תסמונת
תהרגו אותי, מה פתאום נזכרים להכניס לים הדמעות החיפני את המשחק בין נבחרות אוסטריה לישראל ? נכון, גם האוסטרים כמו הנורבגים לבשו חולצות לבנות ומכנסיים שחורים ועוד יותר נכון שבשני המקרים הישראלים ספגו שערים אכזריים בדקת הסיום מבעיטות חופשיות שהכריעו את גורלם לשבט. מכאן ועד להפיכת הכדורגלן הישראלי כבעל תסמונת בזמן פציעות, המרחק עצום.
אולי הדבר נובע מהשיטה הישראלית לנתח משחקים ברוורס. עכשיו כולם יודעים שרוזבורג ( עבורנו רוזנברוך) בבית האלופות וחיפה בגביע אופ"א. עכשיו כולם חכמים ונבונים לשאול את כל השאלות בעולם. הפסקות החשמל הפריעו ( איזו מהן למי ?), החלפתו של גוסטבו בוקולי הייתה משגה, החלפת רוברטו קולאוטי בדקל קינן הייתה מקח טעות, מה פתאום וואליד באדיר עושה עבירה בכדורגל? ניר דוידוביץ העמיד חומה בצורה גרועה ועוד המון שאלות שבלעדיהן לא היינו אוהבים כל כך את הכדורגל. ההפסד האכזרי, ואין הפסד יותר אכזרי משער חובה בזמן פציעות, בפרט כאשר המטרה היא כרטיס כניסה לגוב האריות, במובן החיובי של המילה. בתנ"ך, דניאל נכנס לגוב האריות, ברמת גן היה זה דניאל בארטן, חלוץ רוזנבורג שנכנס ופגע, הלם בכולנו ולנו לא הייתה בכלל תשובה.
אולי כדאי בכלל, לצד הדרישה לבדוק מי רצח את חיים ארלוזורוב, לבדוק באיזו "זכות" מכבי חיפה סופגת שערים בדקות כאלה. אני זוכר, לפני שלושים שנה, מכבי חיפה ספגה שערים כאלה במשחקי ליגה, בחמישה משחקים רצופים. המאמן דאז, ג`וני הרדי, הציע ספק בצחוק ספק ברצינות לקצר את משך המשחק ל- 85 דקות בתקווה שהשינוי יגאל את קבוצתו מ"תסמונת" הספיגה בדקות האחרונות. הסתכלתי על יניב קטן, גיבור המשחק. כשהארלד בראטבק, כבש את שער הכבוד, ובדקה התשעים זה נחשב רק כזה, המצטיין החיפני לפת את ראשו באכזבה. כמו מאמנו רוני לוי, כמו עידן טל, ג`ובני רוסו והאחרים. לא הסרתי את עיני ממנו גם כשנשמעה שריקת הסיום. הוא הסיר את חולצתו, עיניו הושפלו לדשא ואוספי הכדורים מיהרו ללטפו ולנחמו. אין ספק, רגע עצוב קטן לשחקן גדול.
ואז מחשבותי נדדו מבראטבק ה"ויקינג" ל... יניב קטן מודל 1998. נכנס ילד בן 17 למשחק טעון מול פריס סן-ז`רמן. אחרי שחיפה סיימה בתיקו 1:1 בפריס באו הצרפתים וכפו עלינו 2:2 בקריית אליעזר. שמעתם היטב. בארצנו הקטנטונת, בעירנו הירוקה, באים אורחים ורק רוצים ללכת עם 2:2 הביתה שהיה מעלה אותם לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע. ומי לא נתן להם? יופי ניחשתם. יניב קטן במסירת פז בדקה ה- 93 לאלון מזרחי שכבש והקפיץ את כל יושבי היציעים העמוסים לעייפה. לא שמעתי מהצרפתים שהם לוקים בתסמונת הכדורגלן הצרפתי ואיש מאנשי חיפה לא "התלונן" שהשער אכזרי מדי.
חמש שנים קודם לכן, נבחרת ישראל יצאה למשחק חסר סיכוי בפריס מול נבחרת צרפת הגדולה. פחות גדולה מהנוכחית, אבל מספיק גדולה כדי לתת לנו בראש.רוני לוי היה גם היה שם. ולא רק הוא. אלון חרזי, משה גלאם, אלון חזן, ראובן עטר ואייל ברקוביץ, כולם חיילים גאים של האימפריה הירוקה. עד היום, אחת עשרה שנים אחרי, השדר מאיר איינשטיין שותה גוגל-מוגל כדי להתגבר על קולות הבכי וההתרגשות מאז. ראובן עטר שלנו הרקיד מדינה שלמה בדקת הסיום ושוב, כמו במקרה פריס סן-ז`רמן, איש לא ספר את דקת הסיום. משנה אם סופגים צמד בעשר דקות או אחד בדקת הסיום? אגב, יכול להיות שיש לנו בעיה עם הצרפתים? השופט ז`יל וייסיר שפט מול הנורבגים.
אפשר להאשים את כולם בהכל. אחרי המשחק כולם שועלי שמשון. ידענו, ניחשנו, רצינו. הלו, לא ידעתם ולא ניחשתם. כולם רצו 0:1 קטן וקיבלו 0:2 ענק ועוד בעשרה שחקנים. הנורבגי שיחרר בומבה אופיינית ( כמו ג`ובני שלנו מול בית"ר) ומה לעשות, ידיו של דוידוביץ קצרו מלהושיע. אם השער היה נופל בדקה העשירית היינו יותר רגועים ? היינו חושבים איך מחזירים שלושה? ההישג הגדול של חיפה שביום המחרת איש לא מאשים אותה בביזיון כבוד המדינה. את הכבוד המפוקפק גנבו עמודי התאורה... תשאלו את אוליבר קאן, שוערה של באיירן מינכן, איך ההרגשה להוביל בדקה ה- 89 ביתרון שער על מנצ`סטר יונייטד, לשלוח מבט גנוב לעבר גביע אירופה ולספוג צמד שערים בדקת הסיום. גם הגרמנים סובלים מתסמונת ?
