמעט ואין משמעות להבדלים הקיצוניים. ברור, שחיפה נסעה כדי להחזיר משבדיה תוצאה טובה שתאפשר לה להתמודד בכבוד גם בגומלין. על חוסר עניין במשחק השני בכלל לא מדברים, וניסיון העבר מוכיח שדברים נחתכים בדרך כלל בארץ, לטוב ולרע. אם יש מי מבין השבדים שהוא חד עין, וגם הם יתקשו להתעלם, נבחרת ישראל תשחק מול מאלמו. לפחות ההגנה. ניר דוידוביץ ישב על ספסל המחליפים, בגלל פציעתו, אך כולם יודעים (וגם דודו אוואט) מי השוער הראשון. כמוהו אלון חרזי המנוסה. קלמי סבן, אריק בנאדו ואדורם קייסי מנעו בגופם וברגליהם מחלוצי צרפת ואירלנד לנצח את הנבחרת. מעולם לא הייתה למכבי חיפה הגנה כל כך חזקה. גם בעונה שעברה היא לא קטלה קנים, אבל השנה מדובר במשהו שונה. לאלון חרזי, שככל הנראה יוצב כבלם, ולאריק בנאדו, למעלה מ- 125 הופעות בינלאומיות בנבחרת ובגביע אירופה. מספר פנטסטי, חסר תקדים בכדורגל הישראלי. קייסי ודוידוביץ, עידן טל ויניב קטן צברו אף הם עשרות הופעות מול קבוצות מעולות ביבשת. היריעה תקצר מלהרחיב. דוידוביץ יזכור את ולנסיה ב"מאסטיה", קייסי את שטורם גראץ, קטן את מנצ'סטר יונייטד, עידן טל את פובליקום.
לכאורה, סבן נטול ניסיון,אל דאגה. במשחקי הנבחרת כבר הוכיח שאין לו בעיות התאקלמות מסובכות מדי. הוא מסוג השחקנים שלוקח את הצ'אנס בשתי ידיים ואת כאב הראש החיובי משאיר למאמן. חוליית הקישור, ומי שהספיק לשכוח, כוללת את מיטב הקשרים בישראל. לא שמות מההפטרה שאבד עליהם הכלח, אלא שחקנים מצוינים, הכי טובים בליגה הישראלית. גם אחר שוואליד באדיר עזב, חבייאר דירסאו, עידן טל, גוסטבו בוקולי ואפילו מיכאל זנדברג, נחשבים לעילא ועילא. כאב הראש שגורם עידן טל לרוני לוי, ולא בכיוון שמעטים מנסים למשוך אליו, כרוכה בהתלבטות רצינית. אם טל יוסט לעמדת המשבצת של קשר אחורי, חיפה תאבד אותו בחלק הקדמי. את מקומו באגף שמאל עשויים לתפוס מיכאל זנדברג שפתח את העונה ללא פציעות, והוא מצוי בכושר טוב, או שקיימת אפשרות, סבירה הרבה פחות, שרוני לוי ישלב את אחד הזרים וטל יוזז לעמדה הטבעית שלו. לא צפויות הפתעות גדולות מדי. במשחקי האימון האחרונים ניתן היה להבחין לאן נושבת הרוח.
אפרופו משחקי אימון. אוהדי הקבוצה התאכזבו לקרוא שמכבי חיפה נוצחה פעמיים במחנה האימונים בהולנד, ומיהרו להקיש שמשהו רע עובר על הקבוצה. רק המאמן והשחקנים יכולים להעיד עד כמה אין משמעות לתוצאות המשחקים הללו מול קבוצות חזקות. רק לשם המחשה. לפני חמש שנים מכבי חיפה שיחקה במסגרת מחנה דומה מול קבוצת חובבים גרמנית וניצחה 1:18 במשחק שלא תרם כלום, לא לקבוצה ולא לכושר ההבקעה. הכי קל לנסוע ולשחק מול הפועל ירושלים, כפר סבא ועוד קבוצות מהליגה השניה. "מוסיף" למוראל, אולי עוזר למכור שני מנויים נוספים. לא יותר. רוני לוי העדיף להקריב את תוצאות המשחקים, למרות שלא ויתר עליהן מראש, כדי להתמודד מול קבוצות בעלות סגנון פחות או יותר דומה לזה של השבדים, מהיר וקשוח. כאמור, השבדים נהנים מהביתיות וממועד המשחק, אך לחיפה יתרון משמעותי נוסף, בלתי ניתן למחיקה. שלושה מהזרים, ועד שלא נראה בפעולה את רפאל אולארה וויקטור אורמסבאל קשה להביע דעה עליהם, טובים מאוד ולשבדים אין טובים מהם. רוברטו קולאוטי מגיע כמלך השערים בליגה הישראלית, ובטוח שהמאמן תום פראהל כבר מכין לו שמירה כפולה, אם בכלל ניתן לחסום חלוץ נייד כמותו. לדירסאו מצפה עבודה קשה מול הז'לובים המקומיים ובוקולי קל הרגליים ודאי ימשיך לראות את הדשא מטווח אפס, כי אם בישראל הוא מלך סוחטי העבירות, לא צריכים דמיון פורה כדי להבין שמצפה לו עבודה רבה. השבדים לא יאפשרו לו לתמרן יותר מדי, ואותו בולמים רק בעבירות.
נקודה עליה עבדו במכבי חיפה בשנה האחרונה, ועל כך מגיעות מילים חמות לגיורא אנטמן, מאמן השוערים, קשורה לבעיטות החופשיות מחוץ לרחבה. לניר דוידוביץ לא צריך להזכיר יותר מדי את הארלד בראטבק הנורבגי שכבש את השער ה"אכזרי" ביותר בתולדות מכבי חיפה בעונה שעברה ברמת-גן. כן אשם- לא אשם, בחיפה לא סמכו יותר מדי על המזל ולפחות בליגה שלנו, השוערים עבדו על הנקודה הזאת. עובדה: בעונה דוידוביץ ותום אל-מדון ספגו רק שער אחד בבעיטה נייחת, מרגלי אסי בלאדוט מבני יהודה בתיקו 2:2 בבלומפילד. פנדלים לא נלקחו בחשבון. שיפור עצום לימים עברו. הקלף המנצח, אם בכלל מותר להשתמש בקלישאה עתיקת היומין, הן דקות הפתיחה והסיום. מול רוזנבורג, אחרי תשע דקות חיפה כבר פיגרה 2:0 והתקשתה לחזור למשחק. בדרך כלל, ואין במשחק-שניים, כדי להעיד על הכלל, הגנת חיפה לדורותיה לא התפרקה בתחילת המשחק. מתוך 25 משחקי חוץ שקיימה עד היום במסגרות השונות, רק במשחק אחד, בנוסף לרוזנבורג, החבילה התפרקה בקלות. זה קרה בליסבון, לפני עשר שנים, כשמכבי חיפה באה במטרה מוצהרת לנצח (!!) את ספורטינג הגדולה במבצרה. אחרי עשר דקות ברבוסה כבש צמד ובנס הסתיים בתבוסה קשה מהנראה במגרש (4:0). לעומת זאת, אחרי שחיפה מצליחה להכתיב את הקצב ב- 45 הדקות הראשונות, מגיעה הנסיגה לאחור ולא פעם נענשה על כך.
דוגמאות, לצער כולן, יש בשפע, והפעם הדגש על משחקי החוץ בלבד. הרי לא נרצה להכניס ל"רשימת הדיכאונות" את שערי הסיום הביתיים מול פארמה ורוזנבורג. גם בלעדם, הרשימה ארוכה, ארוכה מדי. זה החל בהפסד 1:0 לטורפדו מוסקבה משער של סרגיי בוריסוב (87), נמשך עם השער של מרקו סימונה (פריס סן-ז'רמן) שכבש מהנקודה הלבנה (87) ורק הברקה של יוסי בניון כעבור דקתיים איזנה והעבירה את ההכרעה לקרב הדרמטי בחיפה. בשמינית גמר גביע המחזיקות מול ס.ו.ריד האוסטרית, התוצאה הייתה 1:1 עד לדקה ה- 88 ואז הגיח ג'ראלד שטראפנר והקדים את גיא מלמד, הרבה לפני שזה ידע שיצליח בארצות הברית. והיו עוד 7 שערים פחות משמעותיים שהגנת חיפה ספגה בחמש הדקות האחרונות. המאזן של חיפה במשחקי החוץ כולל 6 ניצחונות, כמספר הזה תוצאות תיקו ו- 13 הפסדים. היא כבשה 28 שערים וספגה 47 אך שימו לב שבשבעה משחקים כבשה ראשונה ולא ניצחה ( קלאקסווירק מאיי פארו, פרטיזן בלגרד, ריד האוסטרית, מוז'יר מבלארוס, מנצ'סטר, אולימפיאקוס בגומלין (3:3) וא.א.ק אתונה , אחרי שנשרה מגביע האלופות). רק בשישה מתוך ה- 25 חיפה לא כבשה במשחקי חוץ ( טורפדו מוסקבה, ספורטינג ליסבון, לוקומוטיב מוסקבה, ויטסה ארנהיים, ולנסיה, דנייפרופטרובסק) ובשבעה לא ספגה, בדרך כלל מול קבוצות חלשות ( דידלאנג' מלוכסמבורג, פארמה, גלנטורן האירית, האקה מפינלנד, בלשינה, קוומברטאון הוולשית, וולנסיה). בשורה התחתונה: למרות המרחק מהבית, לא אבדה תקוותנו.
