" אם הפועל חיפה היתה משחקת כך כל העונה היא היתה בראש הטבלה"- " מכבי חיפה ביכולת הזאת לא יכלה לזכות באליפות"- " אם דרור קשטן היה מגיע להפועל פתח-תקווה לפני חודש דצמבר, חיפה לא היתה אלופה". איפה משטרת ההגירה, איפה ? במקום לזנב בעובדים הזרים הלא חוקיים, עדיף היה שתבדוק כיצד ומדוע השאיר כאן קרקס מדראנו האיטלקי מספר ליצנים. ולא סתם ליצנים, ליצנים כחול-לבן.
אין ספק שמכבי חיפה הפכה השנה ל"בית קברות לפרשנים". אין אפילו איש תקשורת אחד (!!) שלא מעד בניתוח אופיה של הקבוצה. אם בתחילת העונה האלופים ( אי אפשר לכתוב טריים, כי כל שנה הם אלופים...) נחשבו למועמדים הבלעדיים לזכות בתואר, בסוף העונה כבר שכחו להם את המשימה והתרכזו בעיקר בשלילי. לפחות ניסו ונכשלו. אין מה לעשות, מכבי חיפה לא מוכנה להיות קבוצה של חודש, היא רוצה, וקובעת עובדות בשטח, להיות אלופה, למרות יושבי הקרנות המחכים לה, איש איש וסיבתו. כאן מתעורר איזה דוד אמריקני תמהוני ומנסה להטיל דופי ביושרה הספורטיבי, שם מחסל מוכר בירות מקומי( על תקן של כתב לעת מצוא) חשבונות עם רוני לוי, בגלל שלא הסכים להעניק לו ראיון ובסך הכל, בחודש מאי חברו להם כל מי שלא אוהד את ה"ירוקים" והפכו לכנופיה מקוננת שלא הייתה מביישת מקוננות אותנטיות בשבט הזולו. אלופה גדולה גדולה כמה מאוהדי מנצ'סטר יונייטד, מילאן וריאל מדריד היו מתחלפים היום עם אוהדי מכבי חיפה ? אין אחד שלא. שלוש האימפריות סיימו את העונה עם אפס הישגים. לא גביע אירופה, לא אליפות ולא גביע. כן, כן, אני כבר רואה את הליצנים שלנו קופצים ומטיחים שמכבי חיפה שיחקה בליגה חלשה ללא יריבות. מעניין, שטענות כאלה לא נשמעו בשעה שמכבי נתניה (1983) או בית"ר ירושלים (1987) סיימו בפער עצום וגדול יותר. ואז באמת הליגות היו גרועות. יכול להיות שאוויר הכרמל גרם למספר רב של אנשים הרגשה של ורטיגו ?
מכבי חיפה הוליכה את ליגת העל החל מהמחזור השני. קולטים ? לאורך 32 מחזורים הסתכלה על יריבותיה מלמעלה, ולא בהרגשת עליונות. איש לא כינה את שחקניה הדורסניים "גלאקטיקוס" והם באמת כאלה. רק לשם השוואה, אשתקד חיפה הובילה "רק" ב- 27 מחזורים את הליגה. השדרוג של רוני לוי אם בעונה הראשונה שלו כמאמן הקבוצה ( ואסור לשכוח לרגע שרוני לוי הוא המאמן הישראלי היחיד שעלה משורות הנוער וזכה באליפות כבר בעונתו הראשונה), רוני לוי לא רצה לעורר זעזועים גדולים, בקיץ שעבר חולל מהפכה אמיתית. לקחת ולשחרר שני מגנים טבעיים, אבישי ז'אנו ואדורם קייסי, להביא ארבעה זרים חדשים למדינה בה אם כבר מצליחים עם אחד, חוגגים בתופים ומצילתיים, ולשחק ללא שני סטארים פצועים, השוער ניר דוידוביץ והקשר הקרואטי, ג'ובני רוסו, אינו דבר של מה בכך. עדיין זכורים ימי העבר כאשר כל פציעה הפכה לטרגדיה והדירה שינה מעיני המאמן, ההנהלה והאוהדים. ברור שאלמלא אותה דקה אומללה מול רוזנבורג, ניתן היה לסכם עונה פנטסטית עוד יותר. אבל גם אז, שלא כמו בפעם הקודמת, כשחיפה הגישה למכבי תל-אביב את צלחת האליפות על מגש כסף (2003) היו באים בטענות. איזה "אסון" היה קורה לו חיפה היתה אלופה רק בפער חמש נקודות ולא באחת עשרה. תחשבו על זה, במכבי תל אביב (31 נקודות הפרש מחיפה) או הפועל תל אביב (32) היו נושמים לרווחה וכנופיית המקוננות היו מתחילים לחשב את הישגי חיפה, לא עד חודש מאי 2005 אלא הולכים אחורה חודש נוסף. בישראל הפרשנות הולכת ברוורס.
אם רוורס, ההנו כאן. באליפות הראשונה חיפה זכתה באליפות ביתרון בן נקודה על בית"ר ירושלים. באליפות השניה הפער מבית"ר צמח לחמש, באליפות השלישית חזרנו לשלוש, הפעם מהפועל פתח תקווה. הכחולה ממלאבס הוותה יריב שקול גם בעונת ה"דאבל" וחיפה הקדימה אותה רק בנקודה ובאליפות החמישית נשבר שיא ההפרש החיפני, כשמכבי הצליחה להקדים בשבע נקודות את מכבי תל אביב. אברהם גרנט הגיע לעיר הכרמל והחזיר את פער שבע הנקודות מהפועל תל אביב, ובעונתו השניה "שבר את השיא" והעמידו על שמונה נקודות, שוב מהאדומים מבלומפילד. בא רוני לוי ובהליכה קלילה, עם "פור" של שש נקודות הכריע את מכבי תל אביב והשנה, בזחילה הגדיל את הפער עד אחת עשרה נקודות, שיא מועדון חדש.
במחזור ה- 19 נפל דבר בכדורגל הישראלי. מכבי חיפה הכניעה את הפועל באר שבע 0:1 ויצרה פער בן 17 נקודות מהמקום השני. שיא בן 22 שנים שהיה שייך למכבי נתניה נותץ לרסיסים. אלא שנתניה קבעה את ה" נתניה ועוד חמש עשרה" אחרי 24 משחקים ולחיפה הספיקו חמישה פחות. מעניין היה לשמוע את מאמן נתניה, מוטל'ה שפיגלר, מאמנה של נתניה בחגיגות ה- 90 של מכבי חיפה. " כילד, תמיד אהדתי את מכבי חיפה בגלל הכדורגל האטרקטיבי שלה. גם היום היא קבוצה גדולה". באחריות, מוטל'ה לא דיבר מתוך נימוס. מבט לעבר העונה שעברה מגלה שרוני לוי הצליח לשפר בכל התחומים. למעט ההגנה ששיחקה משוחרר יותר בשלהי העונה, לפעמים יתר על המידה (ספגה 27 שערים לעומת 25 בעונה שעברה), כל המספרים השתנו לטובה. חיפה ניצחה ב- 21 משחקים לעומת 19 בעונה שעברה. כבשה 66 שערים מול 54 אשתקד וצברה 71 נקודות מול 63 בסיום עונת 2004 בה זכתה באליפות השמינית. גם בטור ההפסדים שיפור עצום. השנה חיפה הפסידה בארבעה משחקים בלבד מול שמונה בשנה הקודמת. השוערים ניר דוידוביץ ותום אל-מדון הצליחו לשמור השנה על רשת נקיה ב- 16 משחקים, בדיוק כמו בעונה שעברה. יחד עם זאת, אסור לשכוח לרגע שהרשת הירוקה נותרה ריקה בתשעה משחקים רצופים ולא חסר הרבה ששיאו של מאמן השוערים, גיורא אנטמן, אותו קבע במדי מכבי חיפה ב- 1989 יתנפץ ודווקא על ידי חניכיו.
הגנת ברזל המספרים היבשים מלמדים שאולי למכבי פתח תקווה, סגנית האלופה, הגנה מוצקה יותר, שספגה רק שלושה שערים פחות, אבל איפה המשחק ההתקפי של חיפה מול זה, המבוקר והטאקטי של פ"ת שסיימה שמונה משחקים בתיקו 0:0 כאשר לחיפנים רק שניים כאלה, מול בית"ר ירושלים ו... מכבי פתח תקווה. ובכל זאת, כשחיפה חשה זעזועים קלים, במהלך העונה, משחק ההגנה שלה היה פנטסטי. הקבוצה ספגה שבעה שערים בלבד בעשרים מחזורים, שיא מועדון שספק אם יישבר בעתיד. ניותר לציין שעד להפסד מול מכבי תל אביב בבלומפילד (1:0) במחזור ה- 21 היא לא נוצחה והגדילה לעשות כאשר לא אפשרה, ולו במשחק אחד, לאף קבוצה להוליך מולה. באותם ימים, קו מז'ינו נראה משוכה קלילה מול הגנת הברזל של חיפה.
התקדמות קבוצתית כמעט ונשכח, שמכבי חיפה זכתה העונה בתשעה ניצחונות רצופים והשוותה עוד שיא מועדון, אך חשוב יותר, ההתקדמות ביכולת שחקניה, כמעט ללא יוצא מהכלל. בקטעים מסוימים תשתדלו לא לחייך, לא לשמוח לאיד, רק לרחם. נתחיל מעידן טל. כשהבחור חזר אלינו מספרד, הרימו כולם גבה. לא אלאה אתכם בכל סיפורי הסבתא שניסו למכור לנו. רק דוגמית: משה פרימו, העיתונאי הכי מוצלח בעיני עצמו, זעק ( כאילו היה אוהד מכבי חיפה, והוא בכלל אוהד מכבי נתניה): " מכבי חיפה עושה טעות גדולה. היא לא זקוקה לעידן טל, הוא לא מתאים לה" ( סוף ציטוט בגל הבטוח, תחנת רדיו מקומית ז"ל). ולא רק הוא. כל המקומונים קטלו אותו, ניתחו את אישיותו,מתחו ביקורת על החתמתו ( אל תשלחו אותם לארכיונים כי הכותבים עלולים לפגוע בעצמם מרוב בושה...) וניסו להבאיש את ריחו. למזלם הרע, יעקב שחר ושות' מתייחסים לכתוב כמו לשלג דאשתקד. היום כולם מבינים מה תרומתו של עידן טל ולא בגלל שהפך לקונצנזוס ונבחר ל"כדורגלן העונה". הבחור פשוט מצוין ועדיין לא אמר את המילה האחרונה. או רוברטו קולאוטי. כשמכבי חיפה הפסידה באוקראינה לדנייפרו פטרובסק (2:0) ניגש אנדריי באל, אקס עוזר מאמן במכבי חיפה, ושאל את הנשיא שחר: " זה שחקן ? מה הבאתם אותו ?". גם בארץ היו לחלוץ הארגנטינאי "אוהדים" רחבי לב. מי לא לעג לו ? שוב, אל תכריחו אותי לנקוב בשמות. יותר קל לציין מי תמך בו. יעקב שחר ורוני לוי. המאמן ראה אותו "על באמת" והנשיא קבע, בתגובה לדברים שאמר פרשן לאומי, שמאמן לשעבר שמביע דעה על שחקן זר מבלי שזה עדיין לא התאקלם, אינו ראוי לתשומת לב. מי צדק ? רוברוטו קולאוטי הוא הזר השני בתולדות הכדורגל הישראלי שזוכה במלכות השערים. קדם לו אנדז'יי קוביקה ממכבי תל-אביב (21). אגב, הזר שכבש את מספר השערים הרב ביותר בארץ השתייך אף הוא למכבי חיפה, סרגיי קלשצ'נקו (2000) שכבש 22 שערים אך אסי טובי מהפועל תל אביב עם 27 כיבושים הקדים אותו. קולאוטי לא הצטיין רק בהבקעה אלא סייע ב"בישולים". מהר מאוד למדו חורשי הרעה שלפנינו אחד החלוצים הטובים שהגיעו לישראל. אין פלא שנסע השבוע לחופשת מולדת כששיאו בבוקה ג'וניורס (11 שערים) שודרג.
בוקולי ודירסאו משתלבים מה יכול שחקן שירד לליגה השניה לתרום למכבי חיפה ? שאלה מאוד מרכזית, לא איכותית, וגוסטבו בוקולי, ורק הוא, נתן את התשובה המוחצת. לכבוש עשרה שערים במכבי חיפה אינו דבר של מה בכך. הברזילאי התחבולן פתח וסיים את העונה מצוין. בתווך נרגע מעט, אך תמיד רוני לוי ידע שהוא מעלה שחקן שמרגע עלייתו לכר הדשא ועד לסיום, הוא מקבל נינג'ה שעובד ועובד ולעולם אינו מתעייף. בוקולי עבר בהצלחה את המשבר שבין קבוצתו הקודמת (אחי נצרת) שנשרה לליגה השניה לבין הופעה בהרכב הראשון של האלופה. צפו ממנו לשיפור ניכר בעונה הבאה. עם תואר אליפות ראשון הוא כבר מבין שמקום שני לא נחשב במכבי חיפה. ואם את בוקולי לא הכרנו, מה תגידו על חבייאר דירסאו, המהדורה הברזילאית ששמה בצד את הויכוח האם אי פעם תזכה מכבי חיפה לקשר אחורי בדמותו של ריימונדס ז'וטאוטאס הליטאי. ז'וטא ייזכר לעד, אך בעוד שלוש שנים, כשיסיים את חוזהו במכבי חיפה, דירסאו עשוי להצטרף לפנתיאון הקשרים האחוריים הזרים ששיחקו בארץ. וגם הוא זכה ל"קבלת פנים" צוננת, כפי שרק בתקשורת החיפנית יודעים להכין ( מעניין, תמיד רואי השחורות הם כתבים שרובם אוהדי הפועל חיפה. יש קשר ?). עשו ממנו טראבל מייקר, חיפשו לו בתיקים הרפואיים פציעות, ומי שלא מצא, המציא כאלה ובמקרה אחד, או-טו-טו הוא היה על כבש המטוס בדרך הביתה. במקרה הזה "צדקו" המקוננים. השבוע דירסאו חזר לברזיל, לחופשת מולדת, ועם כרטיס הלוך וחזור, ובכיס אליפות.
אין על יניב קטן ליד כל הזרים האיכותיים של מכבי חיפה, המשיך להתפתח יניב קטן. קשה למצוא בישראל יותר מדי שחקנים בני 24 כשלזכותם 212 הופעות ליגה. שלא לדבר על שיפור עצום בכל הפרמטרים שלו. הוא הפך למלך הבישולים בליגה, כבש 8 שערים ושיפר את שיאו האישי, חזר לנבחרת ישראל והפך לשחקן הבית הטוב ביותר בישראל. לא במקרה קטן מהווה נקודת ציון לגבי דור העתיד. כששואלים: " איזה שחקן מהנוער מכבי חיפה העלתה מאז יניב קטן" מתכוונים להיבט השלילי ולא במתכוון מחקים את בלעם שביקש לקלל ויצא מברך. קל יותר לשאול: איזה שחקן ישראלי, שחקן בית בקבוצתו, השפיע יותר על ההישגים שלה בארץ ובאירופה ? אל תחפשו, כי לא תמצאו. וגם יניב קטן, כמו רוני לוי, הפכו את קבוצת הנוער למקפצה לרמה גבוהה מאוד, עבור קטן כנראה תחנת ביניים למחוזות משובחים יותר. ולרגע לא שכחנו את החלק האחורי, למרות שהיריבות מצאו בו פרצות רבות בחודש מאי, חודש בו כל הקבוצות מתאמצות להצליח ויוצרות אשליה שניתן בחודש אחד לעבוד על כולם כל הזמן. ניר דוידוביץ חסר המזל הסתבך שוב בפציעה טורדנית ופינה מקום לתום אל-מדון, שוער הנבחרת הצעירה. זה לא נזקק לדקות התאקלמות רבות מדי.
שלא לדבר על אלון חרזי ואריק בנאדו שמסרבים להזדקן ומוכיחים שסוסים ותיקים לא נס ליחם. בניגוד להם, רוני לוי הפקיד ברגלי שני שחקנים חסרי ניסיון, הבלם ווסקלי גונזאלבס והמגן חיים מגרלשווילי, תפקידים משמעותיים ולפחות מגרלשווילי תפס את ההזדמנות בשתי הידיים. הוא מזכיר לי את אדורם קייסי, האיש בעל הנעליים הגדולות אליהן נכנס מגרלשווילי. כשקייסי הגיע לחיפה, לפני תשע שנים, רבים מאוהדי מכבי חיפה, שלא לדבר על כנופיית המקוננים,לא הבינו מה מצאו בו. בדיעבד, כולם מבינים שקייסי נחשב לאחד המגנים השמאליים הטובים ששיחקו בארץ, בוודאי הטוב במכבי חיפה, והסבלנות השתלמה. לגבי גונזאלבס, לרוני לוי יש כאב ראש רציני. כמו אריק אג'יפור בעל הנתונים הפנטסטיים, שהיה ממצטייני מ.ס. אשדוד, כך ווסקלי הצעיר. לא קל למאמן להחליט לגבי עתידו. לשבחו ייאמר שבתקופה שחיפה שעטה ודרסה, איש לא שם לב אליו, כמו שלא שמו לב לשאר שחקני ההגנה ( חבל שרק אלון חרזי כבש שער!). את עיקר תשומת הלב משך בשעה שחיפה ספגה וספגה. חיפה סיימה עונה נפלאה. אריק בנאדו טוען שעוד נתגעגע אליה, אולי. כמי שמכיר את הנפשות הפועלות, לחיפה נותרו עדיין מספר שיאים להשתלט עליהם וכרגע מכינים את הקרקע. היא שוב לא תיקח חלק ב"שוק המלפפונים" ואיש משחקניה לא ייחשב לגלאקטיקוס. כאן עובדים בשקט ובצנעה. הרעשנים והצעקנים ימשיכו להמתין לחודש מאי 2006 כדי לבדוק איפה ומה עשתה מכבי חיפה. ולנו אין חשק לזוז. לאן נתקדם ?
