מה המכנה המשותף ליוסי קרמר, דוד לוי, רפי אוסמו, ליאור רוזנטל, מרקו בלבול, אריק בנאדו ואלון חרזי ? למעט חרזי שהגיע מהכח רמת גן ואחרי 14 שנים ניתן לראותו בן-בית, כל השאר גדלו במחלקת הנוער במכבי חיפה. כולם שיחקו בתפקיד בלם, כולם הושאלו, כולם הלכו לרעות בשדות זרים אחרי שזכו עם קבוצת האם שלהם בתארים ( בדרך כלל אליפויות) וכולם חזרו כדי לזכות בעוד אליפויות וחוויות נוספות. אין עוד קבוצה בארץ שהצליחה ל" ייצר" כל כך הרבה בלמים מעולים כפי שהצליחה מכבי חיפה. ולא שכחנו עוד שלושה בלמים מצוינים, ירון פרסלני, אלי כהן ואלירן אלקיים שגם הוא שיחק בחיפה, הושאל וחזר בעידן אברהם גרנט כדי לטעום מעט מהמתוק שיש במכבי חיפה. גם במחלקת הנוער שיחקו כשרונות והיום ברור שאין בלם שלא נקלט בהרכב הראשון במכבי חיפה שהצליח במקום אחר. השאלתו של בלם הנבחרת הצעירה, דקל קינן, לבני סכנין, היא עוד חוליה חזקה שתפרע שטרות בעתיד הקרוב. קינן ביש המזל, הורחק פעמיים בקריירה שלו בקבוצות בוגרות ובשני המקרים השם "נצרת" משורבב בכרטיסים האדומים. אשתקד, במשחקה של מכבי חיפה נגד מכבי "אחי" נצרת וביום שישי האחרון מול הפועל נצרת-עילית. אם ההרחקה האחרונה לא תפגע בסיכוייו לחזור להרכב קבוצתו החדשה, דווקא זאת מהעונה שעברה מנעה ממנו, ככל הנראה, את כרטיס הכניסה להרכב הפותח, במעמד של שחקן קבוע.
המפליא הוא שאותם בלמים שבו מהשאלות, למרות ששיחקו בקבוצות פחות טובות ממכבי חיפה. כמו לדוגמא הפועל חיפה החלשה. משום מה מסתובבת בעיר "שמועה" שמדובר באימפריה לשעבר. לא דובים ולא יער. קבוצה שזוכה רק פעם אחת בתולדותיה באליפות ועוד פעם במקום שני, אינה בבחינת גורם בכדורגל הישראלי. אפילו להכח רמת גן כבר שתי אליפויות, שלא לדבר על בני-יהודה, כפר סבא והפועל רמת גן. כל הבלמים המושאלים לא הושבחו מעבר לכביש אלא שבו הביתה בשמחה, גרפו עוד תואר כדי להראות לנכדים וכיום תוכלו לראות כמעט את כולם יושבים בתא הכבוד במשחקי הבית של מכבי חיפה. יוסי קרמר בכלל החל כקיצוני ימני . בעונת האליפות התנדנד בין ההרכב לספסל. רק בחמשת המחזורים האחרונים תפס את מקומו של ירון פרסלני חסר המזל, שחלה ב"צהבת" וזכה לתהילה מקרוב. אחר כך זכה באליפות נוספת ובגיל 27 הבין שמעמדו התרופף ופנה לשחק בהפועל תל-אביב (רק חודש) וממנה ליריבה העירונית, מכבי תל אביב עמה זכה בגביע המדינה אחרי ניצחון בגמר על... מכבי חיפה בתום דו-קרב בעיטות מהנקודה הלבנה. כשהגיע אמציה לבקוביץ (88/89) שב למועדון וגרף את תואר האליפות השלישי שלו. דוד לוי עבר אף הוא דרך פתלתלה. אחרי שהבין שסיכוייו לשחק בשורות האלופה שבדרך קלושים, נטל את מקל הנדודים ירד לליגה הארצית, להפועל חיפה לסייע לה להעפיל חזרה לליגה הראשונה, אחרי שנתיים ירד עמה, עבר למכבי יבנה שנתקלה בבעיות כלכליות וכשהגיע אמציה לבקוביץ, תפס את מקומו וגם מזלו לא שיחק לו כשחלה ב"צהבת" ונעדר שישה שבועות מכר הדשא. בכל מקרה, את התואר לא החמיץ. מרקו בלבול עוזר המאמן הנוכחי ובארבע השנים האחרונות, החליט להתאוורר דווקא במדים הצהובים של מכבי תל אביב. בניגוד לקרמר ששב עם גביע, בלבול חזר לחיפה בידיים ריקות, ובחיפה עוד הספיק לשחק משחק רשמי אחד כדי ששמו יתנוסס בפעם החמישית ברשימת הזהב הירוקה. ליאור רוזנטל אולי הפצוע החיפני הכי מפורסם בהיסטוריה. אחרי זכייה באליפות 84/85 הספיק לקרוע רצועות וגידים, רצועות ברך, רצועה צולבת ולהיעדר מהמגרשים תקופות ארוכות מאוד ( עד שמונה חודשים). בין לבין הושאל לבני יהודה ולמכבי תל-אביב ובעונת ה"דאבל" זכר לו המאמן שלמה שרף חסד נעורים והשיבו הביתה כדי ליהנות מניסיונו הרב. רוזנטל ורפי אוסמו הוו את החומה הבצורה של חיפה במאבק הצמוד נגד הפועל פתח-תקווה של אברהם גרנט בשתי החזיתות, ליגה וגביע. המלאבסים הניפו דגל לבן בשני המקרים.
אריק בנאדו כשעלה לקבוצה הבוגרת בגיל 17 וחצי, לא שיער שאחרי 14 שנים יצביעו עליו כאחד משני הבלמים הטובים ביותר ששיחקו במכבי חיפה ( השני הוא ישעיהו שווגר ז"ל). בגיל צעיר מאוד כבר ניצבו על הכוננית בביתו, מזכרות מהאליפות הראשונה (93/94) כאשר הוזעק לדגל אחרי פציעתו של רומן פץ האוקראיני. ולבנאדו, דור שני במועדון, הייתה גם מדלייה מוזהבת מגמר הגביע שנה קודם לכן. הקפיצה המאורית שלו לא זכתה להמשך. השרות הצבאי עמעם במשהו את זוהרו, אריק נדחק לספסל המחליפים והוא מעולם לא ידע מה זה לחמם אותו. לא בקבוצות הילדים, הנערים והנוער ואפילו לא בנבחרות הייצוג. בלית ברירה ביקש לעבור, ואם לעבור, אז לקבוצה אטרקטיבית כמו בית"ר ירושלים. השנתיים שלו בבירה, למרות שלא זכה בתואר כלשהו, חישלוהו והחזירו לחיפה בלם מצוין, בעל ניסיון שבגיל 31 מוכיח מדי שבת שקו הסיום לקריירה שלו לא נראה באופק. בקרוב גם ישבור את השיא הלאומי בהופעות בינארציות בנבחרת. אחרי "פרשת ירושלים" הספיק בנאדו לזכות בעוד שלוש אליפויות במילניום החדש, כקפטן הראשון והיחיד של חיפה שהניף שלוש צלחות, בגביע והופעות גדולות בבית האלופות. אלון חרזי ההשאלה הכי מוזרה בתולדות המועדון. אחרי שצבר שבע שנות ניסיון ותקע יתד בהרכב הפותח של נבחרת ישראל, החליט המנג`ר שלו, גיורא שפיגל, ש"חרזי מחייך יותר מדי" וויתר עליו. זאת הייתה עוד חוליה בשרשרת ההחלטות המוטעות של שפיגל. רק מכבי חיפה הפסידה מהמהלך המטופש. חרזי, כמו בנאדו, הימר על בית"ר ירושלים כמקום שהכי נעים להתאוורר, תרתי משמע, וה"חייכן הלאומי" ( קרב צמוד עם מיכאל זנדברג) הוכיח שהיכן שרגלו דורכת, האדמה מצמיחה תואר. בעונת 1997/98 חרזי הוסיף תואר "זר" לארונו וששב לחיפה, אחרי ששפיגל עזב, היה שותף פעיל לשלוש אליפויות נוספות ועוד רגלו נטויה. אמנם, כששהה בבית"ר חיפה זכתה בגביע המדינה , האחרון שלה (1998) אבל לחרזי כבר יש שלושה. רפי אוסמו ( הגדול) עוד בלם מצטיין, על אף שיכולתו הטכנית נפלה מכל אלה שהוזכרו קודם. זה לא הפריע לו להיות שותף לשתי האליפויות הראשונות. בעונת 87/88 הושאל, איך לא, להפועל חיפה מהליגה השניה ולקראת עונת 90/91 כאשר שלמה שרף הגיע לקדנציה השניה שלו, חזר למועדון האם ולא בגלל "אהבת רפי". אוסמו, במבט של 14 שנים לאחור: " שלמה בכלל לא רצה אותי. למזלי, באותם ימים שימש יוחנן וולך כחבר הנהלה והוא ביקר בכל משחקיה של הפועל חיפה וראה את יכולתי. שרף התנגד שאחזור, וולך נעמד על רגליו האחוריות ולמאמן לא הייתה ברירה. שני הצדדים יצאו נשכרים משובי למועדון. אמנם, אחרי תבוסה למכבי נתניה (5:0) איבדתי את מקומי, אבל אחרי הפסד 2:1 ליריבה שלנו, הפועל פתח-תקווה, הוחזרתי להרכב ועד שלא זכינו ב"דאבל" לא יצאתי ממנו".
- אוסמו, הרבה בלמים טובים במכבי עזבו וחזרו. זה מה שמצפה לדקל קינן ? " במקרה של דקל, שהוא שחקן מצוין, עשו את הדבר הנכון לקראת העתיד. איך שלא מסתכלים על סגל הקבוצה, דקל לא היה משחק ואם כן, כמה דקות . בעמדת המגן הימני, והוא לא מגן, יש את אורי אוזן, איתן עזריה, אלון חרזי ובמקרה חירום רביד גזל שמשחק בתפקיד זה בנבחרת. כבלם, חרזי עכשיו משחק ויש את גונזאלבס ואריק בנאדו. בסכנין, חוץ מההרחקה שתשבית אותו למשחק אחד, הוא אמור לשחק לאורך כל העונה ולצבור ניסיון רב. אנשי סכנין לא רדפו אחרי דקל קינן כדי שיהיה להם ספסל עמוק יותר. הוא בא לשחק ולצבור דקות משחק". - בדרך כלל בלמים יותר קצרי סבלנות. הרשימה במכבי ארוכה של שחקנים שעזבו וחזרו " זה לא עניין של סבלנות. גם אני וגם אחרים קוראים את המצב. כשראיתי שאיני מוצא את עצמי בהרכב של מכבי, ביקשתי לעזוב כדי לשחק. לי כבר היו תארים. בקריירה של שחקן, לפעמים עדיף ששני הצדדים ייפרדו לתקופה מסוימת. קיימת הרגשה של מיצוי, בניגוד לאירופה שם בלמים נשארים לאורך זמן. עובדה, במכבי חיפה שחררו בלמים וכשהחזירו אותם, גילו שיכולתם לא נפגמה, למרות ששיחקו בקבוצות קטנות ממנה". - הוא לא מסתכן שברגע שיחזור ימצא לפתע צעיר אחר על המשבצת שלו ? " ממה שאני יודע, במכבי לא התלהבו לשחרר את דקל. בכל זאת, הוא שיחק בליגה ובליגת האלופות והפגין יכולת טובה מאוד. אמנם, יש את הברזילאי שגם הוא שחקן צעיר מאוד, אם איני טועה בן עשרים, ולדקל לא צריכה להיות בעיה להתמודד מולו. אסור לשכוח שמכבי חיפה ערכה שינוי דרסטי בהגנה והחליפה כמעט את כולם. רק אלון חרזי ואריק בנאדו, שכל מילה בשבחם תגרע מתרומתם העצומה נשארו. גם הם כבר בגיל מתקדם ולכן לדקל יש סיכוי יותר מטוב לתפוס את מקומו של אחד מהם לפחות. ברגע שהם יפנו את הזירה, לא יהיה חכם לזרוק למים הקרים בלם חסר ניסיון. מבחינה זאת, סכנין תשאיר אותו בפעילות רצופה". - הוא עלול להידבק ב"מחלת תחתית". לא ישפיע על יכולתו העתידית ? " אין סיבה שישפיע. במכבי חיפה ובסכנין יש את אותו הלחץ. הלחץ של הצמרת והתחתית דומה, ולבלם טוב שיש לחץ. אם היית אומר לי שהוא משחק במכבי פתח-תקווה שמתרכזת רק באיסוף נקודות כדי לצוף ולחיות, המצב שונה. במקרה של קינן, דקות המשחק שיצבור יוסיפו לו המון לעתיד".
