קרה לכם פעם שתכננתם ללכת למקום אחד והגעתם למקום אחר ? נסו להיזכר. לי זה חשוב ולו כדי להרגיע במעט את המצפון הלא נקי שלי. רציתי, תאמינו לי, רציתי לפסוע בשעה תשע ורבע לכורסת הטלוויזיה החביבה שלי ולצפות במשחק בשקט. ולא בגלל שאני מאלה המסתתר מהלחות הגבוהה והחום הכבד. גם לא עניין של אמונה טפלה. אחרי 48 שנות אהדה, ניסיתי כבר הכל. פעם זה עוזר ופעם לא. איך חזתה איזו "מכשפה" ברדיו חיפני כשאמרה בביטחון שחיפה עולה לליגת האלופות. אמרה-אמרה. לכו וספרו את זה לניר דוידוביץ ויענקל`ה שחר.
מילא היא, מחר הרי היא תחזה למישהו אחר, אבל שתאונה כזאת תקרה לי? לא להאמין. בסך הכל רציתי לחזור בשלום הביתה. לשם שינוי. כי תמיד, אבל תמיד אני לא חוזר בשלום הביתה. 15 שנים כף רגלי לא דרכה ביציעי האיצטדיון הלאומי. אסור לי אפילו להריח אותו ממרחק 100 ק"מ. עושה לי אלרגיה וגורם נזק בלתי הפיך לקבוצה שלי, היפיפיה הירוקה. נקודת הציון היא 14 ביוני 1989 שם נדרתי לא לחזור יותר לגיהנום הפרטי שלי. זה קרה אחרי שבגמר הגביע נגד בית"ר ירושלים לא הבסנו אותם 0:6 וגם הפסדנו את הגביע. כשעופר מזרחי פרץ עם הסלאלום המפורסם שלו בדקה ה- 90 ( נו, חברל`ך, מה עם הדקה הפעם?) והשווה, פזלתי למעלה, אפילו לא הצצתי, ואמרתי לעצמי: לא ראו אותי אז ננצח. הפסדנו בפנדלים וזהו. החלטתי שאני ה"מאנחוס". איש לא הכתיר אותי. במדינה בה מנהיגים מכתירים את עצמם, מותר גם לי ליטול יוזמה.
ויש לי אליבי מוצק ששום חוקר משטרתי, ולו המיומן ביותר לא יצליח לקעקעו. באיצטדיון הזה ראיתי אותנו מפסידים בפנדלים לבני יהודה (1981). בעמק הבכא הזה צפו עיני הכלות בתיקו 4:4 הבלתי נשכח נגד מכבי תל אביב בחצי הגמר (1983) ושוב הפסדנו בפנדלים. במקום בו נכנעה ישראל לברית המועצות ואפילו כבשה שער כבוד, הפסדתי שלושה גביעים ברציפות: ב- 1985 אוחנה שם לנו בננה, ב- 1987 הובלנו והפסדנו ( בוודאי בפנדלים..) למכבי תל אביב וכאמור ב- 89` נגד בית"ר. כבר לא האכזבה האישית. מילא אני. מראש אני מודע שאם אני ביציע לא נראה גביע. חבל לי על עשרות האלפים שרוצים חגיגה ומסכנים האוהדים, אין להם שמץ של מושג מדוע פורטונה מפנה להם עורף, לפחות פעם בשנתיים.
קמתי, התלבשתי, ניצבתי מול המראה ונדרתי: כף רגלי לא תדרוך עוד ברמת- גן. הלאה המאנחוס. אפילו דאגתי לחשק את עצמי בידידים שיזכירו לי שאם חס ושלום אחליט כן להפר את הנדר, שאשכח מזה. גבירותי ורבותי, הפטנט עבד. ברגע שישבתי בקריות, הגביעים התחילו להגיע. הראשון ב- 1991 והשני ב- 1993 והשלישי ב- 1995 והרביעי ב- 1998 והרבה שמחה ושמפניה. תמיד המתנתי להם בשערי העיר. אמנם בלי חלה ומלח, אבל עם שמפניה. מכשיר הטלוויזיה חשב שזה בגללו, רק אני והיושב במרומים ידענו את הסוד הכמוס. נכון, הפסדנו גם למכבי פתח תקווה 3:2 ( וגם שם הובלנו 0:2) ובפנדלים להפועל ומכבי תל אביב, אבל נראה היה לי שהשחקנים משוחררים יותר כשאני לא ביציע.
והנה באה רוזנבורג. באמת שלא רציתי לנסוע. חששתי להשאיר את כורסת הטלוויזיה בודדה בחושך, ואז עדיין לא ידעתי שלה יהיה יותר אור בחדר מאשר לי באיצטדיון. שיכנעו אותי בדברי טעם. " לא היית בצ`מפיון ליג אז תטעם קצת אירופה" " אולי אתה סתם מייחס לעצמך שאתה הכבשה השחורה". סרבתי. המשחק הזה היה חשוב מדי מכדי שאהמר עליו בחזרתי בתשובה. לא עזר לי כלום. המשפחה לחצה, הסתכלתי על נכדי בן השמונה חודשים וכמו אמר בעיניו: סבא, סע, כי בעוד מספר שנים תצטרך ללוות אותי. התמסרתי ולא בקלות. נכנסתי בשערי האיצטדיון על קצות האצבעות. עשיתי הכל כדי לא לבלוט. ואז בא באדיר ואחר כך בוקולי וכבר 0:2 וכולם בעננים.
בדקה ה- 88 אחרי הפסקת החשמל השניה, החלה נהירת אוהדים החוצה. עדיין ישנם כאלה שלא מבינים שלא זזים עד ששוקים, ולא מהיציע. חלק מהכתבים כבר התכוננו לקבל תגובות מהגיבורים שלי ורק אני ואלי לוונטל, פרשן ואוהד הפועל חיפה, הסתכלנו זה על זה וידענו שזה לא הסוף. הוא, מסיבות מקצועיות, ואני בגלל שהתגנב חשש ללבי שפורטונה הבחינה בי בינות לאגלי הלחות הגבוהה. ושלא תחשבו שלא פינטזתי. הו, איזה חלומות עברו בראשי. ראיתי את הקהל נשאר שעות ביציעים ושר שירי הלל, חלמתי על השחקנים המשתרעים ומקפצים, בעיני רוחי כבר ראיתי את סוכני הנסיעות מחככים בידיהם כמוצאי שלל רב ועל אף הכל, היחידה שהתמקדתי בה הייתה הצרפתיה הקטנה. משרוקיתו של השופט. כל תלותי והוויתי היו תלוים בה.
לא הבאתי בחשבון את הנורבגים. הם הפסיקו לשחק, המשיכו לאמן את דוידוביץ בכדורים גבוהים, אבל ברגע שנפסקה הבעיטה החופשית לזכותם, נשמתי נעצרה. לא התפללתי, כי בפעמים הקודמות עשו לי דווקא. חיכיתי שהנורבגי יתחשב בי. אומרים שהם עם סימפטי. לא רצה והכדור נכנס. ביציאה ראיתי את הפנים הנפולות של כולם. אפילו צביקה רוזן, הבלם המצטיין של הפועל יהוד, נראה עצוב. כי יהוד שלו בשנות הבונקר שלה, לא היתה מאפשרת לבראטבק לכבוש. בקיצור, אל תחפשו אשמים. הבוקר הסתכלתי במראה בביתי ואיימתי על המביט עלי באופן חד משמעי: " חביבי, זהו. מספיק גרמת נזק ומפח נפש. כורסת הטלוויזיה ממתינה לך, מותק".
