למען הגילוי הנאות. ברגע ששמעתי את שריקות הבוז מכוון אזור יציע ארבע, דמי קפא בעורקיי. רק בצפייה חוזרת במשחק נרגעתי, ייבשתי את הזעה הקרה ונשמתי לרווחה. מדוע נחרדתי ? כי השריקות נשמעו בעוצמה גדולה מאוד, דווקא כאשר איסמעיל עמר, מגינה הימני של מכבי פתח תקווה הוציא הוצאות חוץ. לרגע חששתי שהשתבשה דעתם של אוהדי מכבי חיפה. חרדתי שמא מי מהם ניסה לתפוס טרמפ על "מכונית הגזענות" הכל כך זרה למי שאוהד את מכבי חיפה. לא רק שבקבוצה מופיעים שני שחקנים בכירים מהמגזר, ואליד באדיר ונג`ואן גרייב, אלא שמכבי חיפה ידועה כמי ששיתפה הכי הרבה שחקנים מבני המיעוטים. הדברים בדוקים.
עכשיו אני רגוע. איזה רגוע ? כל כך קל להבין את שחקני מכבי חיפה הכועסים על אותם אוהדים ( ואלה לא קומץ ברברים ). לא במקרה השריקות הגיעו מיציע ארבע. ישבתי שם למעלה מעשרים שנה. אלה האוהדים הכי טובים שהיו ( והדגש על היו...) למועדון הירוק. כולם בוגרי יציע ג` אבל יציע ג` האמיתי, לא זה שגורם נזק של מאה אלף ₪ בשנה למועדון. אלה אוהדים שכל אחד למד בבית ספר אחר, ובלי תיאום מראש, לכולם היה ציון 10 בגיאוגרפיה. מזכיר את הבדיחה שמוישל`ה הביא תעודה מלאת ציונים שליליים אבל התגאה שבמוסיקה יש לו 10 מושלם. להם היה 10 בגיאוגרפיה. אף מורה לא הצליח לתפוס אותם בלי ידע על מקומות במדינת ישראל. לא היה סיכוי שהם לא יידעו איפה זה קריית-חיים, קריית אתא, נהריה, כפר בלום, טייבה, רמלה, אשקלון, נצרת עילית ותחתית, קריית גת, נס ציונה, צפת, נחליאל, מרמורק, מחנה יהודה, בת ים, בלפוריה, קריית שמונה, בית שמש, רמת עמידר, יהוד, טירת הכרמל, רחובות, עכו, שעריים, יבנה, חדרה, בית שאן, לוד, טבריה הרצליה, חולון, רמת גן, יפו- ולא שכחתי שום מקום. אלה לא סתם מקומות שנשלפו לי מהשרוול. אלה ישובים שפעם, ולא מזמן, היו להם קבוצות כדורגל בליגת העל ובליגה השניה, ונעלמו מהמפה. תאמינו לי, גם אני הייתי באותם מקומות. בבוקר יצאנו בטיוליות ( מי חשב על ארגון אוטובוסים על ידי הקבוצה ?) ובערב חזרנו. אם ניצחנו 0:1 בנס ציונה, חזרנו מאושרים. אם הפסדנו, ועוד איך הפסדנו, בבית שמש או בבית שאן, הלך השבוע ואוי למשפחה במהלך השבוע. בבית הלכו על קצות האצבעות. קצת קשה לדרוש מאנשים שהם היום בגיל 50 ( ואלה בעלי מנויים ותיקים) להשתנות בבת אחת. נסו אתם ל"קפוץ" מאצטדיון קריית אליעזר לאולד טראפורד. תקבלו מכת הלם. זה מה שקרה לאותם אוהדים. השינויים הדרמטיים בעשרים השנים האחרונות גרמו להם להלם תרבות. פתאום הם בפארמה, במנצ`סטר, במוסקבה, בולנסיה, בפריס והרשימה ארוכה. קשה להם להתמצא ברחובות הערים הגדולות. תנו להם להסתובב בסמטאות עכו, שם הם מרגישים כדגים בים. יודעים היכן הדגים הזולים, איפה החומוס הכי טוב. כנראה, בעקבות השריקות המבזות, את זה הם אוהבים. יש להם געגועים לנוסטלגיה ששאר הקבוצות מתאמצות לא לשקוע לתוכה.
ביום ראשון, אחרי שהייתי בטוח שהשריקות נועדו לקבוצה שהשאירה ליגה שלמה ופרשני גרוש מאחור, נזכרתי פתאום שהחבר`ה ביציע ארבע לא באים לכדורגל כדי ליהנות. גם לא איכפת להם אם מכבי חיפה משחקת טוב ושחקניה מתאמצים לסיים בגדול עונה ענקית. הם, השרקנים, מוכנים שמכבי חיפה תדורג במקום השני ובלבד שהפועל חיפה תרד לליגה נמוכה יותר. גם זה בדוק. אין הסבר אחר. אם תסתכלו על היציע הזה אחרי שמכבי חיפה מוכתרת סופית לאלופה ( אין הרבה זמן להמתין..) תראו שברגע שהמשטרה מאשרת פתיחת השערים כדי לפרוץ למגרש ולחגוג עם השחקנים, בודדים מהיציע הזה יורדים למשטח הדשא. עבורם זכייה שמינית או תשיעית באליפות היא בגדר סימון "וי" ויאללה, לעונה הבאה. מעבר להצדעה שמגיעה להם, בזכות רכישת מנויים קבועה ורצופה, החבר`ה האלה אינם יודעים שמחה מהי. כמו שנאמר: מרוב אכילת גלידה הם הפסיקו להתענג עליה. מזכיר לי קרוב משפחה שהגיע בתחילת שנות החמישים לישראל ונשלח לעבוד בבית חרושת לייצור נקניק. למי שהגיע מאירופה המכאיבה וידע ימי רעב לא מעטים, על נקניק ניתן היה רק לחלום. אסור היה להזכירו בבית בשם המפורש. אחרת , היו חוטפים סטירה מהאבא והמועצה לשלום הילד לא הייתה מתערבת. מנהל המפעל הבין ללבם של העולים החדשים ומיד בשיחה הראשונה אמר להם: "חברים, אני יודע שלא תעמדו בפיתוי. אני מרשה לכם לאכול כמה שתרצו אבל לא לקחת הביתה ". אכלו יום-יומיים, שבוע ופיניטו לה- נקניקו. כבר 50 שנה לא נכנס נקניק למקרר של קרוב המשפחה. יצא לו מכל החורים. אולי זה מה שקורה לאוהדי מכבי חיפה ה"שורקים, המשליכים והמקללים". הם משועממים, אין להם שערוריות להתווכח עליהן ואם כבר במרס הקבוצה תזכה באליפות, מה הם יעשו עם השריקות שעלולות להפוך לחרב פיפיות.
אולי הם מתגעגעים לשבע השנים הרעות שגיורא שפיגל ואלי כהן השביעו אותנו. לא יכול לקרות ? בכל קיץ המאמנים האלה הבטיחו הרים וגבעות, ה"אוהדים" ( לא למחוק את המירכאות) רצו לרכוש מנויים ( ומותר להצדיע להם על מסירותם) וכשהקבוצה נכשלה, יצאו מנגינות של תזמורת מזייפת, אבל ניתן היה לחוש את הכאב והרצון להיות שוב מספר אחת בליגה. לזכותם של רוני לוי ושחקניו ייאמר שהם יודעים להוציא את המוץ מהתבן. עם מאמרים וכתבות אנטי מכבי חיפה , כבר למדו לחיות. פעם ימי שישי היו "ימים שחורים" לכדורגלנים שחששו מה נכתב עליהם. היום התקשורת, בעיקר המקומית, במצב של מוות קליני. אי אפשר להשתיל את אבריה בגוף אחר, כי מי ירצה חלקים נגועים מאנשים מפרפרים שכל מטרתם לשרוד, ולו במחיר פרסום צ`יזבטים ? החודש הקרוב היא התקופה הכי יפה אצל חלק גדול מהמדיה. באחד באפריל ובפורים מותר לפרסם הכל, על המשקל. ל"ירוקים" יש מספיק צרי עין מדרום לחיפה, כדי שיצטרכו להתעסק גם עם אוהדים. למעשה, התופעה המכוערת הזאת החלה בעידן אברהם גרנט, האיש שהחזיר למכבי חיפה את הברק בעיניים. במקום ללכת שבי אחר מאמנם, העדיפו האוהדים לקרוא עיתונים, להקשיב לפרשנים ששונאים את גרנט ומכבי חיפה, ועם המטען הזה הם הגיעו לקריית אליעזר.
אז בשנה הראשונה לא שיחקו כדורגל גדול. מנצ`סטר יונייטד משחקת בשנים האחרונות כדורגל גדול ? לא מגיעים 67 אלף צופים למשחק ? אלכס פרגוסון לא "מתפוצץ" מקנאה למראה ארסנל וצ`לסי שגנבו לו את הבכורה ? ופה, גרנט נאלץ להתמודד עם אוהדים מצוינים אבל שבעים. בשעה שיעקב שחר חותר כל הזמן קדימה, מנסה גוש האוהדים המזוהה לפזול אחורה בגעגועים. מה השארנו שם שיש להתגעגע אליו ? האוהדים האלה כבר שכחו שהם רדפו אחרי דרור קשטן ושלמה שרף אחרי כל משחק ? למה בדיוק הם מתגעגעים ? לעונה האחרונה של שרף בה סיימנו במקום השלישי ה"מכובד" בהפרש בן 27 נקודות מהאלופה מכבי תל אביב ? הלו, תתעוררו, השבוע שברנו שיא נוסף. מכבי תל אביב מעולם לא הייתה במרחק 28 נקודות ממכבי חיפה. חושבים שניר קלינגר ואלי דריקס, אז שחקנים, לא מתהפכים בלילה על יצועם ? ועוד איךואולי גם צועקים ומתעוררים מ"חלום הבלהות". ואחר כך הגיעה העונה השניה של גרנט ועוד אליפות. ואם לא השטויות של יצחק שום, היינו סוגרים השנה חמש אליפויות רצופות, כמו הפועל פתח תקווה בסוף שנות החמישים ותחילת השישים. חבל, חבל שהתסריט לא קרה. ואולי טוב שלא קרה, כי עם חמש אליפויות רצופות ושליטה בלתי מעורערת, אולי האוהדים המפונקים היו מרחיקים לכותל המערבי או לקברי צדיקים, ומתחננים :" אנא ה` , עשה שמבול האליפויות ייפסק, אחרת נטבע". אם לנוח הצדיק זה הצליח, אולי גם בקשתם של "שונאי הגלידה" תתקבל.
יעקב שחר הציב סטנדרטים גבוהים לכדורגל הישראלי. ואין כאן עניין של כסף. מה, אם תתנו לאבי רצון משכורת משולשת, הוא יתחיל להבין יותר בכדורגל ? הרי ה"טריבונה" שלו נראית כמין קומדיה של טעויות שכל החלכאים ונדכאים נדחסים לתוכה. וזאת תוכנית שאמורה לייצג את התרבות של הכדורגל הישראלי. השוק באיסטנבול הרבה יותר מתורבת. בניגוד ל"לוזרים" ששרקו בוז לעידן טל וליניב קטן ואחרים, שחר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. יש לו אג`נדה ברורה: מכבי חיפה צריכה לקחת את כל התארים בכדורגל הישראלי. נקודה. בשעה שהשרקנים משתכשכים בבריכות עם המשפחות וסופרים את הימים עד פתיחת הליגה , שחר, עוזי מור, צ`יזיק ורוני לוי "שוברים את הראש" איך להתקדם. רוברטו קולאוטי, חבייאר דירסאו, גוסטבו בוקולי ( למרות המשברון ממנו הוא יוצא בימים אלה) והאחרים לא שיחקו בריאל מדריד. למצוא זרים טובים, גם לליגה וגם לאירופה, די קשה. מה לא אמרו על קולאוטי ? היום האוהדים השורקים לא רוצים לזכור. באוגוסט הם שרקו לו, ולא זמירות אהבה. מה לא אמרו על דירסאו ? מי לא שלח אותו לברזיל ? רק שחר ועוזריו החזיקו בדעה שהרכש מצוין ומי שמזדרז לפגוע בו, אינו מבין בכדורגל. ואני כבר לא מדבר ש"חיסלו" את יניב קטן, עידן טל ואלון חרזי ושלחו אותם לארבע כנפות תבל. למה ללכת רחוק ?
ככה זה עובד במחוזנו. ליצנים כותבים בבוקר על מה שחלמו בלילה, ובסוף שחקני מכבי חיפה מלהטטים מחוץ לקרקס. שרקנים, תחשבו על התופעה. רוני לוי והשחקנים דאגו שיהיה לכם המון זמן פנוי. עם 18 נקודות הפרש, אפשר לעשות הכל. ולא מדובר בהפרש שנולד יש מאין. היה שווה לסיים בתיקו 2:2 עם מכבי פתח תקווה כדי לשמוע את גיא לוזון, מאמן מכבי פ"ת, קורן מאושר. לאורך 23 מחזורים לא הייתה לו קרן אור באפילה. קבוצתו סיימה 8 פעמים ( במילים ברורות: שמונה פעמים) בתוצאה 0:0 והיא במקום השני. מותר לפרגן ליריב אבל לא על חשבון אלה שמנסים למשוך את הכדורגל הישראלי למעלה. ועוד לשרוק בוז , רחמנא ליצלן. אוהדי מכבי חיפה ה"אמיתיים" ( ופעם אלה ששרקו בוז נחשבו כאלה) עברו בהצלחה שני מבחנים קשים שמוזכרים כאן, אחרי עשרים שנה ויותר. יום אחד נוצרה "מהומה קטנה" בין הנהלת מכבי חיפה לתקשורת. לא כאן המקום להרחיב, אי הבנות כאלה הן לחם חוק בכל קבוצה. הסנהדרין של התקשורת התכנס והחליט להרחיק לכת: " למרות שמדובר במשחק חשוב ומסקרן נגד בני יהודה, אין מנוס ולשום עיתון אסור לפרסם את שעת המשחק". אמאל`ה, זה היה איום שאיש במכבי חיפה לא חש עצמו מאוים. רק עובדה אחת לא נלקחה על ידי מקבלי ההחלטה: מכבי חיפה היא מזן הקבוצות שגם בימי בר-כוכבא, לו שיחקה אז, היו מגיעים רבבת צופים. היו מדליקים מדורות ומודיעים על שעת המשחק. התקשורת "ניצחה בגדול". לא הגיעה רבבה, הגיעו 12 אלף צופים, ללא אזכור המשחק. מאז אין יותר חרמות ונידויים. ומקרה יותר חמור: חבורת אוהדים מזדמנים, אותם כבר לא רואים ביציעים, החליטה יום אחד למנוע כניסת אוהדים למשחק "לא חשוב" בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. היה לה חשבון אישי לסגור עם ההנהלה. בלי הרעש והצלצולים, היו מגיעים אולי 2000 צופים, כי שתי הקבוצות סיימו את העונה. בגלל ההתארגנות של ה"אוהדים המסורים" התכנסו ובאו ... 5000 שבזו לשלטים ולתחינות. אותם עניינה מכבי חיפה.
אז מה קרה לחברים היקרים שלפתע מצאו מקום מכובד לפרוק בו את תסכולם הרגעי ? אין הסברים רבים מלבד אחד: האוהדים הללו הורגלו לאכול המון גלידה, ומזן משובח, וקורה שאוכלים יותר מדי ואז הבטן מציקה וקולות שונים ומשונים נשמעים. לעתים מדובר בגרעפסים. מי יודע, אולי התחלפו הקולות בשריקות בוז ? רק לרופאי ראש ונפש הפתרונים. אולי כדאי שהנשיא שחר יבקש לפתוח את העונה הבאה במינוס עשר נקודות ? רק רגע, אני זוכר שכבר היינו בסרט כזה. את עונת 88/89 פתחנו במינוס שתי נקודות ולמרות הכל, זכינו באליפות. כמה הגיעו למסיבת ההכתרה ? רק 3000 צופים (!) אמי ז"ל תמיד נהגה לומר שבנאדם לא יכול לאכול עם שני מזלגות. צדקה, אבל מהמנות שמכבי חיפה מגישה השנה, ניתן לטעום שוב ושוב. ולאיש לא כואבת הבטן, מלבד לשרקנים חסרי התרבות. פעם שאלתי אוהד כדורסל של מכבי תל אביב, מה הסוד הגדול שהם כבר 30 שנה פלוס מצליחים לשמוח ולצהול, כאשר אפשר להעניק להם את צלחת האליפות לפני פתיחת העונה ? אפרים צחק וענה: " זה ההישג הכי גדול של הקבוצה. אני מעדיף לביים שמחה, והיא קיימת, מאשר לראות קבוצה אחרת חוגגת". כל כך פשוט להבנה. אל תוציאו את אריק בנאדו מהריכוז. הוא עסוק באימונים במכבי חיפה, בנבחרת ובאימונים אישיים להרמת צלחת האליפות בפעם הרביעית כקפטן. שריקות בוז, מהסוג הנמוך שנשמעו בשבת, עלולות לגרום לו לשמוט את הצלחת ולקלקל את הסרוויס. מצטער, במכבי חיפה מעדיפים לשמוח עם הצלחת ולא לשמוע דברי ניחומים אחרי אובדן אליפות בגלל הפרש שערים או בגלל החלטה גורלית של שופט. זוכרים שזה קרה ?
