אחרי שבת/ מנצ`סטר יונייטד של המזרח התיכון

תוצאות הסקר שערכה ההתאחדות לכדורגל לא הפתיעו איש. כבר לפני שלוש שנים, כאשר פרופסור אמיר בן-פורת מאוניברסיטת באר-שבע ( אוהד הפועל ב"ש) ערך סקר משלו, התברר שלמכבי חיפה יש את כמות האוהדים הכי גדולה בישראל. בניגוד לאחוזים שההתאחדות קיבלה, איש האקדמיה נקב במספרים של ממש. לא פחות מ- 830 אלף איש אוהדים את ה"ירוקים" ובהפרש עצום מהם, מרחק מאות אלפי אוהדים, נמצאות בית"ר ירושלים ומכבי תל-אביב. וכלום לא מפתיע בעובדות. כבר בשנות החמישים יצא למכבי חיפה שם של קבוצה אטרקטיבית. היא לא זכתה באליפות ובקושי בגביע אחד, לא הייתה מהטוענות לכתר אבל כאשר הגיעה למרכז הארץ, למשחק מול אחת התל-אביביות או הפועל פתח תקווה בשנות הזוהר, היציעים כמעט וקרסו מהמון האדם שמילא אותם. ושחקני חיפה, כמו כדורסלני הגלובטראטוס האמריקניים, שיחקו אותה עד הסוף. התוצאה בכלל לא נחשבה בעיניהם, רק היכולת והם היו מבריקים, חבל על הזמן.

מי שחי באשליות שאיל ברקוביץ הוא גדול שחקני מכבי חיפה בכל הזמנים, חולם בהקיץ. אם משווים אותו לאהרן אמר, אברהם מנצ`ל או אשר עלמני, מכסימום ברקוביץ היה שחקן ספסל. עד כדי כך הם היו נפלאים. ראובן עטר קרוב יותר לשחזור שנות החמישים. כמו בשנות התשעים והאלפיים, עם ברקוביץ ובלי עטר, מכבי חיפה לא זכתה באליפויות, עם עטר ובלי ברקוביץ כן זכתה, אפילו שלוש פעמים. כששניהם שיחקו יחד באו עוד שני תארים. יכולים פרשני הגרוש להתרפק על זיכרונות העבר ולכתוב שהרמה שהוצגה בשנים ההם עלתה אלף מונים על זו המוצגת כיום. חובת ההוכחה עליהם, והבבואה היחידה מגיעה מכיוון הנבחרת הלאומית שהתמודדה מול נבחרות אירופאיות והוכתה שוק על ירך פעם אחר פעם. מישהו חלם אי פעם על כרטיס למשחקי הצלבה באירופה ? אם כבר פעם בדור גברה על נבחרת יוגוסלביה (1:2) הפך הניצחון לפסטיבל לאומי. למזלה של נבחרת ישראל בשנות התשעים, כאשר היה לה מאמן לא מי יודע מה (שלמה שרף) רוב שחקניה הורכבו משחקני מכבי חיפה ( שישה בהרכב שניצח את צרפת 2:3 בפריס).

בעוד שלמכבי חיפה היו אוהדים בכל רחבי הארץ, התרכז קהל אוהדי מכבי והפועל תל אביב ושתי המלאבסיות בעירן שלהן. הפועל תל אביב מעולם לא הייתה קבוצה מבריקה, מכבי תל אביב הבריקה כשהיה לה שחקן דוגמת גיורא שפיגל או אבי נמני, הפועל פתח תקווה נחשבה חמש שנים לקבוצה הכי יעילה ולהפועל חיפה, דוגמת היום, היו אלפים בודדים. היום הצטרפו טל פרידמן, מודי בראון ,עופר שלח ועוד מעט אנשים תקשורתיים העושים גלים של אימפריה, אבל המספרים מוכיחים אחרת. הסגנון החיפני ובעיקר המסורת, לפיה הקבוצה חייבת להפגין כדורגל יצירתי ושובה עין, עלה לה במספר אליפויות. כוכבי העבר מאוחדים בדעה שמכבי חיפה יכלה לזכות באליפות כבר בשנות החמישים לו הקפידה לרכוש שוער ושחקני הגנה מצטיינים. מי בכלל רצה להגיע לחיפה? ומי שרצה, הגיע להפועל חיפה ה"עשירה" שנתמכה על ידי מועצות הפועלים שהשקיעו עשרות מיליונים ולא קיבלו תמורה בכלל. כן, הסגנון ההתקפי קנה את לב האוהדים בארץ. מדוע ללכת רחוק ? תנו קפיצה לטדי ותשאלו את אוהדי בית"ר את מי הם אוהדים אחרי הצהובה. כמעט במקהלה אחת תקבלו את התשובה: מכבי חיפה. ולא בכדי. זאת הקבוצה שמזכירה להם את ימי הזוהר בהם אלי אוחנה ואורי מלמיליאן שיגעו את הליגה והרחיבו את מעגל האוהדים של בית"ר לאזורים נוספים מחוץ לבירת ישראל. שחקני המנורה חדרו למעוזים בהם לליכוד היו תומכים רבים ( כאן פוליטיקה וספורט הלכו יד ביד). שוב, מכבי והפועל ת"א המשיכו להגדיל את מחנות האוהדים רק ב...תל אביב. פילוח של כל משחקי הליגה בישראל, בכל התקופות בהן מכבי חיפה שיחקה בצמרת, יחשוף ללא מאמץ תופעה נדירה: למשחקי הדרבי בתל-אביב שנחשב פעם ל"דרבי הגדול" באו פחות צופים מאשר למשחקים בין מכבי תל אביב למכבי חיפה או בין ה"אדומים" ל"ירוקים". שיא הצופים עד היום שייך למשחק בנובמבר 1993 כשמכבי ת"א ארחה את חיפה ( לא לטעות, מכבי חיפה) ברמת גן לעיני 43 אלף צופים. ובימים כתיקונם, חיפה מילאה את היציעים בכל מקום. כניסה עמוקה יותר תגלה שמספר האוהדים של חיפה במרכז ודרום הארץ, אינו נופל בהרבה ממספר אוהדיה בצפון. ולא הבאנו בחשבון את העיר עזה והערים הערביות ביהודה ושומרון, שם לחיפה יש רבבות אוהדים השומרים באדיקות על אהדה דרך הכורסא...

לא במקרה מכבי חיפה נחשבת למנצ`סטר יונייטד של המזרח התיכון. הפנים של הקבוצה תמיד קדימה- לשער היריב. אפילו הקבוצה הנוכחית שספגה רק 7 שערי חובה אטרקטיבית מאוד ולא בגלל כושר הספיגה הנמוך שלה. בכל המשחקים עד היום, חיפה ( מכבי, כן ?) שלטה ללא מצרים, שום קבוצה לא כבשה לפניה (טפו...טפו...) ו- 41 שערי הזכות מלמדים שקהל האוהדים יגדל ויצמח, גם אם בתקופה הנוכחית המספרים אינם באים לכלל ביטוי. לטלוויזיה יש משקל גדול בעוצמת האהדה לחיפה. עד שנות השמונים מכרו לכם "לוקשים". לא היו מצלמות והכתבים עשו ככל העולה על רוחם. מי שאהד את מכבי ת"א לא יכול היה לכתוב נגדה במשחק מול מכבי חיפה, גם כשזו ניצחה. היום אין משמעות לנכתב ולנאמר. רבותי, המצלמות מדברות מהשטח. שלמה שרף יכול לברבר אלף פעמים שחיים מגרלשווילי "לא שחקן" אבל זקנתו מביישת את בחרותו. כל ילד בן שלוש וסבתא בת שמונים רואים את יכולתו האמיתית. אבי רצון נראה אומלל בישיבתו בטריבונה ובכלל, כשהוא כותב שרוני לוי הוא בסך הכל טוראי, נותר רק לרחם עליו. שלא לדבר על דגי רקק כמשה פרימו ( "עידן טל לא מתאים למכבי חיפה") וכל אותם פרשנים תל-אביבים שהתנחלו בתקשורת המקומית בחיפה. שחקני ההווה מתייחסים להבטים השליליים בתקשורת כאל קליפת השום. בעידן אברהם גרנט הקהל הוסת בגלל יחסים אישיים בין עיתונים למאמן. רוני לוי חש אשתקד על בשרו מה מסוגלים אנשים שנלחמים על פרנסתם לעולל. מצעד המקלסים לכל מיקרופון ומצלמה מחיפה הלך ותפח. וזאת בשעה שקברניטי מכבי חיפה שוקדים יום וליל כדי לקדם את הכדורגל הישראלי. הנשיא יעקב שחר מזכיר בכל הזדמנות שמכבי חיפה מחויבת לסגנונה השוטף והלוהט. גם אם בעיניו חלק ממשחקי העונה שעברה לא הלהיבו, בלשון המעטה, הוא ידע שרוני לוי חושב כמוהו. לשחר, עוזי מור ואיתמר צ`יזיק יש סבלנות ברזל. רק הם זכרו שרוני לוי הוא המאמן הראשון בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שזוכה באליפות כבר בשנה הראשונה מאז עלה מקבוצת הנוער !!

לא היה כדבר הזה, וספק אם גם בעולם קיים מקרה דומה. שלמה שרף הגיע למכבי חיפה אחרי שהתגלח על זיפי בני יהודה והפועל יהוד. אמציה לבקוביץ קפץ חזרה לארץ הקודש מאפריקה וגם לו שתי אליפויות עם הפועל באר שבע. גיורא שפיגל היה חייב לעבור את השפלת ה- 0:10 כדי להגיע לחיפה, אבל גם ברקורד שלו כבר היה תואר עם בני יהודה ואברהם גרנט הגיע עם סטאז` ושתי אליפויות עם מכבי תל אביב. רוני לוי, כמו שנהוג לומר על זוג צעיר, הגיע עם "תחתונים ביד". בלי ניסיון, לקבוצת כוכבים שצריך לארגן ויחסים שצריך למסד. לקח אליפות בקלות יחסית ומיד התפנה לסדר לנו את הקבוצה החזקה בהווה. וגם זה עלה לו בחופשת הקיץ. בשעה ששאר המאמנים השתכשכו במימי הבריכה באילת, הסתובב המאמן הצעיר ב"ג`ונגלים" של ברזיל וחיפש חיזוק למכבי. גם הוא ידע שההכרה בו כמאמן-על תלויה ביכולתו להציב קבוצה חדשה לחלוטין. לא אחת שתזכה באליפות בגלל תקציבה ( ובשנים שגיורא שפיגל אימן כאן התברר שכסף אינו שם נרדף להצלחה) אלא אחת שתטיל אימתה על הליגה, שתפגין עליונות מדהימה על שאר הקבוצות. האחרים סמכו על המזל והיום צועקים גוועלד וסותמים חורים עם טלאי על טלאי. מי לא צחק על גוסטבו בוקולי, רביד גזל ואורי אוזן שירדו ליגה עם נצרת ונתניה ? מי לא לעג כשרוני לוי התעקש להביא את חיים מגרלשווילי ? מי לא גירש את אלון חרזי לבית אבות ? מי לא הציע למכור את יניב קטן כי הוא גמר את הסוס ? מי גיחך כשראה לראשונה את רוברטו קולאוטי, חבייאר דירסאו וווסקלי גונזאלבס ? אין אחד מכל אותם "פיין שמעקרס" שמסתתרים כיום בחורים שלא ניסה להלהיט את היצרים. התגעגעו לז`וטאוטאס, פראליה, קייסי ואפילו לכוכבי שנות השבעים. רוני לוי חייך ושתק. רק לו יש אחריות מיניסטריאלית. היו "שוחטים" אותו לו הביא את אדו, אמבמבה, מארקש, רייס, פנסטיל ואוגבונה. שחיטה כשרה בכיכר המרכזית בקריית אליעזר, ולא אנשי המועדון.

16 נקודות ההבדל בין חיפה לדולקות (?) אחריה אינן בבואה נכונה. הפער הרבה יותר גדול בגלל האיכות- בגלל הכמות. בניגוד לפרשני הגרוש במושבי הלצים למיניהם, מכבי חיפה לא הרסה את הליגה. אם היא הייתה מסיימת שבעה משחקים בתיקו 0:0 כמו השניה בטבלה, מכבי פתח-תקווה, ניחא. אבל היא לא. כמות השערים שכבשה (ותכבוש) וקצב צבירת הנקודות מוסיפים לה עוד ועוד אוהדים. עם כל הכבוד, גם בשנים שחיפה ( מכבי, כן ?) לא זכתה באליפויות, ידעו היריבות שהיא הטובה מכולן. מישהו באמת חושב שניר קלינגר מנופף באליפות שזכה עם מכבי תל אביב כאילו שזכה בה בגלל יכולת הקבוצה ? קבוצתו לשעבר, בה זכה באליפות "הכי משעממת "(יש דבר כזה?) לא נפרדה ממנו, כי הוא ברח אחוז אמוק למכבי ת"א ואולי האליפות שיצחק שום, מאמן מצוין וטקטיקן פחות, העבירו לו היו מעין מתנת פרידה. בחיים קלינגר לא היה זוכה באליפות בסיטואציה דומה. איפה הוא ואיפה רוני לוי ? לא פחות חשוב, ההופעות באירופה. אין ספק שזירה האירופית הוסיפה לחיפה ים של אוהדים. ההופעות הנפלאות שלה, הסגנון ההתקפי, חוסר המורא מקבוצה אנגלית, גרמנית או יוונית עשו את שלהם. בניגוד למכבי תל אביב שחיפשה לצאת בשלום מהמפעל, חיפה ידעה שנקרתה לה הזדמנות פנטסטית לקפוץ מדרגה ובגדול. הצחיק אותי כששמעתי את אנשי מכבי פתח תקווה מתרצים את כישלונם בחוסר ניסיון. איזה ניסיון היה לשחקני מכבי חיפה בעונה הראשונה שלהם באירופה ? כבר אז הם ניצחו את טורפדו מוסקבה ופארמה בביתה, ולא הפארמה הירודה שהפועל תל אביב ניצחה. אבל ברגע שראובן עטר אמר ש"אנחנו הולכים לנצח בפארמה" זה נשמע אמיתי ומבוסס, לא כמו ניר קלינגר ש"אנחנו ננצח את באיירן מינכן" וחזר עם זנב מקופל וחמישייה ברשת. עם כל הכבוד למכבי תל-אביב שצברה ארבע נקודות בצ`מפיון ליג וכבשה ארבעה שערים ( מול שבע של חיפה ותריסר שערים), אילו חיפה הייתה מציגה אותה רמה, ספק גדול אם שר הפנים היה מאשר את כניסת החיפנים לישראל. היה מכריז עליה כ"קבוצה בלתי רצויה". כי לנסוע לאולד טראפורד, בלי ריימונדס ז`וטאוטאס ויעקובו איגביני, הרבה יותר קשה מאשר להילחם בעיראק. וחיפה לא הסתגרה, כבשה שער יתרון ובסוף עוד שער ולמרות החמישייה שדודו אוואט ספג, עודדה את רוחם של אוהדיה. והיא החזירה להם בגדול. לא רק הניצחונות על אולימפיאקוס ומנצ`סטר בקפריסין, אלא מבטי העצב אחרי ההפסד בלברקוזן (2:1) לימדו שהחיפנים לא רצו "להיות חזירים" אבל רצו להיות בסיבוב הבא שהיה מרחק נגיעה מהם. זאת סיבה לגאווה לאותם 27 אחוזי פופולריות.

ואם כל כך טוב אז היכן מסתתרים אותם מאות אלפי אוהדים מסורים ? במכבי חיפה כבר מצאו את הנוסחא. מחירי הכרטיסים אינם גבוהים, יחסית. הידעתם שכרטיס להצגת תיאטרון עולה 160 ₪, לא כולל יכולת לצעוק, לפצח גרעינים, לראות שערים מלאכת מחשבת ולדבר בסלולוארי ? עם כל הכבוד, ממתי השירותים העלובים בקריית אליעזר הבריחו צופים ? כך הם נראו, בשיפור קל, לפני חמישים שנה. רמת הקבוצה ודאי אינה מבריחה אוהדים. נשארו ימי המשחקים והשעות המשוגעות. הרי ה"גרעין הקשה" של האוהדים, בוגרי יציע ג`, אלה שהולכים אחריה באש ובמים ( יציעי 2 ו- 4 ותא הכבוד) רוכשים תמיד מנויים. . אלה מגיעים בהמוניהם, כי הם זוכרים את הימים שמחיר הכרטיס היה גבוה יחסית לתמורה ולא היו שירותים. מי שלא התאפק הטיל מימיו על החומה. לפני מספר שנים היא קרסה, אולי זאת הסיבה. אלה גם מכירים את הדרך לבית שאן, קריית שמונה, חדרה, נצרת, שעריים וישובים אחרים. הבעיה היא שיציע ג` אינו מלא על גדותיו ושאוהדי הקבוצות היריבות נשארים בבית. למעט אוהדי סכנין שמילאו כל חלקה טובה. לא מן הנמנע שביום לא גשום, בשבת ביציעים היו מלאים בעוד שלושת אלפי אוהדים. גם 9000 הוא מספר יפה למשחק ששוחק רק על מחצית מגרש אחת. השנה חסרים במשחקים הילדים, הנוער, החיילים והסטודנטים . אותם ודאי לא מעניינות הצרות של ניר קלינגר ושייע פייגנבוים. רק פתי יאמין שבגלל שמכבי תל אביב מפגרת בעשרות נקודות מחיפה ( נשמע יותר טוב מ- 22 נקודות) או הפועל תל אביב ב- 34 אוהד אחד של מכבי חיפה, רק אחד, לא מגיע. אם יוסדרו שני התנאים האלה, אין ספק שלפחות רבבת צופים תצפה בכל אחד ממשחקי הבית של מכבי חיפה, גם אם הטלוויזיה תשדר ישירות. דיר באלאק, רק בשעות נורמליות.

מה שטוב ברחבי המדינה, על אחת כמה וכמה מתאים לחיפה. מאז ומתמיד היו למכבי יותר אוהדים. הרבה יותר. בעוד שבהפועל שיחקו שחקנים טובים, אלא שהם נחשבו לחוטבי עצים וחוטבי מים, את מכבי אהבו לראות. למעט אליפות אחת, אין להפועל במה להתגאות. מכנים אותה אימפריה ואיש אינו מסוגל להסביר מדוע. אוהדי הפועל באר שבע או הכח לא יציצו במראה ויראו את יוליוס קיסר, ולהם יש כבר שתי אליפויות בכיס. זכורה היטב אותה שבת שבקריית-חיים שיחקה הפועל חיפה מול מכבי תל-אביב ( אז קבוצה רצינית) והגיעו 4000 צופים ובשעה מקבילה באו 6000 צופים למשחק בליגה א` בין מכבי חיפה להפועל בית שאן בקריית אליעזר. לסיכום: במכבי חיפה לא המתינו בכיליון עיניים לסקר שערכה ההתאחדות . ה"מחלות" אותרו בעודן בשלבי הדגירה וכעת צריכים לאפשר לנשיא, יעקב שחר ולשותפיו לניהול, ליישם את המסקנות. שאם לא כן, ימשיך הכדורגל לדשדש ולספק חומר לליצנים בטריבונה.