אם יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, היה קם מחר בבוקר ומנסה לשלם להתאחדות לכדורגל, נניח מיליון דולר, ספק גדול אם היה מצליח לשכנע את חברי ועדת הליגה והגביע לסדר כך שבסיבוב השלישי קבוצתו תארח את הקבוצות האטרקטיביות בליגה. רק חסר היה שחיפה תסיים בתיקו מול הפועל פתח-תקווה ואז הייתה מסדרת לעצמה יופי של משחקי בית. גם כך, השיבוץ שבסופו של דבר אמור למלא את יציעי קריית אליעזר נראה נדיר, חסר תקדים ולא יהיה כמוהו בשנים הקרובות. באחריות. לא במקרה אני נזהר מלכנות את האורחות שיגיעו לכאן "גדולות" כי רובן ככולן "ננסיות" בעונה זאת ליד מכבי חיפה הדוהרת. מכבי פתח תקווה מעולם לא זכתה בתואר אליפות, אבל היא שניה ובליגה בה מתחילים להסתכל על הליגה מהמקום השני, גם זה משהו. בפרט שהגנתה (10 שערים) מתמודדת עם זו של ה"חומה הירוקה" שספגה 8 שערים בלבד. היא תגיע בשבוע הבא לחיפה לנסות ולדגדג את האלופה שבדרך.
נצרת עילית עדיין בחיתוליה בליגת העל, אך תמיד נעים לראות ששחקנים שיצאו מחיפה מוליכים אותה לחוף מבטחים, כבר בעונה הראשונה. גז`רמו ישראלביץ, יואב זיו, שחר ונדיב סימנטוב, אבישי ז`אנו היו בשר מבשרנו ואם היום הם במקום הרביעי, מותר גם לחיפה לחייך. לפחות לא יאשימו אותה שמכרה "חתולים בשק". מכבי תל אביב הייתה פעם קבוצת צמרת. אמנם, תמיד שחקניה יוכלו לספר לנכדים שהם היו הראשונים שניצחו את מכבי חיפה בעונה שבה השליטה החיפנית הייתה בלתי ניתנת לערעור. ובכל זאת, גם כשהיא על הקרשים, מפגש מולה מבשר מלחמה על יוקרה. רק במשחק אחד אין צורך לקרוא לקהל להגיע. כשבית"ר ירושלים מגיעה לחיפה, העיר כמרקחה, ללא קשר לליגה, למקום, למעמד ולרמה. ההיסטוריה מוכיחה שאוהדי שתי הקבוצות מעדיפים את המתחרה שתזכה בתארים, אם קבוצתם מחוץ למשחק. בשעה שחיפה שיחקה באירופה, רק אוהדי קבוצת המנורה החזיקו אצבעות לחיפה. אוהדי שאר הקבוצות עשו שקר בנפשם וסיפרו שהם מחזיקים אצבעות למכבי חיפה. יש להם את הקטעים של ההומור השחור. גם אוהדי הפועל תל-אביב אינם זקוקים לסנגור. כאשר הקבוצה זקוקה להם, רואים אותם בהמוניהם. המפגן האדום שערכו בשבת בבלומפילד, מול מכבי תל-אביב, מעורר כבוד והם יגיעו לחיפה, גם אם קבוצתם תינצל סופית מירידה. נשארנו עם הפועל חיפה, שוכנת המרתף הטחוב. קשה לדרוש מאוהדים שרק 2500 מהם מגיעים למשחקי הבית של קבוצתם, להתאמץ ולהגיע במספרים לא הגיוניים דווקא לדרבי. עצוב להם, רחוק להם, בקיצור- אין מה לבנות עליהם. הנה אפוא שש קבוצות תגענה להתארח אצל מכבי חיפה, חמש מהן אלופות עבר גאות. אמנם דינה של מכבי תל אביב (14 אליפויות) אינו כדין הפועל חיפה ( אליפות אחת), ובכל זאת משחקי הבית של מכבי חיפה בשליש האחרון מהווים מעין מטס כבוד ל"ירוקים". לא נורא, יחרקו שיניים, יבלעו את הרוק, אבל הקבוצות תגענה, עם או בלי אוהדים.
וכאן הגיעה שעתם היפה של אוהדי מכבי חיפה. אם בששת המשחקים הללו היציעים לא יהיו מלאים ב- 14 אלף צופים, חבל על הזמן. לא בכל עונה יכולים אוהדים להגיע למשחקים נטולי עצבים. מכבי חיפה השאירה את הקרדיולוגים מחוסרי עבודה ( טפו...טפו...). הפער העצום מאפשר לכל מאות אלפי האוהדים לצאת לטיולים, לאכול ארוחת צהרים בשקט ואת הקינוח ל"אכול" בקריית אליעזר. חסל סדר היעדר שינה בימי שישי, עצבים על האישה והילדים, הכנה נפשית. רוני לוי והחבורה חיסלו את מוקדי העצבנות. מתי נראו כל כך הרבה פנים מחייכות לפני משחקים חשובים ? הנהלת חיפה עשתה ועושה את כל הדרוש כדי שהאוהדים יגיעו. מסייעת לאוהדים ברכישת כלי הקשה, מבצעי מנויים מיוחדים, הקצאת יציעים נוחים ( יש דבר כזה בקריית אליעזר ?) ואין זו הגזמה להדגיש שהראש החיפני עובד כדי להמציא פטנטים נוספים. עד עתה, קשה לומר שהאוהדים שנשארו בבית מחזירים אהבה למועדון. לפחות הם לא מזיקים וגורמים נזק כמו זה שגורמים משליכי האבוקות, אך לא יהיה זה מוגזם להמר שאיש מבין אלה שלא מגיעים, נמנה על ה"מדליקים". השנה היו למספר אוהדים לא מבוטל מספיק סיבות לא להגיע. רק לחיילים, תלמידים, סטודנטים ואנשי עסקים שלא יכלו להגיע בגלל ימי המשחקים והשעות המשונות. גם שידורי הטלוויזיה גרמו נזק גדול למכבי חיפה. מצד שני, הם הוסיפו למאגר האוהדים הפוטנציאלי אוהדים נוספים וללא הגזמה, אין כיום ילד בן שנתיים או סבתא בת שמונים שאינם יודעים מי זאת מכבי חיפה. ההצגות היפות של הקבוצה ( לא בחודש פברואר) מדברות בעד עצמן. ל"רוע מזלם" של גיורא שפיגל, אברהם גרנט ורוני לוי, תחת הדרכתם סיום הליגה איבד מעוקצו. ה"ירוקות" שלהם זכו בתואר הרבה לפני סיום העונה. שלושה מחזורים לפני הסוף. אם לא יקרה תקר רציני, רוני לוי והשחקנים הולכים לשבור את השיא הישראלי. הם זקוקים לחמישה ניצחונות בלבד כדי לגמור את הסיפור, מעשית ותיאורטית. מהזווית הזאת, שפר מזלו של שלמה שרף. הוא היה אדריכל של שלוש אליפויות וכולן הוכרעו בפוטו-פיניש. ב- 83/84 בית"ר ירושלים שמטה יתרון בן 13 נקודות וחיפה המקרטעת ניצלה זאת. מה הפלא שבאו 20 אלף חיפנים לראות את האליפות הראשונה ? בעונת 84/85 איש לא יכול היה לעצור את חיפה אלא רק היא ומאמנה. הקבוצה המצוינת דאז, עם רוני רוזנטל, זאהי ארמלי, ברוך ממן, משה סלקטר, אברהם אבוקרט, ציון מרילי, איתן אהרוני, רפי אוסמו, אבי רן ז"ל ואלי כהן, לא הצליחה להתגבר על משבר ארוך, כי לא היה לה מאמן שמסוגל להוציאה מהמשבר. איכשהו, ועם מזל של אלופים, זכתה באליפות במחזור האחרון ולקריית-חיים (אז מגרשה הביתי) התקבצו ובאו 24 אלף אוהדים. וגם באליפות השלישית (90/91) שהוכרעה אף היא במחזור האחרון ( 0:0 ביתי מול מכבי נתניה) באו 20 אלף כדי לצפות ב"דאבליסטית" טריה בשמי הכדורגל הישראלי. האם אוהדי חיפה מוכנים לחזור לימים שכססו צפורניים שבוע לפני, ונזקקו לגלולות הרגעה, שבוע אחרי ? אין דרך יפה יותר להודות לצוות המקצועי והניהולי, מאשר להגיע ולהריע. לא תמיד מוכרחים גם להשפיע וטוב שכך. עם כל ההערכה למפגן האדיר של אוהדי הפועל תל-אביב, איני מכיר ולו אוהד אחד, שמוכן להתחלף עם אלי ישראלי, מיקי חיימוביץ, עמנואל רוזן, בן כספית, אריק איינשטיין או חיים רמון. בשעה שבחיפה מפנטזים על הופעה שניה בליגת האלופות, איש מיושבי בלומפילד לא מעז אפילו לפתוח צוהר לעבר הופעתם הנפלאה של ה"אדומים" בגביע אופ"א לפני מספר שנים. האם מכבי חיפה צריכה לחזור לקלחת התחתית, מקום ששהתה בו לפני 25 שנים, כדי שאוהדיה ייחלצו עצמותיהם ויבואו לסייע בחילוצה ממעמקים ?
הדור שלא ידע את יוסף בימיה החשוכים של מכבי חיפה, וטוב שכך, עדיין לא מבין את ההישגים של השנים האחרונים. אותם ברווזים מגעגעים המזנבים כיום במכבי חיפה שהשאירה אותם פעורי פה, היו פה גם כאשר זעקנו לעזרה כי חשנו שהבוץ הגיע עד הצוואר ומאיים לכלותינו, על קבוצתנו ועצבינו הרופפים. התקשורת רקדה על דמנו, עשתה מטעמים מקבוצה חסרת אונים, ולהודות על האמת, די נעים לראות אותה כיום מסמיקה, נשנקת ומחבקת אותנו חיבוק דוב. ומה הפלא ? קבוצה שבמהלך 20 שנה זוכה 9 פעמים בכתר האליפות ( לא טעיתי...) ומפסידה עוד שתיים בגלל החלטת שופט (צבי שריר ב- 1986) והפרש שערים ( לפני שנתיים) הרגילה את אוהדיה לטעום רק דבש, ואין בכוונת נשיא מכבי חיפה להפסיק לספק "חביות" נוספות. דחילאק, אוהדים שיושבים בבית, חייבים את המינימום, להציץ במראה ולשאול: " האם אני אוהד אמיתי או שהפכתי אוהד כורסא ". מכבי חיפה כבר סבלה משני ביזיונות בעבר. בעונת 88/89 נותר מחזור אחד לסיום, כאשר חיפה כבר הוכתרה. היריבה האחרונה, בית"ר תל אביב, הלכה לקראת החיפנים והעבירה את משחקה הביתי לקריית אליעזר ( אפילו ההתאחדות אישרה) מתוך מטרה להרוויח כמה ג`ובות וגם לאפשר לאוהדים החיפנים לחגוג את הזכייה. הבושה הייתה ענקית. רק 3000 צופים הטריחו עצמם להגיע. ומשחק ההכתרה הכי מביש בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, שייך אף הוא למכבי חיפה. בעונה השניה של גרנט שוחק משחק הכתרה חגיגי ל...לא קהל, והכל בגין פריצת קהל למגרש במשחק ביתי קודם, מול עירוני ראשון לציון. אם היציעים לא יהיו מלאים בששת המשחקים הקרובים, גם מפגן האהבה של 30 אלף ירוקים מול רוזנבורג, יהפוך לתמונה חיוורת. לא צריך לרוץ עד אשדוד הרחוקה עם דפיקות לב מואצות, כדי לעודד קבוצה שזקוקה להפרש שערים גבוה. חשוב לעודד למראה מבצעים נאים של אחת הקבוצות המצוינות שהיו למכבי חיפה אי-פעם, מבלי להתחשב בכמות הצופים שהקבוצות היריבות תבאנה אתן.
