חשבו שהקהל לא יגיע, דיברו שהאוהדים הירוקים כבר הספיקו להוציא את כל המרץ אי שם בחודש דצמבר, וקשה יותר להדליק נרות חנוכה מאשר את הליגה, וליצנים מזדמנים האמינו שבכל אצטדיון של "מסכנים" יצעקו "אנחנו הקהל מספר 1 בארץ" וגם יאמינו.
באו 11 אלף אוהדי מכבי ( תפסיקו לשאול איזה, כי מכבי יש בינתיים רק אחת- חיפה) והוכיחו את ההפך. המשחק היה לפרוטוקול, כפי שעשרה לפניו היו, היריב הגיע רגוע, לאחר שהבטיח את מקומו בליגה ( ובגלל זה היציע האדום היה מלא חלקי) ומה נשאר ? לשחקנים לנצח ולאוהדים להריע. הקומבינה עבדה נפלא, גם ללא חזרות מוקדמות. לפני תחילת המשחק נשמע הבוס והנשיא לפקודיו, וקיפץ לשניה כדי שלא יחשבו ש"מי שלא קופץ צהוב/ אדום", אך פניו הקורנות הסגירו בסיום המשחק את הכייף שבזכייה התשיעית, לא האחרונה של קבוצתו.
ברגע שנשרקה שריקת הסיום, לא לפני שהשופט שי שטרית "איים" על ג'ובני למסור לו את כדור המשחק ( רוצה לשמור למזכרת ?), נזכרנו בחיים משה, הזמר ששר באותו מקום ולא באותה שעה, את שירו "אני רואה ירוק בעיניים". לפני עשר שנים עוד חשבו שמכבי חיפה תתיישר עם אימפריות שהיו ונעלמו, כמו הפועל תל-אביב, מכבי נתניה, בית"ר ירושלים ובאותן עשר שנים, גם מכבי תל אביב, אבל הבויס של שחר לחצו על הברקס והוסיפו חמיה תארים לארבע הספונים בכספת.
המנוח, עוזי חיטמן חיבר והלחין שיר נוסף, והיום חיפה שבה לראות ירוק בעיניים, הצבע שצבע את המדינה. חיים משה שינה מעט את הגירסה, אבל גם מכבי חיפה זו לא אותה מכבי חיפה. המכנה המשותף לכל האלופות: דורסים ללא מעצורים. עד שהשחקנים התקלחו, נעלמו השערים במגרש. אל דאגה, פעם דאגו האוהדים, ששטפו את משטח הדשא, לעקור אותם, היום כל אוהד ניצב על מקומו כמו כל שערה על ראשו, אחרי שעברה טיפול בג'ל. " מכבי חיפה אלופת 2004-2005" נרשם על הכרזות, ודומה שרק הן מסוגלות לבלום את ה"תותחנים" מלהבקיע. פעם חשבו שהמשטרה מסוגלת, ורק היא, כולם טעו.
בפתח המנהרה, בחולצות כחולות עליה רשומה תזכורת כואבת " חיפה אלופת 2004-2005" ( בכלל לא משעמם לקרוא ולשנן...) ניצבו הגאלקטיקוס. לא עגלאקטיקוס שמסתובבים כעת כתגרנים ומוכרים אשליות לפי שעה, הדבר האמיתי בכדורגל הישראלי. אריק בנאדו, ניר דוידוביץ, אלון חרזי, ואליד באדיר, ווסקלי גונזאלבס, גוסטבו בוקולי, אליניב ברדה, רוברטו קולאוטי, עידן טל, ג'ובני רוסו, נג'ואן גרייב, חבייאר דירסאו, מיכאל זנדברג, חיים מגרלשווילי, יניב קטן, תום אלמדון, רביד גזל, שי בירוק, שלומי חנוכה, ליאור רפאלוב, אורי אוזן ( שוהה באיטליה), עדן בן-בסט ושלומי אדרי. כולם היו בניה של חיפה. בנים של מעלה.
חלק גדול מהרשימה, לו היו מפרסמים שהם מגיעים מחו"ל או מקבוצה אחרת בארץ, היו מריצים אלפים לרכוש מנויים. כאן, במכבי (חיפה, כן ?), הכל טבעי. גאלקטיקוס כחול-לבן- ירוק. ואיזו קבלת פנים קיבל הבוס המקצועי, רוני לוי. אנשי מקצוע בגרוש אינם מבינים כיצד הצליח האיש הזה ללקט שתי אליפויות בשנתיים, והוא בכלל הגיע מאימון הנוער. איינשטיין מת, ארכימדס גם, נותרה רק נוסחא אחת: עבודה פלוס עבודה = שתי אליפויות. בלי מזל, בלי קיצורי דרך. אשכרה עבודת פרך. וההמונים מתחילים להבין שהמלך אינו עירום.
בסך אחריו צעדו כל אנשי המקצוע המצוינים שעשו עבודת קודש, ובלעדיהם אין תקומה לאלופה. מרקו בלבול, גיורא אנטמן, דידי חממי, אריה בורנשטיין, ד"ר עמי ברבר, ד"ר ירון(בוקי) ברק ( אין מה לעשות, באוניברסיטה לכדורגל, צריכים דוקטורים והרבה), סלובודאן דראפיץ' ורק ד"ר מייקל בסר, האורטופד המיתולוגי חסר. רוחו ריחפה ממעל כאומרת: חבר'ה, אני איתכם, לקחתם אליפות וגם אני שותף. צודק.
הנשיא שחר, בצבעי המועדון, ירוק-לבן, לא נשמע משועמם כשפתח ואמר: " חג שמח, שוב אנחנו עומדים פה בתום משחק ליגה ביתי וחוגגים את האליפות שנותרה עונה נוספת בחיפה". ברקע נשמעו שאגות "ליגת האלופות" ושחר הבין את הרמז והבטיח ש" אנחנו לא נוותר בעונה הבאה על החגיגה במשחק האחרון של העונה". אחל'ה רמז לעגלאקטיקוס של ז'ול וורן. איצ'ה מנחם, שהמכונית שלו כבר מכירה את הדרך לחיפה אוטומטית, כמו זו של גברי לוי דיבר בקצרה: " "יש לי העונג להגיש את צלחת האליפות לקבוצה הטובה ביותר. תודה לך מכבי על עונה כה יפה". תודה איצ'ה, כבר רצינו להתנצל שאנחנו במקום הראשון. העם דרש הסברים מה קרה בחודש האחרון. ושחר לא ויתר, אולי חשב שלאיצ'ה תכניות אחרות: " אני מצטער שאתה צריך לנסוע כל כך רחוק לחלק צלחת, אבל גם בשנה תגיע לכאן". אמר והתכוון, ואיצ'ה אפילו רווה נחת.
על הפודיום ניצבו הגלאקטיקוס, בנאדו קיבל עוד אחת לסרוויס, והכי שמח נראה אלון חרזי שקיפץ כמו איילה. אמנם, מאיר איינשטיין ספר לו חמש אליפויות במכבי חיפה ולחרזי כבר יש שש, והוא רבותי, אלוף ישראל לאליפויות !! על השביעית, בבית"ר, לא מדברים הערב. תותחי הקונפטי ירו כמו מטורפים, אלפי הבלונים בירוק ולבן הופרחו לשמיים ששמחו לקלוט אותם, במקום את תחינות המתמודדות שחיפה לא 'תקרע' אותם, ומפגן נפלא של זיקוקין דינור טס לשמיים בקצב ההבקעה של האלופה. מסכנים השכנים ליד המגרש. כבר חמישים ושבע שנים מספרים להם שחיפה הולכת לישון בעשר. תשע פעמים "עבדו עליהם בעיניים". צ'או, נייברס, נחזור בשנה הבאה !
