לא היה ספק, בתום העונה הקודמת, שמכבי חיפה זקוקה לרענון רציני כדי לשדד את מערכותיה. הזכייה בתואר האליפות השמינית שהושגה תוך גילוי עליונות מקצועית, לא גרמה לראשי המועדון לנוח על זרי הדפנה. היה ברור ששינויים יגיעו, אך מלבד הצוות הניהולי והמקצועי, איש לא האמין שהחריש יהיה עד כדי כך עמוק. וחיפה לא הלכה על חתולים בשק. היא הביאה שחקנים מהשורה הראשונה, על אף שהיו כאלה שהרימו גבה כשראו את גוסטבו בוקולי, אורי אוזן ורביד גזל מחליפים צבעים ונשארים בליגת העל, כאשר קבוצותיהם המקוריות נשרו לליגה השניה. אם בתחילת הקיץ חשבו הפסימיסטים, ואלה תמיד אותם פסימיסטים, שאין להם את הכוח לקום ולפרוש מהבעת דעותיהם ההפוכות למציאות, שהאלופה יוצאת ל"מסע התאבדות", עיון מדוקדק יותר מגלה שבוקולי עדיין נשאר כוכב-על בליגה הישראלית ואוזן את גזל לא נופו מסגל הנבחרת בגלל שמכבי נתניה נשרה לליגה הלאומית. אליהם נוספו המגן נג`ואן גרייב המנוסה ומחליפו, חיים מגרלשווילי הצעיר, שהובאו כדי למלא את החלל הגדול שהותירה עזיבתו של אדורם קייסי. ואם לא די בתגבור הישראלי המשמעותי, הובאו ארבעה זרים חדשים (כולל בוקולי) העושים צעדים ראשונים בשורות הקבוצה התובענית ביותר בישראל, ווסקלי גונזאלבס, רוברטו קולאוטי וחבייאר דירסאו. היום כולם גיבורים גדולים, לטפס על גבם של שלושת הזרים. מאז שרכבת זרים החלה לזרום לליגה הישראלית, מכבי חיפה הצליחה להביא את השחקנים הכי משמעותיים ובשורה התחתונה, נכשלה הכי פחות באיתורם. הכי קל לזכור את ואסילי קרדאש, ואסילי נובוחוצקי, ג`רי וואוורה וקוזניצוב. יותר קשה לעיכול, וקיימת סכנה לסתימה במעיים, כשמזכירים את יעקובו איגביני, ריימונדס ז`וטאוטאס, רומן פץ, סרגיי קנדאורוב, איבן גצקו, סרגיי קלשצ`נקו, ננאד פראליה, רדוסלב מיכאלסקי, אנדריי אוסטרובסקי, ויקטור צ`אנוב וג`ובני רוסו ה"ישראלי" שמגלה במדי מכבי חיפה יכולות שלא הפגין קודם לכן, ובזכותן אף הוזמן לנבחרת קרואטיה ביורו 2004.
ניצני המהפכה הירוקה שואבים לתוכה עוד ארבעה מיוצאי מחלקת הנוער, ליאור רפאלוב, עדן בן-בסט, שלומי חנוכה והשוער אמיר אדרי. הכי פופולארי להציגם כנערי פוסטר, אך אסור לשכוח שגלריית השמות בחיפה כוללת גם את ניר דוידוביץ, אלון חרזי, אריק בנאדו, עידן טל, ואליד באדיר, אליניב ברדה, יניב קטן, מיכאל זנדברג, איתן עזריה וערן לוי. כולם אלופים בני אלופים. 11 השינויים שנעשו השנה לא ריפו את ידי ראשי המועדון ואוהדיו. בניגוד למהפכות העבר שהסתיימו בריסוק אברים, כולל שלוש ירידות לליגה השניה, הפעם (כן, גם הפעם) העיניים נשואות אל הכתר התשיעי, ואיש כבר לא מתבייש נוכח ההצהרה היומרנית שהפכה חלק אינטגרלי בנופה של עיר הכרמל. נא לא לטעות, רק כשמדובר במכבי חיפה. עד כמה תשפיע המהפכה, הזמן יוכיח. לפי שעה, היא נראית מצוין, גם כאשר עזבו אותנו שני מגינים ותיקים מצוינים, אדורם קייסי ואבישי ז`אנו ששבו לקבוצות האם שלהם. מכבי חיפה היא הקבוצה הבכירה היחידה בארץ שאיבדה בתוך שלוש עונות הכי הרבה שחקנים בכירים בקנה מידה ישראלי, ואף מחוץ לגבולות המדינה. מיכאלסקי, ז`וטאוטאס, קלשצ`נקו, יעקובו, פראליה, בניון, קייסי, ז`אנו, רפי כהן, אוסטרובסקי, עטר. בשקט ניתן להרכיב מהם קבוצה שתעניק פייט טוב לקבוצה הנוכחית. וכל השינוי נעשה ללא רעידות אדמה מסוכנות. פה ושם היו ירידות ברמה, אך בגדול הקבוצה המשיכה לרוץ קדימה, זכתה בשלוש אליפויות במילניום החדש ולא הייתה רחוקה מלזכות גם ברביעית ובכך לאיים על שיאה המיתולוגי של הפועל פתח-תקווה שזכתה בשנות החמישים והשישים בחמש אליפויות רצופות ! והדברים אינם ברורים מאליו. מכבי חיפה כבר עברה מהפכות שמרטו את נוצותיה והשאירוה חשופה לאימת הליגה. עד תחילת שנות השמונים התחוללו בקרבה חילופי משמרות תחת אילוצים, ללא תכנון מוקדם והדבקת טלאי על טלאי. באמצע שנות השישים פרשו כל שחקני הקבוצה של אברהם מנצ`ל, אהרן אמר, אשר עלמני, ג`וני הרדי וחבריהם ולמערכה נזרקו המון צעירים מוכשרים שנאלצו לא רק למלא את החסר במגרש אלא גם בתודעת הקהל. המהפכה המאולצת הבליטה את ישעיהו שווגר ז"ל, קרול רוטנר, מרדכי לובצקי, מוטי ברגר, אהרן גרשגורן, דוד גוזלן, נתן הירש, חסן בוסטוני ז"ל, דידי ששון ואחרים, אך יכולתם הספיקה מקסימום להיצמדות לשולי הצמרת. מקום שלישי שהושג רק פעם אחת (1970) הפך לפסטיבל. מי שחלם על אליפות, אפילו בגילופין, היה מועמד לאשפוז כפוי.
גם באמצע שנות השבעים התחוללה מהפכה. בנוסף לצעירים חסרי ניסיון הובאו גם שחקני רכש מהליגות הנמוכות. מכבי חיפה לא הייתה מקום ששחקני רכש בולטים שאפו להגיע אליה. מלבד החולצות הירוקות ובנות העיר היפיפיות, עיר הכרמל הייתה שדופה וצחיחה מבחינת הכדורגל. אפילו ה"מהפכה" הגדולה אותה מציינים כאבן הפינה לאימפריה הירוקה לא התחוללה בבת אחת. ברוך ממן התחיל לשחק ב- 1974 וכעבור חמש שנים רצו בכלל לשחרר אותו מהמועדון, יוסי קרמר התחיל אף הוא באותה שנה, אברהם אבוקרט וירון פרסלני נזרקו למערכה בלית ברירה (1976), ומדי שנה עלו להרכב הראשון, איתן אהרוני, אלי כהן, משה סלקטר ומאוחר יותר רוני רוזנטל ( אפילו חשבו להעביר אותו להפועל בית-שאן), אבי רן, שלום לוי וצדוק מלכה. המהפכה הזאת התפרשה על פני עשר שנים. והיו עוד שתי מהפכות רציניות. אחת הצליחה בגדול, השניה כישלון חרוץ. אחרי עונה נוראית (92/93) עזבו לא פחות משמונה שחקני הרכב: עופר מזרחי, ויקטור צ`אנוב, תמיר דניאל, אברהם אבוקרט, אלעד קורן, יניב כהן, דני מלכין וליאור רוזנטל. במקומם הובאו השוער רפי כהן, אלון מזרחי, משה גלאם הוחזר, שי הולצמן והאוקראינים, רומן פץ וסרגיי קנדאורוב. אלה הצטרפו לאלון חזן, רוני לוי, ראובן עטר, איל ברקוביץ והצעירים, אריק בנאדו וצבר דניאל. התוצאה: קבוצת חלומות שלא הפסידה במהלך 39 מחזורי ליגה. עם אותו מנג`ר, גיורא שפיגל, חיפה עשתה את כל השגיאות האפשריות, בשנתיים הבאות, במקום לזכות בשתי אליפויות נוספות, היא השאירה את הזירה למכבי תל אביב הפחות טובה והפחות מבריקה. כמו לפני שנתיים. חיים רביבו, נג`ואן גרייב, עופר שטרית הובאו בקול תרועה גדולה (94/95) אך היעדרם של אלון מזרחי, שי הולצמן ובעיקר ראובן עטר השאיר את חיפה סגנית מאוכזבת. אחרי שגם בעונת 95/96 הציצה ונפגעה, הופעלה סכין הניתוחים באכזריות. מלבד אבישי ז`אנו, רוני לוי, משה גלאם, חיים סילבס, סרגיי קנדאורוב, אלון חרזי, מרקו בלבול וקובי גנון וניר דוידוביץ, הגיע גל של 13 שחקנים מכל קצוות תבל, והפך את חיפה לתחנת מעבר בדרך לשום מקום. רביבו וברקוביץ עזבו לסלטה ויגו וסאותהמפטון, עופר שטרית, אלון חזן, השוער רפי כהן, רומן פץ שהתקשה לחזור ליכולתו הנהדרת עקב פציעה, ואחרים פינו מקומם ובעונת 96/97 קיבלנו את סרגיי בלנצ`וק, חזי שירזי, אדורם קייסי, אריק בנאדו ששב משנתיים בגלות בית"ר ירושלים, אופיר קופל, אדורם קייסי, בוני גינצבורג, עידן שום, איימו חלאחלה, ואסילי נובוחוצקי, בני חדד ושני "אדומים" שעברו את הכביש באמצע העונה, ראובן עטר ועמיר תורג`מן. מגדל הבבל הזה הצעיד קבוצה גאה רק למקום החמישי.
גם אז היו ציפיות גבוהות, בגלל המסורת והשמות המפורסמים, והן לא מומשו. קשה להאמין שהמהפכה הנוכחית לא תצליח. ואיש אינו מבטיח שתואר האליפות מונח בכיס. הנה גם מנצ`סטר יונייטד הגדולה עוברת מהפך בהרכבה, ומזכירה ספינה בין גלי ים גבוהים. כל אחת בארצה שלה. אם חיפה תצא טוב מהעונה הנוכחית, וטוב זה זכייה בתואר או שניים, שלא לדבר על התקדמות במישור האירופי, היא תרוויח לטווח הארוך. את אורי אוזן, רביד גזל, גונזאלבס, בוקולי, קולאוטי, מגרלשווילי, רפאלוב, בן-בסט ואחרים. ומבט לעבר הסגל הקיים מגלה שלמעט אלון חרזי הוותיק (33) שעדיין לא נס ליחו, כל השאר מסוגלים לשחק עוד שנתיים-שלוש אם לא יותר.
