בין אם יכתירו אותו כמאמן העונה בכל מיני פורומים שונים ומשונים ובין אם לאו, רוני לוי, מאמנה המצליח של מכבי חיפה כבר הצליח לתקוע רגל גסה בתוך ביצת המאמנים הבכירים בישראל, והוא בדרך הנכונה לרשת את מקומו של דרור קשטן, המאמן הישראלי הכי מעוטר. בכל מצב, כבר היום רוני לוי קנה לעצמו מעמד רם. אין יותר מדי דוגמאות שמאמן שרק לפני שנתיים אימן בקבוצת הנוער של המועדון, הוליך את קבוצת הבוגרים שלה לשתי אליפויות רצופות ובגיל 38 פלוס, עדיין הוא בתחילת הדרך. ורוני לא מסיע את היגואר במהירות שיא, בגלל הממון שמעמיד לרשותו הנשיא יעקב שחר. כמובן שבלעדי העזרה הכלכלית והאבהית של שחר, שלא לדבר על ניהול סטייל אירופה, חיפה הייתה נראית שונה לחלוטין, אך התנהלותו ראויה כבר לחיקוי למאמנים צעירים ממנו, ולא יזיק גם לותיקים לנסות וליטול ממנו כמה טיפים. בראש וראשונה הצניעות. רוני לוי אינו מהמאמנים שהנוזלים עולים להם לראש. כך הוא התנהג כשחקן וכך הוא ממשיך כמאמן האלופה. לא מתלהם, אינו מלבין פני חברים, לא ברבים ולא מאחרי הקלעים, שקול וחשוב מכל, רואה רק את טובת הקבוצה, גם אם למישהו מהצד נראה שלרגע קשיחותו נעלמה ואת מקומה תפסה רכרוכית בלתי מובנת.
היא מובנת רק לרוני לוי וסביבתו. אין דוגמא טובה יותר מאשר הטיפול בכדורגלן הצעיר, שי בירוק שנקלע ל"עימות" עם שלטונות הצבא. בשעה שבירוק הסתבך וכולם הבינו שמצבו בקבוצה מעורער, רוני לוי הבין שרק הקבוצה היא עוגן ההצלה של הקשר המחונן. הכי קל, מזווית ראייה של מי שלא מעורב, היא לנסות ולהיפטר מכל גורם המטיל צל על המערכת. רוני לוי הלך בדרך ההפוכה. הוא העניק לבירוק את כל הגיבוי האפשרי כאומר לו: חביבי, בשטח שלי אתה מוגן. סיים את עניינך בצבא וחזור הביתה. עדיין מוקדם לשפוט את המהלך הלא דרמטי אך האנושי הזה. בכל מצב, בירוק לא יוכל לבוא ולטעון שמכבי חיפה הייתה עבורו אבן נגף נוספת ולא חסרה דוגמא משחקן צעיר אחר, שנאלץ לעזוב ולשחק בקבוצת תחתית כמכבי תל אביב, למרות שהשינוי עשה לו טוב ואפילו כבש שני שערים בליגה, מה שלא הצליח לעשות בקבוצת האם שלו. המאמן העולה, עם מאה אחוזי הצלחה, רשאי להביט בהנאה על ה"יצירה" שבנה. אם על קשטן אומרים שהקבוצות שלו נראות כפי שהוא מכין אותן, אין זו הגזמה פראית לראות את מכבי חיפה כפי שרוני לוי עיצב אותה. עשרות פעמים כבר הוזכר שהמאמן ויתר על חופשת הקיץ שלו ויצא לשוטט בג'ונגלים של דרום-אמריקה כדי לחפש שחקני חיזוק זרים. את רוברטו קולאוטי כבר הכיר ועקב אחריו כשנה. הסיפור המצחיק הקשור לחלוץ הארגנטינאי מגיע דווקא מאוקראינה. דקות אחרי המשחק בו נוצחה חיפה 2:0 בידי דנייפרופטרובסק, ניגש אנדריי באל, ישות בפני עצמה ואחד ממאמניו של רוני לוי בשנת האליפות הגדולה (1994) ואמר לו ולנשיא יעקב שחר: " אין לו מושג בכדורגל". עוד דוגמא לבעל דעה שטעה. ודווקא הנשיא שחר, שמעולם לא פקד את ספסלי קורס המאמנים במכון וינגייט, מיהר להרגיע ואמר שם (לבאל) וכאן ( לשלמה שרף) שמי שמביע דעתו על שחקן זר אחרי תקופה קצרה, ככל הנראה אינו מבין בכדורגל. אז מי צדק בסופו של דבר ?
בניגוד לקולאוטי, ניתן להצביע על הבלם ווסקלי גונזאלבס כמי שלא סיפק את הסחורה, אבל לרוני לוי אין את הצ'ופר שיש ל"גמדים" המבקרים אותו: שינוי דעה מדי יום שני וחמישי ובריחה מאחריות. אם לרוני לוי היה מיקרופון ביד או היכולת לשנות את דעתו בדיעבד, סביר להניח שכסאו של ז'וז'ה מוריניו היה מתנדנד ולא בגלל רעידת אדמה. מאחר ורוני לוי הוא גם המחליט וגם המבצע, היה עליו להחליט, ובקיץ כאב הראש הזה יגבר, אם רצוי להפקיד בידיו של בלם בן 20 את מפתחות ההגנה או לרכוש עבורו כרטיס בכוון אחד בדרך לברזיל. העתיד יוכיח אם צדק מאמן האלופה בקו המחשבה שלו. הגדולה של רוני לוי, ובתכונה זו הוא הולך בעקבות קשטן ( לצערנו, אין לנו למי להשוותו), שהוא מצליח להתנתק מהסביבה ולהתעלם מהערותיה הבלתי מקצועיות. חיפה אינה מקום קל למאמנים. פעם מאמנים חששו להגיע לכאן. היו שטענו שזאת עיר ללא רחמים עם תקשורת נשכנית שמחפשת רק את הפרסום השלילי. בקטע הזה אין שינוי. מה שהשתנה זה כוון ה"נשיכה". היום "אנשי התקשורת" הפזורים כאן כחול על שפת הים, נושכים את עצמם עד זוב דם. מה עושים קניבלים רעבים כשנגמר להם מלאי הבשר ? אוכלים האחד את השני. רוני לוי שותף. בדרכו שלו, הוא מעניש את שחקניו ללא רעש וצלצולים. בלי קנסות, בלי עצבים, בקור רוח מופתי שלא גורם לשחקנים לשלוח לעברו מבטי זעם. כל שחקן שסרח מבין מה מצפה לו. ולא פחות חשוב: רוני לוי לעולם לא יפגע במכבי חיפה רק כדי שיגידו שהוא בעל הבית. אם בעבר חיפה הגיעה לכותרות ב"זכות" פרשיות שהפכו לסיפורים, בין אם זה באימונים או בחדרי ההלבשה, היום רק קול אחד נשמע ברמה. ואיש אינו מתלונן על דיקטטורה.
לא בכל מה שעשה ולא מכל מי שהביא המאמן מרוצה. הוא עדיין לא בשלב שיוכל להניח רגל על רגל ולנווט את קבוצתו בטלפון. אגב, המושג " קבוצה בלי מאמן" קיבל השנה מושג שונה בזכות ז'וז'ה מוריניו שנעדר משני משחקיה של צ'לסי מול באיירן מינכן. שחקנים טובים בקבוצה גדולה יכולים לשחק מצוין גם כאשר ההוראות מחולקות להם לפני המשחק ובמחצית. עידן המאמנים המתרוצצים אחוזי עמוק מצד לצד עבר מן העולם, ואם בישראל עדיין נראים כאלה בליגת העל, כדאי להציץ בטבלה ולראות היכן ממוקמת קבוצתם. לרוני לוי אין את הלוקסוס שיש למאמנים אחרים. הוא חייב ( אין מילה אחרת !!) לשדרג את קבוצתו תוך כדי ריצה לעבר כל התארים. בעונה שעברה חיפה סיימה את 33 המשחקים עם 19 ניצחונות ו- 8 הפסדים. היא כבשה 54 שערים בלבד וספגה מבול של 25 שערים, וגם כך הבטיחה את התואר שלושה מחזורים לפני סיום העונה עם 63.6 אחוזי הצלחה. מי שלא אהב את חיפה הגדיר את האליפות "למרות רוני לוי" ובלי עין הרע, צרי עין וחורשי רעה מסתובבים כאן, לא קשורים וחסרי זמם על פיהם. השנה ( והנתונים עד המחזור ה- 28) לזכות חיפה כבר 20 מחזורים, כבשה 57 שערים ( ממוצע של שני שערים למשחק) וספגה רק 17 שערים. אחוז ההצלחה שלה גבוה- 78.5 שהוא השני בטיבו בסדרת האליפויות, אחרי האליפות של 1994 (81.1). רק אם חיפה תנצח בכל חמשת משחקיה הנותרים היא תצליח להתייצב בראש המצעד ולהביט במראה כ"הכי יפה במועדון". גם בלי לשבת בדיונים בין הנשיא שחר, סגנו עוזי מור המנכ"ל איתמר צ'יזיק ורוני לוי, ברור שבמכבי חיפה יהיו שינויים בסגל השחקנים. קבוצה שמבקשת לשמור על מעמדה חייבת להתרענן מדי שנה. אמנם, חלק מהרענון שמכבי חיפה עברה בשנים האחרונות היה כפוי כי לשחקנים דוגמת יוסי בניון, יעקובו איגביני ואדורם קייסי, תמיד יש מקום, גם בקבוצה עמוסת שחקנים מצטיינים. רוני לוי כבר קלט את אלה שצריכים להישאר, את אלה שצריכים לעזוב ואת אלה שיגיעו. ידו על הדופק עשרים וארבע שעות ביממה. אשתקד לא בחל בשום אמצעי כדי להחזיר את האליפות לחיפה, אחרי שמכבי תל אביב זכתה בה מן ההפקר, השנה ראינו קבוצה מצוינת, דורסת כל מה שזז וחבל שאותה דקה אומללה מול רוזנבורג, לא הקפיצה את רוני לוי לליגת האלופות, חלומו של כל מאמן. לרוני לוי שמורה זכות ראשונים במרוץ אל התואר. אם שלמה שרף זכה עם מכבי חיפה בשלוש אליפויות במחזור האחרון, אמציה לבקוביץ מחזור אחד לסיום, גיורא שפיגל- שני מחזורים לפני הסוף, אברהם גרנט ( פעמיים שני מחזורים לסיום), בא רוני לוי והוכיח שאפשר גם אחרת. בשנה שעברה הירוקה שלו הוכתרה שלושה מחזורים לפני הסיום והשבוע, חמישה מחזורים לפני שרצים לים. ורבים כבר הכתירו את חיפה כאלופה במחזור העשירי, ובכך הכבידו על המאמן וחניכיו שחובת ההוכחה חלה עליהם.
לא תמיד חובה לבחור במאמן האלופה כ"מאמן העונה". במקרה של רוני לוי, פשוט אין ברירה, הבחור החזיר תמורה לכל שקל שהרוויח, ובגילו הצעיר ברור שהשמיים הם הגבול. קשטן, זהירות, רוני לוי מאחוריך !
