נשאר לשמור על כבוד

הזכייה השמינית של מכבי חיפה באליפות עדיין אינה עוכלה כראוי. ברגע שייעלמו מעל פני השטח קשקשני הצמרת שתרומתם לכדורגל הישראלי כקליפת השום, יבחינו לפתע שמכבי חיפה עשתה השנה "בית ספר" ולא רק בטבלת הליגה. היא סרסה את "משחקי העונה" ונטלה מהם את חשיבותם ההיסטורית, וזה קורה בפעם הראשונה מאז שהחלו לקיים שלושה סיבובים. הרי טענתם של המחמירים בשנים האחרונות הייתה שאין טעם להמשיך ולהיאבק על האליפות כאשר המשחקים בין הטוענות לכתר מתקיימים כבר בתחילת הסיבוב. לדעתם, אין סיכוי שקבוצות מרכז ותחתית יצליחו להציב מכשולים גבוהים בדרכן. מקצועית, אין בזה אפילו אחוז אחד של אמת. מכבי חיפה עדיין סוחבת כוויה כזאת. בעונה שעברה היא ארחה בקריית אליעזר את בני יהודה, קבוצה שסיימה את העונה מספר מחזורים לסיום. חיפה הוליכה את הטבלה בשתי נקודות יתרון על פני מכבי תל אביב. ה"זהובים" לא ויתרו וסחטו תיקו מכובד (2:2) שעלה בסופו של דבר באליפות לחיפה והעביר אותה למכבי תל אביב. שתי הרצות החלו במרדף אחרי הפרש שערים שהסתיים במפח נפש ירוק. כלכלית, יש בזה אלמנט של מבט שמשחקים כאלה ירכזו מספר שיא של צופים. תארו לעצמכם את חיפה עדיין לא אלופה והיא מארחת את הפועל באר שבע ומכבי תל אביב, הנלחמות על הבכורה או על המקום השני, ואותם דברים לגבי משחק החוץ בבלומפילד נגד הפועל תל אביב. לראשונה בהיסטוריה של הליגות עם סיבוב שלישי לא היו ולא יהיו " משחקי עונה". הכל חתום ונעול בבוידעם. הוגשם חלומם של כל אלה שרצו להגיע למשחקי הסיום, כאשר תיאורטית ניתן להציב מול היריבות את קבוצת הנוער. הלצה לא מוצלחת במיוחד.

כי מכבי חיפה צריכה סוף- סוף להמשיך ולשמור על כבודה. מאז האליפות הראשונה, בכל פעם שה"ירוקים" זכו בתואר, נולדה "פאשלה" ששלחה את השחקנים, הצוות המקצועי והאוהדים לחופשה עם מועקה כבדה. הפעם גם התמזל מזלה של חיפה להשקיף על יריבותיה לשעבר מלמעלה, ויהיה לה משקל רב בקביעת המדורגת במקום השני המוליך אף הוא לגביע אירופה. לגבי משחקי ההכתרה, הניצחון על מכבי אחי נצרת, הוא נדבך נוסף בסאגה הבלתי גמורה של לחץ במשחקים מהסוג הזה. ב- 1984 חיפה "ירקה דם" עד שזכתה לנצח את מכבי רמת-עמידר 0:1 ומדובר ביריב שההפסד הוריד אותו לליגה השניה. זה היה או אליפות לחיפה או כרטיס ירידה לעמידר. נגמר בחגיגות חיפניות. באליפות השניה חיפה המתינה עד למחזור הסיום ( אצל שלמה שרף תמיד האליפויות באו קשה) כדי לנצח 1:5 את הפועל כפר סבא של יצחק שום. התבוסה השרונית לא הגיעה בגלל כך סתם. שלושה ימים אחר כך נועד להיערך משחק חצי הגמר בין אותן קבוצות, וכפ"ס העדיפה לתת למספר שחקנים לנוח, אם ביציע או במגרש. כי בחצי הגמר הסתיים בקושי 0:1 לחיפה משער של רוני רוזנטל. גם באליפות השלישית (88/89) הסתפקה חיפה בתיקו (1:1) אלא שהוא היה בבית, נגד הקבוצה שרדפה אחריה לאורך כל העונה ( הפועל פתח תקווה) והעיקר, הבטיח את התואר. אגב, מי שמדבר על קבוצה "לא יפה", צריך רק לזכור את העונה הזאת בה הדריך אמציה לבקוביץ. קבוצה אפורה לחלוטין, זאת של השנה נראית ריאל מדריד לידה. וכששלמה שרף שב לחיפה לקדנציה השניה שלו, שוב נמתחו העצבים במשחק הסיום. חיפה הביתית נלחמה כאריה פצוע וכל זה כדי לחלץ תיקו 0:0 ממכבי נתניה הלא מרשימה שהפגינה כדורגל משוחרר יותר.

האליפות החמישית, הכי טובה בכדורגל הישראלי, מכל הבחינות (93/94) נקבעה אף היא בתיקו 1:1 מול מכבי פתח תקווה שציפתה לרבבות, ולכן העבירה את המשחק לאצטדיון רמת גן. הגיעו 10 אלפים בלבד וראו משחק רע של קבוצה מצוינת. במדרגות כולם שכחו את הרמה. בתואר השישי חיפה זכתה בטדי אחרי 0:2 על בית"ר ירושלים ואברהם גרנט הוליך את חיפה לתואר נוסף בניצחון 1:3 על ראשון לציון בחיפה. כמו רוני לוי מול נצרת. אגב, אם לדייק מכבי חיפה כבר זכתה בעבר בתואר 270 דקות לסיום, באליפות השניה עם גרנט. רק כדי שלא ישכתבו את ההיסטוריה. וכאן מתחילה העבודה הקשה של רוני לוי. כי לא רק האליפות חשובה כמו שיש לתת כבוד לסיום העונה. בקטע הזה, חיפה נכוותה בעבר ברותחין וספגה מכות מעל ומתחת לחגורה. האשימו את אדי השמפניה שלא התפוגגו, דיברו על מנטליות ישראלית ( וזה קרה השנה גם למילאן הגדולה) ובשורה התחתונה: האליפות הונחה בכיס, התהילה חיפשה את עצמה.

חוזרים לתואר הראשון. אחרי הניצחון על רמת עמידר וחגיגות "יום העצמאות השני" של אוהדי מכבי חיפה, נקבע לחיפה משחק יוקרתי מעין כמוהו. "אלוף האלופים" נגד מחזיקת הגביע המפתיעה, הפועל לוד אותה אימן... דרור קשטן. חיפה הגיעה למשחק הרוסה. לא רק מהמתח ששחקניה עברו בשבועות שלפני ואחרי ההכרעה, גם הנהלתה קבעה לה פתאום משחק ידידות מול אוטרכט ההולנדית. איך אפשר להגיד להם לא כשהם בארץ ? לפרוטוקול, חיפה הפסידה 2:0 ונשארה הפועל לוד. המשחק הזה הפך לביזיון מכל הבחינות. במגרש הוכו החיפאים שוק על ירך (4:1) וכשאין כדורגל, התפנה המגן השמאלי יחזקאל שירי והלם בחברו, רפי אוסמו. החובט הורחק והטעם הרע נשאר. אחרי התואר השני (84/85) הגיעה מכבי חיפה למעמד גמר גביע המדינה. סיכוי ראשון ל"דאבל ירוק". חיפה נקלעה למצב שרק אוהדיה תמכו בה. חצי עם רצה לראות את חיפה אלופה וירושלים מחזיקה בגביע. הרוב ניצח. אלי אוחנה כבש בדקה ה- 86 ואוהדי חיפה חזרו ברכבות, באוטובוסים ובכל כלי רכב אפשרי לחיפה עצובים ומרירים. איש לא זכר את האליפות שהושגה רק 10 ימים קודם לכן.

שתי אכזבות גדולות אחרי שאמציה לבקוביץ הוביל את חיפה לתואר השלישי (88/89). אגב, המאמן הזה הגדיר לפני מספר שבועות את זכייתה האפשרית של חיפה באליפות כ" דגל שחור לכדורגל הישראלי". אל תאמינו לאף מילה שלו. הקבוצה שלו הייתה אפורה, שבלונית וגם אחוזי ההצלחה שלה נפלו מאלה של הקבוצה הנוכחית. אם רוני לוי צבר 60 נקודות ב- 30 משחקים, אצל לבקוביץ היו לקבוצה רק 57 ב- 31 משחקים ואם להיות הוגנים, ערב פתיחת העונה הופחתו לחיפה שתי נקודות בגלל עבירה על תקנון התשלומים. גם אתן לא יותר מ- 59 נקודות. חיפה סיימה כאמור בתיקו, מחזור אחד לסיום, ולמחזור הנעילה נקבע לה משחק חוץ נגד בית"ר תל אביב. באו החיפנים ושכנעו את אנשי המנורה להעתיק את המשחק לקריית אליעזר, כדי שיוכלו להקיף את המגרש עם דגל הלאום לעיני האוהדים. באופן נדיר, אפילו השופט היה חיפני ( יעקב בן-חמו). כלום לא עזר. הגיעו רק 3000 צופים ונסים כהן הבית"רי כבש את שער הניצחון (0:1). אקורד צורם ועוד בבית. רק רגע. באותה עונה חיפה הגיעה שוב לגמר הגביע ובפעם השניה עמדה על סף הגשמת ה"דאבל". מולה ניצבה בית"ר ירושלים הלא מבריקה. כולם מכירים את הסיפור הדרמטי. חיפה החמיצה ניצחון רב שערים, נקלעה למצוקה ועופר מזרחי הציל זמנית, באו הפנדלים, בצד של הצהובים אימן דרור קשטן והסלט הקטלני הזה הסיע את הגביע לירושלים הבנויה. הכדורגל הישראלי צהל, שוב "משפט שלמה" לא מוצלח מהזווית החיפנית. גם את האליפות הזאת שכחו מזמן.

רק בעונת ה"דאבל" ( תואר רביעי) חיפה סיימה עם טעם מתוק בפה. ראשית, כי משחק הגמר נערך לפני סיום משחקי הליגה. גם היריבה העיקשת, הפועל פתח תקווה שאיבדה לחיפה את האופציה לתואר, הייתה הפינאליסטית בגמר והפסידה 3:1 לחיפה. אחר כך בא התיקו אפס מול מכבי נתניה והיה שמייח מאוד בעיר הכרמל. הפעם היחידה בה נותר הזיכרון צלול, הרבה בגלל שלא היה משחק "אלוף האלופים". גם חיפה זכתה בשני התארים וגם המפעל בוטל ועד היום לא חודש. את עונת 93/94 הרי לא ישכחו. קבוצה אולטימטיבית. ולמרות זאת, לא פחות מ- 16 אלף צופים הגיעו לחלוק כבוד לאלופה החדשה שהבטיחה את מטרתה שבוע קודם לכן. ממולה ניצבה רועדת כעלה נידף ברוח, עירוני אשדוד שנלחמה על חייה בתחתית. היא גם היחידה שיצאה שבעת רצון מהמשחק, עם נקודת ליגה יקרה שעזרה לה להישאר סופית . שבע שנים מאכזבות היו מנת חלקם של אנשי מכבי חיפה. כולם כבר היו מוכנים להפסיד בגמר הגביע, לגמור עם טעם מר, העיקר שהאליפות תוחזר. איך כותבים היום ? הוחזרה למקומה הטבעי. אותו ניצחון בטדי על בית"ר ירושלים (0:2) הצהיל את אלפי החיפנים. הרוב המתין לחגיגה הגדולה שבוע אחר כך ולמשחק הסיום נגד מכבי תל אביב. לא יכלה להיות במה טובה יותר לשלב הנאה מאשר משחק "דרבי" מול הפועל חיפה. אלא שהירוק לא לקח בחשבון שתמיד בהפועל חיפה היו מוכנים לנצח במשחקי ה"דרבי" ולהפסיד כל העונה. עד היום לא השתנתה המנטליות הזאת. הפועל באו בקטן וניצחו בקלות 1:3 ועוד יעקובו איגביני הורחק. למשחק האחרון חיפה עלתה בחמת זעם במטרה אחת: לנצח ויהי מה, בפרט כשמכבי תל אביב ניצבת ממול. חיפה ניצחה במגרש (2:3) אבל מסיבת הסיום הפכה לפסטיבל סיוט שנמשך עד היום. אמיר רנד, בקרוב בן 18 שילם מחיר כבד, כבד מדי עבור אהדה לקבוצת כדורגל. את האליפות הזאת סופרים כמו את השאר אבל מזכירים אותה בלחש. אליפות כואבת ללא כחל ושרק. עוד קודם לכן, חוותה חיפה טראומה ספורטיבית. במשחק חצי הגמר נגד מכבי פתח תקווה כבר הוליכה 0:2 עד חמש דקות לסיום והמלאבסים השוו , גררו להארכה וניצחו 2:3. שנה כזאת לא שוכחים. שנה מאוחר יותר שוב חיפה רחוקה מיריבותיה והפעם אברהם גרנט אף הגיע לגמר הגביע נגד מכבי תל אביב. סיכוי רביעי לדאבל. לא זכה. ג`ובאני רוסו החטיא פנדל ( נגמר 0:0) וטעם מלוח "התפלח" לעוגת הקצפת החיפנית.

המצב השנה שונה מכל מצב שהוזכר. לחיפה יש הזדמנות פז לבסס את יתרונה המוחלט בליגה. מבחינה כספית היא עלולה להינזק במשהו, כי אין דין "משחקי עונה" כדין משחקי צמרת לוהטים. ובכל זאת, הזכות לקבוע מי תשחק אתה בגביע האלופות אינה ניתנת בכל עונה. די נדיר יהיה למצוא בעונה הבאה ארבע קבוצות מתמודדות על שני כרטיסים ( כרטיס אחד לאופ"א מובטח לזוכה בגביע המדינה). לרוע המזל, שלושה משחקניה הבכירים ייעדרו מהמשחקים. למעט אריק בנאדו, הבלם הבינלאומי ששבר את ידו, נותח וסיים את העונה, רוני לוי היה נזקק לשירותיהם של ג`ובאני רוסו ( ממריא לקרואטיה להצטרף לנבחרתה שתשחק באליפות אירופה) ויניב קטן שאמור לעבור ניתוח קל. הגיעה שעתם היפה של שחקני הספסל שזכו אף הם לדקות משחק רבות השנה. המשימות הניצבות בפניהם חשובות. אחרי שעקפה את הליגה בסיבוב ( השלישי) הגיע תור הקוסמטיקה. לא פחות חשוב.