מחר בבוקר, יום שני, שלישי במאי, יגיע אלוף שי בירוק, אלא אם יקבל חופשה מיוחדת, לבסיס חיל הים בו הוא משרת ותהיה לו בעיה. לא רק לו, גם למפקדו הישיר, הרס"ר. סביר להניח שהרס"ר יביט על הכותפת של פיקודו מטוברוק, יגרד בפדחתו ולא יידע מי כפוף למי. מהיום ועד חודש מאי הבא, בירוק ישא את דרגת ה"אלוף". לתשומת לבך, המפקד. ולא רק בירוק, האיש שתמיד נכנס כמחליף וכבר שש פעמים הצית את היציעים. אין תופעה כזאת בעולם שמחליף כרוני מתמודד על כתר מלכות השערים בקבוצתו. מכבי חיפה לא ידעה מעולם סבב אלופים שכזה. מיכאל זנדברג ועידן טל, שניים שהגיעו לחיפה במהלך העונה שעברה ורבים ורעים לא הבינו מה היא צריכה אותם.
במחזור הסיום של העונה שעברה הם הסתובבו כסהרורים. האליפות נגנבה מהם או שהם היו שותפים לשוד הגדול. לטל עוד יש גביע בכיס, עם הפועל תל אביב, רחמנא ליצלן, ולמיכאל יש רק הפסדים מול מכבי חיפה. מי שלא ראה הערב את השניים, כבר לא יראה אותם שמחים באותה עוצמה. המאנחוס של עידן לא נגמר אשתקד. דווקא היום, במשחק ההכתרה מצא את עצמו ביציע. הכל בגלל כרטיס קטן. חשבתם שפניו התעצבו? הוא הסתובב כמו חתן בחתונתו. היחיד בבגדים אזרחיים. רק שרק אייל צור לסיום, אפילו לא הוסיף שניה, טל קפץ למגרש וחיבק כל מה שזז. היו שניות שהפסיק לזהות את קורבנותיו. את סימני העצבות השאיר בפתח-תקווה, כמו שהגששים אומרים, הוא שמח עם חיפה השלמה.
זנדברג היה הרבה יותר מסוחרר. עטוף בדגל הוא ערך את הקפת הניצחון עם החיוך הנצחי, סמלו המסחרי, רץ מחבר לחבר ואת סוף המרוץ סיים בזרועותיו של מרקו בלבול, עוזר המאמן. מפגש מרגש בין אלוף טרי לרב-אלוף (מיל.) עם חמישה תארים כשחקן ושלושה כעוזר מאמן. ומה חסר היה שאליניב ברדה יאבד את ההכרה? יוסי בניון יעץ לו לעזוב את בירת הנגב ולעלות צפונה. יוסי התגלה כחבר של ממש. ברדה יכול לחזור הביתה ולספר לחברים מה התחושה של להיות ראש לשועלים במקום זנב לאריות. שמחים אבל פחות היו אריק אג`יפור, זאקיץ` וזאבדיל שלא שותפו במשחק. טבעי אבל בדפי ההיסטוריה הם נרשמו כמו גם דנטה לופז וחורחה בריטס, הצמד מפארגוואי. כל מי שנכנס ונגע בכדור רשאי לספר לנכדים שהיה בטקס מעמד קריית אליעזר. אפילו עומר בוקסנבאום שהשלים תואר שני, אחרי שאשתקד החזיק בגביע, בדיוק כמו איתן עזריה שחזר הביתה בזמן הנכון. בן 20 וכבר דאבליסט. ולא נשכח את ערן לוי, אסי אברהמי, דקל קינן ואפילו אושרי גיטה מהנוער. הוא יהיה השנה הכדורגלן היחיד במכבי חיפה שזכה בשני תארים בשתי קבוצות במועדון אחד. קלע בינגו. וראיתי גם את שוער המשנה, תום אלמדון, שלא שיחק ולו דקה בליגה, חוגג והוא שותף מלא. יחד עם אלעד צחקו שישב על הספסל ושאף לריאותיו עשן אלופים.
עד למעמד המרגש, ותמיד הוא מרגש ומצמרר, גם כאשר נדמה שעברנו את הכל. ה"we are the champion" שובר כל מחסום בדרך. לא כך נראו הדברים בדרך למגרש. בדרך כלל נסיעה בשעה שש בערב מהקריות לחיפה לוקחת משהו כמו 20-25 דקות. היום נראה כמו נצח. לא פחות מ- 40 דקות. פתאום כל הולך רגל החליט לחצות, פתאום כל רמזור אדום או צהוב מהבהב. מה יש לאדום בחיפה? מי בכלל מתחשב בצבע הזה ? ולראות את המהבהב הצהוב ברחוב עצמאות? ידענו שאירופה צהובה אבל דחילק, תנו לראות קצת ירוק בעיניים ולא רק בגינה. מיד חשדתי בקונספירציה. בפרט כאשר בשער הכניסה הוצמד לידי תו זיהוי סגול (!). מי הבמאי שלא חשב שהירוק שולט בעיר. הכל השתנה בבת אחת כשנכנסתי ליציעים. פתאום הכל ירוק, אביב של ממש, שירה אדירה, אווירה של חג. איש לא התעניין במשחק, רק בתוצאה. ניצחון וכל הליגה יוצאת לים, לפחות מהמקום השני ומעלה.
על ה- 1:3 לא ידובר ולא יסופר כי הוא רק לפרוטוקול. תמיד חיפה התקשתה במשחקי הכתרה. עמידר, הפועל פ"ת, נתניה, מכבי פ"ת, ראשון לציון. או תיקו או אחד אפס דרדל`ה. אין סבלנות למשחקים האלה. כשהגיעה השריקה האחרונה יצא לדרך הפסטיבל. לשם שינוי, הקהל נותר ביציעים. לא שר ולא בטיח, צועק ורועם כמו היה פאברוטי זייפן. בפעם הראשונה שהשחקנים לא נסו על נפשם לחדר ההלבשה ולא פחות חשוב, החולצה, המכנס והנעליים יישארו בארונם למזכרת. גם באליפות הראשונה לא ירדתי למגרש. אי אפשר היה לפלס דרך בתוך שתי הרבבות ההיסטריים שמעולם לא ראו אליפות ירוקה. היום, אחרי שתשעה קבין של אליפויות ירדו על רכס הכרמל, ומכבי חיפה קטפה שמונה מהם, תענוג היה לראות את הדור המבוגר מביט על יורשיהם ביציע. רק שוער נצרת, מאיר כהן, המצטיין במגרש, למרות השלישייה שספג, ישב נוגה על ספסל קבוצתו שנמלטה למקלחות. הבחור הגיע מבית-שאן ואנחנו, הדור הקשוח שבסך הכל רצה להישאר ליגה, לא יותר, מקנאים בצעירים. יורשים אמיתיים למתתיהו וחמשת בניו המכבים. הגענו לבית-שאן, לנהריה, קריית שמונה, נחליאל ולאן לא. בשביל לשחק ולא לחלק חתימות. איך אמר היו"ר לשעבר, צביקה וייצנר, האיש שכמעט התעלף מיד עם תחילת מסע האליפויות לפני עשרים שנה: " הדבר הכי יפה זאת אליפות ותמיד היא מתוקה. קיימת רק בעיה קטנה שהאוהדים כבר הפסיקו לחפש אליפויות, הם רוצים גם הצגות". ימות המשיח.
המארח, הנשיא יענקל`ה שחר, עם שבע אליפויות בכיס, בארשת פנים של אושר מאופק, עבר ממיקרופון למיקרופון. גם לשחר זאת הייתה יממה מטורפת, כנראה בלתי ניתנת לשחזור. אוהד מכבי ת"א בכדורסל עם גביע אירופה ואלוף בכדורגל. האיש ששתי יבשות מצדיעות לו. אירופה צהובה וישראל ירוקה. סגנו, עוזי מור, גם הוא כבר עבר מספיק בירוק, מאושר עד הגג. הוא ושחר מתנהגים כמו אב ואם ביום הכלולות של בתם. לוחצים ידיים, מקבלים המון מזל-טובים ונהנים מכל רגע. אליפות בכורה גם למנכ"ל, איתמר צ`יזיק. לו ולדובר עופר הראל, ולכל מי ששם אצבע בארגון, אין מילים. באמת, אין מילים. צ`יזיק הצליח בקושי להוציא חצי משפט. ראו את ההתרגשות על פניו, את האושר והסיפוק מעבודה סיזיפית בכל ימות השנה.
וכשהקהל החל לשיר לניר דוידוביץ, המצטיין והיציב העונה, היה שמייח. קצת רחוק מאחוריו צעדה רעייתו, אביטל, שנשאה על ידיה את הבת. הזוג הזוהר, הגיעו בתלבושת אחידה. שחור חגיגי, הוא עם הצלבושת והיא עם השמלה. כשבאים לקונצרט מתלבשים במיטב המחצלות. ואופק חרזי, בזרועותיו של אביו, אלון, מר ישראל בזכייה באליפויות ( ביי, ביי, יעקב הילל). כשחרזי מרים יד לשלום, קשה לדעת אם הוא מתכוון לחמש אליפויות בחיפה ( והשישית בירושלים) או לסתם היי. ומי אם לא הקפטן, אריק בנאדו, נמצא בראש החוגגים. עם יד חבושה, זכר לפציעה בתחילת המשחק, הסתובב ללא חולצה ושר עם הקהל את "אנחנו אלופים". שלוש פעמים הוא מרים את צלחת האליפות ולא נגלים סימני עייפות.
בשוליים, המנהל אריה בורנשטיין עם שלוש אליפויות מאז שהגיע לפני ארבע שנים, וגיורא אנטמן מאמן השוערים, גם לו שתי אליפויות בחיפה כשוער ושלוש כמאמן. משום מקום צץ כתר מלכותי, זכר לפורים שעבר והוא עבר מראש לראש. בורנשטיין שר לאנטמן: " אליפות בלי שוער" וביד השניה מצביע לעבר הקהל הנפלא ואומר: שיגיעו אלה שמדברים על אליפות לא שמחה. מישהו יכול לעצור את החבר`ה האלה? מה פתאום, אריה, גם לא המשטרה. הם נתנו מופע פירוטכני מדליק, תרתי משמע. ובצד ניצב שקט אך מאושר, דוד (לולו) ירון, המנהל האדמינסטרטיבי של המועדון. מ- 87` הוא במועדון. תעשו את החשבון, שש אליפויות. גם הוא שייך לדור שהלך במדבר והיום רווה נחת. ולידו, צדוק מלכה, ה"שי בירוק" של שנות השמונים, הג`וקר של שלמה שרף שכבר בעונה הראשונה כבש 7 שערים ועכשיו הוא מזכיר שאחרי 20 שנה יש לבירוק צ`אנס לשבור את השיא ( יש לילד הנוכחי כבר 6 והיד נטויה).
חשבתי לראות בחדר ההלבשה את התמונות מהעבר, מאותם ימים שהשחקנים חגגו כאשר האוהדים פרצו את הגדרות והבריחו אותם. מי שחשב שהפסיד משהו- טועה בגדול. הרבה ברכות וחיוכים. את כל מטען השמחה פרקו השחקנים עם הקהל, כפי שצריך להיות. אחרי הניצחון, הקונפטי והזיקוקין, הקפה מסורתית, השתוללות על הדשא ויאללה הביתה. רוסו מחפש דרך לצאת מדלת צדדית ולמזלו הרע, היום כל דלת צדדית הופכת ראשית. מכל פתח מציצים ראשי אוהדים שרוצים לגעת ולבקש חתימה. היה כייף לנסוע הביתה. הכבישים נותרו ריקים. מה הפלא, החבר`ה לא רצו ללכת הביתה. הלו, בשנה הבאה אותה משימה. העבודה כבר מתחילה.
