אדורם קייסי לא "גילה את אמריקה". שובו של המגן השמאלי הבולט ביותר בתולדות המועדון ( וזה לא קל, בעיקר כשחקנים מצוינים כמו ציון מרילי , מוטי לובצקי ומשה גלאם שיחקו בעמדה דומה) מסמל בפעם המי יודע כמה את האג'נדה שמכבי חיפה אינה חוששת להחזיר שחקני עבר מתוך הכרה שהם עדיין מסוגלים לסייע לה במשימותיה הרב-גוניות. ה"פטנט" הזה אינו נחלתו הבלעדית של קייסי. חזרתו אינה מלמדת על חוסר שביעות רצון מחיים מגרלשווילי, תגלית העונה.
אדרבא. מגרלשווילי הוא מגן העתיד וגם הוא מבין שקבוצה במעמדה של מכבי חיפה, אינה יכולה להגיע למצב כפי שהיה ערב התבוסה באשדוד (4:0) כאשר המאמן רוני לוי נאלץ לתמרן ולהציב את אלון חרזי כמגן שמאלי, ועם פציעתו הקשה של אורי אוזן, לשלב את הקשר רביד גזל כמגן ימני. ככה לא בונים קבוצה שאמורה לזכות באליפות. קבוצה רצינית, וחיפה היא הדבר הרציני ביותר בכדורגל הישראלי מדן ועד אילת, חייבת שני מגנים מצוינים בכל אגף. אשתקד היו לה ארבעה (!!) מגנים ימניים בתחילת האימונים, אלון חרזי, אבישי ז'אנו, אורי אוזן ואיתן עזריה, ובסופו של דבר רוני לוי נאלץ לאלתר. כך גם בשמאל. נג'ואן גרייב אמור היה להיות בהיכון למקרה שמגרלשווילי יורחק, ייפצע או ירד בכושרו, ובזמן אמת התברר, כי לרוע מזלו גל הפציעות אינו מרפה ממנו. הקלישאה מדברת על שחקנים שעוזבים את מכבי חיפה כמי שלעולם לא ישובו אליה. הדברים נכונים אך ורק לגבי שחקנים מסוימים בעלי תכונות נדירות. שחקן עבר שיסתבך באמירה גזענית ( " לשחקן ערבי אסור להיות קפטן בנבחרת ישראל") לא ישחק במכבי חיפה. שחקן עבר שיפגע ביחסים עם החברה שמלבישה את מכבי חיפה ( במקרה הזה "פומה") לא יחזור אליה. לא ייתכן מצב שחברה עולמית תשקיע הון עתק במכבי חיפה ובאימון מסוים עלולות מצלמות הטלוויזיה לקלוט ששחקן כזה או אחר בועט בראשו של המוחזר, במקום בכדור. חיפה, הקבוצה הכי מתוקשרת במדינה, המקפידה על יחסים טובים עם מרבית הכתבים, לא תוכל להחזיר הביתה כדורגלן שבמקום להתעסק בכדורגל נטו, מסתבך עם איש תקשורת ומשליך עליו כסא, ולא חשובה הסיבה. בחיפה מקפידים מאוד לשמור על רכוש המועדון. וסיבה רביעית ולא אחרונה, שחקן לא יחזור למועדון אלא אם אין לו אינטרסים משפחתיים. לרוני לוי יהיה קשה לאמן כדורגלן שבכל הזדמנות מאשימו בחיסול הקריירה של בן משפחתו, לדוגמא.
אלה שעזבו חזרו בגדול
ארבעת הלאווים האלה מהווים הקדמה למי כן יכול לחזור למועדון מספר אחת בישראל. תתפלאו, הרשימה ארוכה ומרשימה. נתחיל מהסוף, מבלי לפגוע בזכויות הוותיקים, האמיצים והמסורים. אלון חרזי הגיע לחיפה לפני חמש עשרה שנים. זאת ההברקה היחידה של שלמה שרף כמאמן. חרזי הספיק לשחק עם חיים יחיאל, שחקן הכח, ואביו של... אבי יחיאל, כובש השער הראשון לזכות ישראל באירלנד. חרזי, למרות היותו לכאורה שחקן זר, הוא שחקן בית טיפוסי יותר מרבים אחרים. אין יותר מדי שחקנים בליגה שלנו שהגיעו מקבוצה אחרת והתנחלו לתקופה כל כך ארוכה. במחשבה שניה, לא תמצאו אפילו אחד נוסף שמחזיק מעמד 15 שנים ועוד רגלו נטויה. ולא כסרח עודף, כשחקן הרכב ראשון. בגלל אופיו הנוח נאלץ חרזי ל... זכות באליפות במקום אחר. "רחמנות". המנג'ר גיורא שפיגל, החליט בוקר אחד שחרזי מחייך יותר מדי וזה מפריע לו. כמו שהפריעו לו משה גלאם, אריק בנאדו, אלירן אלקיים ואחרים. מעניין מה הוא היה עושה עם ז'אנו, פראליה ורוסו. אז חרזי החליט שנמאס לו, עבר לשנה אחת לבית"ר ירושלים, ורחמנא ליצלן, זכה עמה באליפות האחרונה שלה (1998). המעבר עלה לו באובדן גביע עם מכבי חיפה, אך בינינו, עם כל הכבוד לגביע בו יכולה לזכות כל קבוצה ותהיה הקטנה ביותר ( הפועל רמת-גן, סכנין או מכבי תל-אביב) אין כמו אליפות. אחרי ששפיגל עזב, חרזי חזר. בגביע הוא לא זכה מאז 1995 אבל נוספו לו ארבע אליפויות, הופעה בבית האלופות והמון תארים קבוצתיים ואישיים. כך גם אריק בנאדו. הוא נקלע למצוקה אמיתית. לחיפה היה אוסף מצוין של שחקני הגנה, עם רומן פץ ואלון חרזי ומרקו בלבול. הסיכוי שלו לשחק היה שווה בערך כמו לזה של קוסם למצוא את השפן שלו, בשעה שהמסכן הצטנן ונפח את נשמתו בקור האנגלי. אריק עשה את המהלך הכי משמעותי בחייו. הוא עזב ל"קבוצת הבת" של מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, שיחק שם שנתיים וחזר כדי לזכות עם מכבי חיפה בארבע אליפויות כקפטן. עשרות שנים לא היה לליגה הישראלית קפטן שמניף ארבע צלחות אליפות.
בלבול הבחין במלכודת ורצה תארים
חברו-מאמנו של אריק, מרקו בלבול, שזה עתה סיים עם אות הצטיינות את משימתו במועדון האלופים, ביקש אף הוא להתאוורר. הוא העדיף להמיר את האוויר הצלול של הכרמל בפיח של העיר ללא הפסקה. מרקו גילה מהר מאוד שהעיר הגדולה בישראל דווקא עם הפסקה אחת גדולה. מכבי תל אביב ניסתה שוב ושוב לטפס לראש הטבלה, ורק עובדה אחת ראשיה שכחו. הבניינים היום מצופים שיש, ולא עם "שפריץ" כבעבר, ואם עכברים כבר הניפו דגל לבן, למרקו בלבול יש סבלנות להמתין עד שמכבי חיפה תתפוס עונה חלשה ? בגיל 33 ומבחינת המועדון מדובר בתקדים נדיר, מרקו חזר לאמא חיפה והעסק השתלם לשני הצדדים. כשחקן הוא זכה בעוד שתי אליפויות וכעוזר מאמן לשלושה מארבעת המאמנים הטובים בישראל (גרנט, שום ורוני לוי- הרביעי הוא דרור קשטן) בעוד שתי אליפויות וכל הצ'ופרים מסביב. השתלם לו. רביעי ולא אחרון, ראובן עטר. נשמה אמיתית. לא הייתה אפילו סיבה אחת לומר לא לאיחוד משפחות עמו. קונצנזוס אמיתי, למרות שעזב את מכבי חיפה ועוד לאן ? כולם הבינו שהמהלך הכספי היה הגורם המרכזי, למרות שהיה גורם נוסף, אנושי. כמו במאבק חסא הסיכוי בין אלביס פרסלי לקליף ריצ'רד, זמרי שנות השישים, כמו בדו-קרב בין הזמרות עופרה חזה ז"ל לירדנה ארזי ( ותמיד הייתי בצד המפסיד) באהבה ואהדה, לעטר לא היו מתחרים. היציעים היו שלו מגיל אפס ועד גיל שמונים. אך טבעי היה שיחזור. קודם לחצי עונה, אחרי שאלי גוטמן, מאמנם של שואבי מים וחוטבי עצים, ויתר עליו. מכבי חיפה החזיקה אותו כשחקן על, וכשחזר אליה בפעם השניה, בתחילת שנות האלפיים, אברהם גרנט לא החזירו כדי שיסתובב כמו תגרן בשוק ויספר לכולם ש"אנחנו הולכים על הדאבל". עטר הוחזר כדי לשמש אות ומופת, למרות שידע שאינו שחקן הרכב ראשון אבל סמכו עליו שעם ניסיונו יקום ברגעים הקשים ויתרום. והוא תרם, גרף שתי מדליות זהב לאמתחתו ורק יצחק שום, מאמנה החדש של חיפה, נקט בצעד אמיץ כשהודיע על שחרורו בגלל שאינו יכול לסבול את המחשבה שהשחקן הגאוני ביותר של המועדון בכל הזמנים, יתייבש על הספסל. אולי מחשבה מוטעית, אבל זכותו.
"מקרה קייסי" קרה גם לאיתן אהרוני, המגן הימני הטוב ביותר ששיחק במכבי חיפה. המשותף לשניהם: בקיץ מסוים לא הצטלבו דרכיהם הכספיות עם ההנהלה והם פנו לדרך חדשה. המכנה הלא משותף: אדורם קייסי עזב את חיפה וחשב שייזכר בה רק בזמן שיפתח את אלבום הזיכרונות, אהרוני עבר להפועל כפר סבא לשנת השאלה, בידיעה שהוא חוזר. מכנה משותף שני: קייסי זכה עם הפועל פתח-תקווה בגביע הטוטו, אהרוני הכניס לארון עוד גביע מדינה, גם כן במדים הירוקים, של הפועל כפר סבא. אחרי ששב לחיפה, הוליך אותה כקפטן ל"דאבל" ואליפות "רגילה" חסרת הפסדים וכמובן להצלחה כבירה בגביע אירופה. חזרה חלומית הייתה גם ליוסי קרמר, רפי אוסמו (הגדול) וליאור רוזנטל. קרמר לא הסתדר עם המאמן שלמה שרף והחליט לעזוב למכבי תל-אביב. בגדול, לעתים נדמה שמכבי תל-אביב והפועל חיפה מתמודדות על הזכות להפוך בעל כורחן לקבוצת הבת של מכבי חיפה, בנוסף לבית"ר ירושלים אותה הזכרנו. תראו כמה שחקנים עזבו את מכבי חיפה ומצאו מקלט, ללא הצלחה גדולה, בקבוצה עם הפסקה. יוסי קרמר, מרקו בלבול, זכריה בן-צבי, איל ברקוביץ, מאיר בן-שטרית, עופר מזרחי, ניר קלינגר, ליאור רוזנטל, עמנואל שוורץ, ערן לוי ואלה רק שחקני הבית. היו גם כוכבי חוץ כמו השוער חיים לוין, אלון מזרחי, משה גלאם, שוקי נגר, לירון בסיס וג'ובני רוסו שקודם הצליחו במכבי חיפה וכעבור זמן נחתו אצל הצהובים.
קרמר ידע איפה השמחה האמיתית
כאמור, קרמר עזב לתל אביב ולא הייתה עבורו נקמה גדולה מזו, כאשר זכה עם מכבי תל אביב בגביע המדינה (1987) על חשבונה של... מכבי חיפה. נקמה אמרנו ? נקמה אמר מישהו בשבוע האחרון ? מי שלא ראה את פניו של קרמר עם סיום הדרמה (3:3 במשחק בן 120 דקות) ופנדלים, לא ראה פנים של שחקן גולה מחוץ לקבוצתו. הבחור כלל ועיקר לא השתולל משמחה, כפי שניתן היה לחשוב. והוא ידע גם מדוע. כי אחרי שנה החליט המאמן החדש, אמציה לבקוביץ, שמכבי חיפה אינה יכולה לוותר על שחקן נשמה דוגמת קרמר. יחד עם ניר קלינגר, עופר מזרחי וראובן עטר, ועם הגנת ברזל קרמר זכה באליפות שניה, והפעם הוא צהל כי אין כמו לזכות עם אמא באליפות. כך גם רפי אוסמו. דרור קשטן ויתר עליו, ושלמה שרף לא רצה אותו מחדש, כשהגיע לקדנציה שניה. אלא שבמכבי חיפה לא נתנו מרחב מחייה גדול מדי לתמרון. כמו שכפו עליו את השוער אבי רן ז"ל בשעה שרצה להביא, כמעט בכוח את אריה חביב מיהוד, כך הצליח יוחנן וולך לכפות את אוסמו על שרף, וזה לא הצטער. אוסמו וליאור רוזנטל, ששב אף הוא מגלות קצרה מבני יהודה וממכבי תל-אביב, הפכו למעוז ההגנה ולמרות מגבלות טכניות, הצמד הותיק סיפק את הסחורה והיה מגיבורי ה"דאבל".
לעומתם, אלון מזרחי, שלא נולד במכבי חיפה, הגדיל לעשות והגיע אליה לא פחות משלוש פעמים, שיא שאינו שמור לשחקן אחר. בפעם הראשונה, נשלף מבני יהודה כנפוליאון. הוא כבש 28 שערים וכפסע היה בינו לבין שבירת שיא עתיק יומין אותו מחזיק עד היום נסים אלמליח מבית"ר תל-אביב ( 30). מזרחי, שמעולם לא זכה בתואר אליפות כלשהו, חגג עם חיפה אבל מהר מאוד התעשת וחזר לשמור על האינטרסים שלו. חיים רביבו הובא כמחליפו של ראובן עטר ומזרחי חשב שאין לו מקום בשורות האלופה ונס כל עוד נפשו בו ולאן ? למכבי תל-אביב של אברהם גרנט. רק שם הוא חש מהו פרגון. החברים החדשים "התחשבו" בו, לא מסרו לו והחלוץ נאלץ בסופו של דבר לברוח לאשדוד, אחרי שמכבי חיפה רכשה את כרטיסו מחדש. לחיפה הוא לא יכול היה לשוב בגלל התקנון אבל מזרחי חזר לחיפה, הוסיף עוד שערים ואלמלא חיפה, בשורותיה כבש 63 שערים מתוך 207 שיש לו, איפה הוא היה היום ? ה"שידוך" לא הצליח מי יודע מה, מזרחי חזר לשכונת התקווה, אך ייצר הנדודים שלו וחוסר היכולת שלו להשתלב בקבוצת צמרת בה יוכל ללקט תואר נוסף, החזיר אותו לחיפה. אופס, כאן הוא הצליח להניף כקפטן את הגביע האחרון של חיפה (1998) וכעבור פחות משנה שוב בעט בדלי המלא. חיפה הגיעה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע, ולמזרחי היו מניות רבות בהישג. אלא שלפתע החליט, על דעת עצמו, לנסות ולפתוח בקריירה מקצוענית, לא פחות ולא יותר בקבוצה קטנה, ליליפוטית, בצרפת. ההתרסקות שלו והחזרה המהירה לישראל, הותירה אותו חלוץ פורה בקבוצות פחות טובות ממכבי חיפה.
יבבות סרק ושחקני הנשמה
ניסיונותיו הבלתי פוסקים לחזור ברביעית לחיפה, כולל יבבות קורעי לב, נתקלו בסרוב מוחלט. הוא הבין שמכבי חיפה אינה קבוצה קרקסית שניתן לעזוב ולחזור בכל עת שירצה. דעת הקהל תמכה בו, עד לשלב שבו הוכח שמכבי חיפה היא זו שעושה את השחקנים ולא להפך. והיו עוד עשרות שחקנים שעזבו וחזרו החל מבני דוידוביץ, אבא של, שעבר להפועל קריית-חיים וחזר למכבי חיפה, גולן דרעי, נג'ואן גרייב, אלירן אלקיים, בוני גינצבורג, הילל קפלן, דני מלכין, דוד לוי, שלום לוי, צדוק מלכה, ירון גבעול, משה גלאם, יואב לוי, משה סלקטר ו... על התוספת שבתוספת אסור לעבור כהרף עין. ארבעה כדורגלנים שמעולם לא זכו באליפות. רגעי השמחה העיקריים של שניים מהם, השוער המנוח יחזקאל גרשוני ויבד"לא , הכלבויניק, דני רום-שמולביץ, היו בזכייה הראשונה בגביע המדינה וב.. עלייה לליגה הראשונה. ועוד צמד, אהרן גרשגורן ומשה אדלר, שלא נולד במועדון. דני (שמילו) רום שפרש אחרי מונדיאל מכסיקו 70' נקרא לדגל כעבור שנה וחצי כדי להציל את מכבי חיפה מירידה, והצליח. הוא, יחד עם השוער גרשוני נקראו כדי לעזור למכבי חיפה לזכות בגביע המדינה (1971) וכמעט בלי אימונים חזרו, בלי שאלות על כמה כסף יקבלו. בגמר חיפה הפסידה להכח 2:1 וגרשוני ספג שער מ- 40 מ' וכולם סלחו לו. משה אדלר פרש בגיל 32 אך ברגע שראה שבטבלת 1979 קבוצתו עלולה לנשור לליגה השלישית, פנה ביוזמתו למאמן ג'וני הרדי והתגייס להצילה וזה הצליח. וגם אהרן גרשגורן, שעזב את חיפה ועבר לאמן ולשחק בהפועל נהריה מליגה א', ביקש יפה סליחה ושב לחיפה לעזור לה לא לרדת. תודה לאל, מכבי חיפה הגיעה למצב שטחב המרתף רחוק ממנה, ולמטה מהמקום הראשון, נחשב לכישלון יחסי, והיא מחזירה הביתה שחקנים טובים, מסורים ונטולי פקה-פקה חסרי כיסוי.
