את התמונה הזאת אסור להפסיק להקרין. סיום המשחק בבאר שבע, חבייאר דירסאו, קשר ברזילאי שמשכיח את ז`וטאוטאס הגדול, קופץ על רוברטו קולאוטי שעושה לו "שק קמח" כמו שנהוג לעשות לזאטוטים. אלא שבתוך שניות, אל השניים מצטרף גוסטבו בוקולי, עוד מוצר מארץ הסמבה וגם הוא מצטרף לחוגגים על גבו של קולאוטי המסכן. לא די שנאלץ לסחוב על גבו במשך כל המשחק את עוז יפרח, בלם נודניק חסר סבלנות, עכשיו נפלו עליו גם השניים האלה. ובוקולי, אמור היה לסבול מכאבים עקב הנפילה על ידו. ועם כל הכבוד, את מי בסך הכל חיפה ניצחה ? את יובנטוס או ברצלונה ? כולה הפועל באר שבע שנתנה "פייט" טוב ואולי גם שחטו שם כבש לכבוד ההפסד המינימלי.
לא ראיתם את התמונה הזאת? למה שתראו ? לא מעוניינים שתראו, אבל המחזה התרחש במוצ"ש, ה- 29 בינואר 2005 בוסרמיל. ולא לדאוג, קולאוטי, דירסאו ובוקולי לא קוראים עברית, אבל מישהו "סיפר" להם שקבוצתם מוליכה את הטבלה ב- 19 נקודות. אז מה קפצה עליהם השמחה ? כל הפרשנים בגרוש כבר לא מעיזים לכתוב/לדבר שמכבי חיפה היא קבוצה שבעה, יהירה, עשירה ששחקניה חסרים חדוות משחק. סליחה, לפני חודש נתקלתי בטור אישי של הליצן מהטריבונה שהזכיר את הנקודות האלה. לא קראתם, לא הפסדתם, כלב נובח אינו נושך. התמונה הזאת, ולא רק במשחק הספציפי הזה מחזיר אותי אחורה, הרבה שנים אחורה. משהו כמו 37 שנים. כאילו היה אתמול, ובעצם זה היום. 28 באוקטובר 1967 באיצטדיון המכביה. "משחק העונה" בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, שתיים מהטוענות לכתר. ת"א אימפריה- חיפה פריפריה. כמדומני, לא איני טועה, שזה משחק העונה היחיד בהיסטוריה של מכבי חיפה שהפסידה אותו עוד לפני שהשופט שרק לפתיחתו. אז אוהדי מכבי חיפה כינו אותו "חסר ערך ספורטיבי". מה קרה ? באמצע אותו שבוע הוזמנה מכבי חיפה להיות שותפה לחנוכתו של האיצטדיון החדש בפתח-תקווה. כן, זה שהיום מכנים אותו ה"אורווה" היה ב- 1967 אצטדיון חדש באם המושבות שבא להחליף את שתי האורוות האמיתיות ( בלי מרכאות) של הפועל ומכבי פתח-תקווה. לא הזמינו את האימפריה ממכבי תל אביב, גם לא את הפועל תל אביב ואפילו לא את מי שחושבים שהייתה אימפריה, הפועל חיפה. "התלבשו" על מכבי חיפה. חבל להסביר. הזיכרון מההיסטריה בשדרות לפני חודשיים, כאשר ה"ירוקים" הגיעו למשחק הצדעה לעיר מוכת הקאסמים, מזכיר את מעמדה של חיפה בתקופות אחרות. ואסור לשכוח, עונה קודם לכן הקבוצה בילתה בליגה א`. בדיעבד, משחק הידידות הפך לגיהנום עבור חיפה ואוהדיה. לא די שהובסה 4:1 על ידי המארחת החוגגת, שניים מטובי השחקנים במערך האחורי נפגעו קשות ורגלם גובסה. הבלם ישעיהו שווגר ז"ל והקשר דוד גוזלן. לא היה MRI ולא זבובים. כשפתחו אוהדי חיפה את עיתוני הבוקר, עיניהם חשכו. כי לנסוע לשחק מול מכבי תל-אביב בלי השניים הללו, כמוהו לצאת למלחמה בלי חיפוי אווירי. סיכוי אפס להוציא בדל של נקודה. ולא רק זה. בתל-אביב המתינו למכבי חיפה בציפורניים שלופות ועיניים יורקות אש. שנה לפני כן, הקבוצה הירוקה הגיעה לאותו מקום ובאותה שעה, כנציגת הליגות הנמוכות במשחקי הגביע. מולה, ואז לא היה מי שיכתוב כך, קבוצה גאה, יהירה ועשירה ואפילו מחזיקת הגביע.
חיפה הגיעה קטנה ואז היא באה עם אש בעיניים. שנתיים לפני כן, כאשר נזקקה לנקודות כאוויר לנשימה, באה מכבי תל אביב לקריית-אליעזר ונלחמה על חייה שלא היו בסכנה. גם הרחקתו של שוערה, חיים לוין (דקה 44) בגלל סטירת לחי לחלוץ חיפה, אברהם מנצ`ל לא עזרה. לשער נכנס הבלם צבי רוזן וכל מה שהצליחה חיפה להשיג היה שער כבוד והרבה שמן על מדורת העתיד במשחקים בין השתיים. רק ב- 0:10 המפורסם כבתה הדליקה. מאמן חיפה, אברהם מנצ`ל, ניסה טריק מוכר כשלא הרכיב את כל 11 שחקניו למשחק, שלושה ימים לפני כן, וכולם התפללו. ישעיהו שווגר ודוד גוזלן היו בהרכב. וזה היה משחק, חבל על הזמן. היהירים, הגאים והעשירים קיבלו בראש מקבוצה בליגה א`- 0:3 לא פחות ולא יותר. איזה כדורגל ? אם מאיר איינשטיין ואבי רצון/שלמה שרף היו צריכים לשדר את המשחק הזה, הייתי חושש לבריאותם. עד היום, לפעמים נשמעות באוזניי קריאות ה"אולה-אולה" של אלפי האוהדים הירוקים שרקדו בסיום. אלה היו אוהדים אמיתיים. לא רצים לבכות שמשדרים מאוחר או שמאיימים עליהם. היו 7000 חיפנים ועוד 3000 צהובים. באו מעט כי לא רצו לראות את הקטנה מושפלת. בסוף לא הצטערו שנשארו בבית.
חוזרים לאוקטובר 1967 ל"משחק העונה", יעני משחק העונה. ארבעה ימים לפני המשחק אוהדי חיפה הפסיקו לישון. התפשטו, לבשו את הפיג`מה והניחו ראש. המחשבות נדדו לעבר המשחק. הרגשנו כמו צאן המובל לטבח. למזלנו הרע, בניגוד לצאן, אנחנו ידענו לאן מובילים אותנו. היותר מבוגרים, ארבעים פלוס, מצאו מפלט בארגזי התרופות מעץ. לזה כאב הראש, להוא לחצים בחזה. זה המינוס באנשים חושבים. לאנשי מכבי תל אביב, על שחקניהם ואוהדיהם, לא היה איכפת אם שווגר וגוזלן כן ישחקו או לא ישחקו. הם חיפשו נקמה. עיניו של דרקולה המיתולוגי נראו באותם ימים רכות ושקופות מול ה"נוקמים". ואוהדי חיפה ? כבר בצומת חדרה עצרו להשליך מימיהם בצד. ואחר כך בצומת נתניה ואחר כך בצומת גלילות. הפיפי זרם חופשי על הבאר. מפחד כמובן. המאמן מנצ`ל ניסה להציב קבוצה פחות או יותר "נורמלית". ספסל מחליפים ? תצחקו בשקט בממ"ד. לא רק שלא היה, גם לא סמכו עליהם. לקחו מגן ( מוטי לובצקי) והפכו אותו לבלם חירום. ה"פטנט" הזה עובד גם היום, כשאלון חרזי הופך מבלם למגן ולהפך. כלום לא עזר. תל אביב "תפרה" את חיפה 1:4 ויצאנו עוד בזול. בדרך בחזרה כולם שתקו. רק המחשבות התרוצצו: " יש לנו רק 11 שחקנים וזהו ?".
התבוסה הזאת קרתה כאשר רוני לוי היה בחיתולים. מכבי חיפה לא הייתה בראש מעייניו. הוא רצה סימילאק, הוא עשה קאקי ופיפי בלי חשבון ( ובניגוד לנו, לא בגלל פחד) ועד היום, אם תספרו לו שבגלל הספסל אוהדי חיפה "עשו במכנסיים"- הוא לא יאמין. בעונה שעברה נבחר אייל לחמן למאמן העונה. מדוע ? כי זה יותר פופולארי לבחור מאמן בקבוצה מהמגזר הערבי שמשאיר אותה ליגה ועוד זוכה בגביע. רוני לוי, מאמן הנוער הראשון בישראל (ואולי בעולם) שכבר בשנתו הראשונה זוכה באליפות, זה פחות חשוב. כי נוצרה איזה דינמיקה מחשבתית שבמכבי חיפה יותר קל לאמן. שלמה שרף היה כאן 6 שנים והצליח עם שלוש אליפויות בלבד, גיורא שפיגל אימן כמעט שש שנים וממנו ראינו רק אליפות אחת ושני גביעים, אמציה לבקוביץ (אליפות בשנתיים), אלי כהן (נאדה) יצחק שום ( תודה מקלינגר) ורק אברהם גרנט ורוני לוי הולך בעקבותיו, וכנראה ירשום שתיים משתי זריקות. רוני לוי ביצע מלאכת מחשבת בהרכבת סגל הקבוצה. אם היינו חוזרים במנהרת הזמן, ארבעים שנה, והיינו רואים את ניר דוידוביץ, אריק בנאדו וג`ובאני רוסו מפצחים גרעינים בניחותא ביציע, ובהרבה משחקים, מכבי חיפה לא הייתה מאומצת על ידי מכבי שירותי בריאות. יעקב שחר היה חייב לפתוח מרפאה פרטית לאוהדי מכבי חיפה. העובדה ששחקנים בכירים נפצעים כואבת והאוהדים מזדהים עם כוכביהם. ההבדל המהותי, רוני לוי לא נכנס ללחץ ולא שמעתם אותו אפילו פעם אחת מתבטא שחסר לו שחקן כזה או אחר. ויש לו סיבות טובות לחקות את הבכיין התל-אביבי, אקס חיפני. אין קבוצה שסבלה ממכת פציעות כל כך ארוכה דוגמת הרשימה החיפנית. ממש מפחיד. יניב קטן נותח, מיכאל זנדברג נותח, ג`ובני רוסו נותח, נג`ואן גרייב הושבת לתקופה ארוכה, אלון חרזי הושבת, אריק בנאדו הושבת, ווסקלי גונזאלבס הושבת, קולאוטי נפצע וניר דוידוביץ כבר לא משחק חודשיים. אז נכון שכל שחקן חיפני הוא בכיר בכדורגל הישראלי, אך כל האשראי לרוני לוי שלא רק שאינו מיילל אלא משתמש בכלים העומדים לרשותו.
בעבר, אם שוער כמו תום אל- מדון היה מחליף את ניר דוידוביץ, איש לא היה נרדם בלילה. לא השוער, לא המאמן , לא השחקנים ולא האוהדים. אותה הרגשה לגבי אריק בנאדו וג`ובני רוסו. והיום כולם מרוצים. לא נעים לראות את השלושה, כולם בינלאומיים במולדתם, מחוץ לשדה המשחק, אך גם הרגשתם טובה יותר למראה מחליפיהם המצטיינים שאינם קוטלי קנים ואינם פוגעים בדהירתה של הקבוצה לתואר התשיעי שלה. אין ספק, זה הסיפור של השנה, לא פחות מצבירת הנקודות המדהימה. חזון אחרית הימים.
