היום יושב ניר דוידוביץ ומגלגל בזיכרונו את ימי הבראשית שלו בקבוצה הבוגרת. מגיע לו צל"ש. כשעלה משורות הנוער ניצבה בפניו משימה בלתי אפשרית: להדיח את רפי כהן, השוער הפתח-תקוואי, שהיה שותף לעונה מטורפת של חיפה , אותה ירוקה שהצליחה לשרוד עונה בת 39 מחזורים ללא הפסד. עד מתי נזכיר את העובדה הזאת? כל עוד יצומו ביום כיפור, ידליקו נרות חנוכה וידליקו מדורות בל"ג בעומר. תופעות כאלה נשמרות לעולמי עד ( ע"ע שער הכבוד נגד ברית המועצות לפני 50 שנה בשידור של נחמיה בן-אברהם האגדי). לא ביום אחד נחת דוידוביץ בשער חיפה. עזבו את הפציעות הקטלניות שלו. עד היום רופאיו באיטליה המומים מעקשנות השיקום שלו. אני מדבר על היכולת שלו לשרוד מאבקים מול שוערי נבחרת לשעבר. רפי כהן היה אגוז קשה לפיצוח, בגלל אישיותו הנוחה. מעולם לא התרגז, לא לקח ללב ולריאות את הביקורות שהיו נגדו, והיום יש לו הרבה יותר, ובעיקר הוא היה שוער מעולה בקבוצה גדולה ונדירה.
לכולם היה ברור שהמאצ`-אפ בין רפי כהן לשוער הנוער, דוידוביץ, יוליד מאבק מר עם מנצח אחד בלבד. דוידוביץ, למרות גילו הצעיר, הבין ששניהם יחד לא יוכלו להתחרות על אפודה אחת. מישהו עלול להתקרר, ובתחילת דרכו כבר שאף לפרוץ קדימה. ככה חינכו אותו בבית ( אביו, בנימין, היה שוער עבר במכבי חיפה בשנות החמישים) כאשר לא ויתרו לו על כלום, כולל לימודים, וכך במועדון. והוא, כלל לא ביקש הנחות וחולצה חינם. כדאי לשוערי העתיד ללמוד ולשנן את תוכן הפגישה הנדירה בין שני שוערים. כן, רפי כהן וניר דוידוביץ נפגשו לשיחה בארבע עיניים כאשר מראש היה ברור שרק אחד ממנה יוצא מרוצה כאשר עולה עשן לבן. היום מותר לגלות: דוידוביץ הודיע לרפי כהן, בצורה הכי הוגנת, כי בגלל גילו הצעיר, יהיה לו קשה לשבת על ספסל המחליפים בשעה שבשער ניצב שוער צעיר ( אז רפי היה בן 24) ובפרט לאור הרקורד המרשים שלו, כולל משחק הגבורה בפארמה שם אפילו הציל פנדל והוליך את חיפה לניצחון סנסציוני (0:1) על אדמת איטליה. כאן הדהים כהן באצילותו וצניעותו, תפס בידו של ניר ואמר: " אל תלך, אתה כשרון אדיר וגם שחקן שנולד במועדון. תישאר, אני אעזוב". וכך היה.
אלא שדוידוביץ לא הצליח ליהנות יותר מדי מריחה של האפודה. לקראת הופעת חיפה בגביע אופ"א (1996) המנג`ר דאז, גיורא שפיגל "עשה במכנסיים" והחליט להביא שוער עם ניסיון. הפור נפל, רחמנא ליצלן, על בוני גינזבורג, שוער ליגה שתפס ימים מצטיינים. מעולם לא זכה באליפות , מכסימום בגביעים ( היום מבינים שגם שוער הפועל רמת גן מסוגל?). היה שוער נבחרת. ביג דיל. גם חיים זיידנברג, שוער מכבי חיפה לשעבר, שיחק בנבחרת והוא לא הגיע ממכבי תל אביב. ממכבי חולון מליגה ב`. עבור דוידוביץ זה היה נוק-אאוט בנקודות. עד שהספיק לחלוף על פני משוכה גבוהה בדמותו של שוער מצטיין, הנה עליו להתמודד מול שוער ( שרף אמר עליו אחרי ניצחון מכבי חיפה באשדוד 1:6 שמכסימום הוא יכול להיות שוער בבית מלון) הרבה פחות כשרוני כשהעתיד כבר מאחוריו. קשה לשכוח את הדמעות של דוידוביץ באחד המשחקים, כאשר היה ברור לו שיעמוד בשער ולפתע נרשם שמו של גינזבורג. ה"ילד" פרץ בבכי קורע לב והמנג`ר, המנסה להצטייר כאבא תומך זרק לעברו: " אתה בסך הכל פישר קטן". יופי של עידוד. בסופו של דבר, ה"פישר" הגיע לשער. גינזבורג, שמאז תקף את דוידוביץ בכל הזדמנות, הודח מהשער, סיים את העונה ואמר שלום ולא להתראות. היום, מעמדת המנחה באולפן הספורט ברוממה, הוא מתחיל להפנים שמה שדוידוביץ שכח, הוא מעולם לא ידע.
דוידוביץ היה מעורב בכמה משחקי נפל חשובים. השער שקיבל ב"דרבי" בעונת 1997/98 כאשר אוואט שיחרר כדור שקיפץ עד לצד השני, דוידוביץ יצא לקראתו, טעה בתזמון והכדור חלף מעליו לקראת לירון בסיס שנותר מול שער חשוף. או השער הראשון במוסקבה מרגליו של ז`אז`אשווילי הגרוזיני ממרחק 40 מ`. בגלל השלג והקור העז קפא השוער החיפני תרתי משמע ופתח את הדלת לניצחון רוסי חלק (0:3). לא זכורות "פאשלות" נוספות. לעומת זאת הרזומה שלו במשחקים גדולים ארוך טווח. קשה אפילו לזכור את כולם. אולי המשחק ההרואי שלו בפריס סן-ז`רמן במסגרת גביע אירופה למחזיקות גביע (1:1) או המחצית הגדולה נגד נבחרת ספרד שהביאה לפציעתו האומללה. אפשר והתיקו 0:0 במשחק הליגה מול הפועל פתח-תקווה לפני שבע שנים, אחרי שחיפה נותרה בשמונה שחקנים ( השופט מאיר לוי הרחיק את עטר, קנדאורוב וחזי שירזי) וללא ספק, משחק חייו בולנסיה (0:0) כשמוליכת הליגה ירתה לכוונו עשרות כדורים ודוידוביץ, בכושר נפלא קלט והדף והוסיף למועדון הישראלי המפואר עוד הישג בלתי נשכח: נקודה ראשונה על אדמת ספרד. אפילו צמד הפרשנים ה"מהולל" מהטריבונה המומים עד עצם היום הזה. המילים נעתקו מהמקלדת שלהם והטור האישי שלהם, שתמיד מופיע אחרי כישלון של מכבי חיפה "נעלם". והפעם הק.ג.ב לא בעסק.
מסורת השערים במכבי חיפה אינה ארוכה. לדוגמא, למכבי ולהפועל תל אביב תמיד היו שוערים מצוינים. כשנקלעו לצרה, ידעו להכניס את היד לכיס. פעמיים מכבי חיפה "אכלה אותה". בשלהי שנות החמישים שיחק במכבי חיפה חיים לוין. מי לא הכיר את חיים לוין האחד והיחיד ? עם רקורד של 700 משחקי ליגה. שוער חייתי, במובן החיובי של המילה. הגיע לחיפה מהפועל כפר סבא ומיד התגלה במלוא גדולתו. לא הספיק לייצב את הקו האחורי, כי אז במכבי חיפה התייחסו רק למשחק הנוצץ ואליפות לא הייתה בראש של אף אחד. ביום בהיר אחד, אנשי מכבי תל אביב, שמו עליו עין אך חששו לגעת בו. אז הייתה אחוות מועדונים מאותו מרכז. לא כמו בתחילת שנות התשעים כאשר ניר קלינגר "נחטף" מחיפה. באו אנשי תל אביב לחיפנים וסיפרו להם שלשוער לוין יש בעיה של עיוורון צבעים. אלה , התמימים נבהלו והחליטו למכור אותו בנזיד עדשים. בתל אביב התפוצצו מצחוק אבל ידעו ליהנות מלוין שהוליך אותם להישגים. ומקרה שני. באמצע שנות השבעים , כשחיפה הטלטלה בין הליגה הראשונה והשניה ( את השנים האלה זוכרים רק הוותיקים) יצא מפס הייצור שלה עמנואל שוורץ. שוער עילוי. לרוע מזלה של חיפה, הוא הצליח רק להשאירה עונה אחת בליגה. כשירדה שיחק בה עונה נוספת וכשלא הצליחה לשוב לכור מחצבתה, היה ברור שהמשך עמידתו במכבי חיפה יחסל אותו מקצועית. אנשי מכבי תל אביב הפעילו לחץ כבד על הנהלת חיפה שבסופו של מו"מ מכרה אותו בסכום פנטסטי לאותם ימים- 320 אלף שקלים !! מי ששילם את מחיר ההעברה היה היו"ר דאז, צביקה וייצנר, שנאלץ להסתובב עם שמירה אישית צמודה מחשש שהאוהדים יפגעו בו, בגלל הסכמתו להעברה.
שבע שנים מאוחר יותר נולדה האגדה, שוער ממחלקת הנוער, אבי רן ז"ל, וכרגע יבדל"א ניר דוידוביץ. בעשרים השנים האחרונות גם התחילו לשים לב יותר לטיפוח שוערים במחלקת הנוער ועל פתח הקבוצה הבוגרת בשנים הקרובות מתדפקים שוערים מצוינים. תום אל-מדון היושב על הספסל זו השנה השניה רק ממחיש עד כמה החולצה מספר 1 הפכה יוקרתית במכבי חיפה ומטבע הדברים, ממנה גם יוצאים לנבחרת. אלא דוידוביץ ממאן לוותר, ואין לו גם סיבה טובה. אחרי שעבר את כל ה"ויה דולורוזה" בין הסדינים ועל הספסל, יקום ויבעט בדלי החלב? לא מתאים לו. הוא גם לא השוער שיהיה מוכן לשבת על הספסל גם בקבוצה אירופית. החוב שלו למכבי חיפה יותר מדי גדול מכדי שינטוש אותה רק עבור ליטרת הבשר. הוא עדיין צעיר (27) וכל עתידו לפניו. והיו לו הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל להיות בורג ראשי גם בקבוצות קטנות. בשעתו, כששב לפני שנתיים מהפציעה הראשונה, חשבו בחיפה שיהיה מצוין עבורו אם יעזוב באמצע העונה לקבוצה כמו ראשון לציון ובה יתאושש וישוב הביתה. למי שאינו יודע, לדוידוביץ "יש בבית מראה מיוחדת". תמיד ממורקת ומצוחצחת ובבואתו משתקפת בבהירות. אצלו תמיד הראש עובד. לא תמצאו יותר מדי שוערים בארץ המעדיפים להישאר על תקן של שוער שני, כמעט ללא סיכוי לשחק, במקום להתחשל במקום אחר. " אחזור לעצמי במכבי חיפה דרך האימונים וזה עדיף לי על פני משחק במקום אחר" נהג לומר למרימי הגבות. היום ניתן להאמין, שדוידוביץ קרא את המפה נכון, והבין שמחליפו הזמני, דודו אוואט, לא יוכל לעמוד איתן בלחץ המתמשך בקבוצה תובענית כמכבי חיפה. במקרה הזה, מכבי חיפה הרוויחה מה"דו-שיח של חירשים" בין שני השוערים. דוידוביץ יצא שוב כשידו על העליונה.
עכשיו להונאה הגדולה של התקשורת הישראלית. כל השנה פמפמה שמכבי חיפה רצה לאליפות בזכותו של ניר דוידוביץ. לכאורה, ציון לשבח לשוער הבינלאומי, למעשה ציון לגנאי למכבי חיפה. רבים אף הרחיקו לכת ואמרו/כתבו שטיב אלופה מתבטא בזהות השחקן המצטיין שלה. אין גניבת דעת גדולה מזאת. שוד לאור היום. המלעיזים העלימו במזיד עובדות היסטוריות בכדורגל הישראלי. אבי רן ז"ל, השוער ששלמה שרף רצה לזרוק ממכבי חיפה ולהחליפו באריה חביב מהפועל יהוד, היה הדבר היציב ביותר שמכבי חיפה הציגה בעונת 85/86 שבסופה חיפה איבדה את התואר בגלל שער הנבדל המפורסם של גילי לנדאו. הייתה קבוצה מפוצצת מכוכבים שנפלה וקרטעה ואפשרה להפועל תל אביב לעקוב אחריה מקרוב. היום מדברים על רמה נמוכה? אז חיפה צברה 57 נקודות בלבד מתוך 90 והיום, כאשר אותו מאמן מכפר סבא יושב באולפן מעביר עליה ביקורת בגלל מחדליה, לא שם לב שלחיפה ה"חלשה" כבר יש 60 נקודות עם אותו מספר משחקים. את זה הוא מסתיר. אולי עכשיו, כשגילו נפט בכפר סבא, גם ה"סוד" הזה יפרוץ החוצה. אבי רן היה היחיד ששמר על גחלת שתי האליפויות הרצופות ואם לא השופט צבי שריר, הייתה לו גם שלישית. לא במקרה הכתירו אותו ל"כדורגלן העונה". הוא היה הראשון אבל לא האחרון. עד לשנת 1995 היה טאבו על הכתרת שחקנים זרים לתואר "כדורגלן העונה". מיני גזענות ספורטיבית. בא אלכסנדר (שורה) אובארוב ושבר את הסטטוס הבלתי ברור. מכבי חיפה שיחקה מצוין ומכבי תל אביב ניצחה 0:1 בזכות משחקיו הנדירים. שוער שהיה קבוצה שלמה. אי אפשר היה להתעלם מתרומתו לאליפות של תל אביב. כמו אשתקד, לה הגיעה לה אבל כשחיפה מחלקת מתנות, היא עושה זאת מכל הלב. אפילו המאמן, אברהם גרנט הכיר בעובדה הזאת ומודה בה בכל הזדמנות. אובארוב נבחר בטבעיות ואיש לא מחה או ביקר את התהליך הטבעי. וגם הוא לא היה אחרון. שביט אלימלך, מכירים ? הסיוט של מכבי חיפה בפנדלים. גם בעונת 99/00 מכבי חיפה שיחקה מצוין והלהיבה יותר מה"אדומים" המשעממים. וגם לקבוצתו של דרור קשטן היה תמיד את אלימלך במקום הנכון ובזמן הנכון. ולא במקרה הוכתר ל"כדורגלן העונה". גם הפעם נוצר קונצנזוס מוצדק. משום מה, בארץ מצפים ששוער רק ישלים את מצבת השחקנים העולים לשחק. הכי קל להאשים אותו בשערים שספג ועוד יותר פשוט לראות בו גורם להצלחה, ברוב המקרים ככלי ניגוח כלפי הקבוצה. מה רציתם, שדוידוביץ יהיה "מלך השערים" או יתחרה עם ג`ובני רוסו על מלכות ה"בישולים". יש לו אחריות שאין ליושבי האולפנים, ובקבוצה כמו מכבי חיפה, המבוססת על ניצחון בכל משחק, עליו להיות דרוך כקפיץ, כי גם היריב הכי מאיים עדיין אינו נבחרת תזמורת צה"ל. אם נגני הצ`לו והקלרינט ישחקו מול מכבי חיפה, דוידוביץ יוכל להביא ספר טוב, להכין כוס קפה מהביל ולהסתלבט. בשביל זה, לא צריך אותו. גם נכדי בן ארבעת החודשים יספיק.
המחמאות לדוידוביץ והבחירה בו אינה תעודת עניות למכבי חיפה. היא אינה זקוקה לתעודות, המלצות וניתוחים מנותני עצות אחיתופל. פתאום רן בן-שמעון, מוטי איווניר, גיא לוי ושאר המאמנים שזכו בתארים עם ברצלונה, מנצ`סטר ומילאן, מבינים בכדורגל. גם בשנה שחיפה לא הציגה את הכדורגל האטרקטיבי שלה, דוידוביץ היה במקום כשנזקקו לו. תמיד משננים לנו ששוער הוא 50 אחוז מהקבוצה, אז הוא יישם את המשנה הסדורה לשפת המעשה. הוא היה הדבר הכי יציב השנה בקריית אליעזר, מלבד כמובן השעון ולוח התוצאות ששבק חיים ושנה לא הספיקו לתקנו. תמונת השנה ללא ספק היא הצילום של ראובן כהן. החיבוק בין מאמן השוערים, גיורא אנטמן לחניכו. אם תשימו לב, דוידוביץ בוכה. וכמה שונות הדמעות האלה, דמעות האושר, מאותו בכי ילדותי לפני תשע שנים. רק לדוידוביץ מותר להזיל דמעה בצורה הזאת, כי מה שהוא עבר במכבי חיפה, אף שוער בעבר לא חווה על בשרו. מוגזם לומר שקם יורש לאבי רן ז"ל, כי בכדורגל אין יורשים אלא ממשיכי דרך. בטוח שהשוער המנוח מביט מלמעלה ונהנה לראות את דוידוביץ. כמונו.
