ברוך שובך לחיים, "קול הרעם" מקהיר, בירת מצרים. מי שהיום בן 50 פלוס, וכאלה יושבים לא מעטים ביציעי קריית אליעזר, לא יכול שלא להתגלגל מצחוק כשהוא נזכר בשידורי "קול הרעם" שניסו, והצליחו במידה מסוימת, להפיץ שקרים, בדותות ושאר ירקות, ובלבד להרים את המוראל בקרב תושבי המדינות שהובסו במלחמת ששת הימים. אני זוכר, ואז הייתי נער, ש"קול הרעם" היה מעין שעת בידור למאזין הישראלי. אלי יצפאן לא מגיע לקרסוליים של הרדיו המצרי. בשעה שחיל האוויר שלהם הושמד עד אחרון המטוסים בתוך שלוש שעות, נשמע ממקלטי הרדיו שבתי הזיקוק בחיפה עולים באש, תל אביב מופגזת מהאוויר ועוד בדיחות כהנה וכהנה. ברור שבסופו של דבר, התאמתו חשדות המאזינים ממדינות ערב. אם אנחנו מפגיזים, שורפים והורסים את חשובי האתרים בישראל, איך זה שמטוסים ישראלים חגים ללא הפרעה בשמי קהיר ? גם האיכר הכי פרימיטיבי הבין שמוכרים לו "לוקשים" ולא במרק. לחובבי הנוסטלגיה ולצעירים שטרם נולדו, התקשורת החיפנית מחזירה את "קול הרעם" לחיינו, הפעם במהדורה עדכנית ומשוכללת.. ככל שהישגיה של מכבי חיפה הולכים ומתעצמים, ככה צונחת הפופולריות של המילה הכתובה. שידורי הטלוויזיה הרצופים, ומכבי חיפה היא הקבוצה שכל משחקיה שודרו העונה, הופכים כל צופה לפרשן מן השורה. כדורגל הוא משחק פשוט, אבל יש מי שמתעקש לסבך אותו בחיסול חשבונות סדרתי. שלמה שרף סבל מזה, אבל לזכותו ייאמר, ששרף כמו אבי רצון, הם בעלי יכולת פנומנלית לטייח ולהשכיח דברים מזיכרון האוהדים, אותם אוהדים שרדפו אחריו בסיום שתי עונות נוראיות ושכחו לו את השנים היפות שנראו אז חלומיות. דרור קשטן לא יצא בחסות המשטרה כשאימן את מכבי חיפה בעונת 1987/88 ? ועוד איך יצא. אמציה לבקוביץ, פטפטן וג`נטלמן, לא ספג כאן מנה אחת אפיים אחרי שזכה באליפות ? וככה גיורא שפיגל, דושאן אוהרין, אלי כהן, אברהם גרנט , יצחק שום וכעת רוני לוי. לא מדובר במקריות. ההתקפות על מאמני מכבי חיפה ורבים משחקניה הפכו לשיטה בידי אלה שמנסים להפוך את הכדורגל לקרקס קבוע. חיפה אינה פרנואידית והיא לא נשפטת על פי הישגיה אלא לפי יחסי הגומלין בין מאמניה, השחקנים והצוות הניהולי לבין התקשורת שבתוך תוכה יודעת שעם כל הכבוד לקבוצות אחרות, מי שמספק בסופו את העניין ( השנה לצערה בלי מתח) היא מכבי חיפה.
מי שמתלונן על האווירה ביציעים, כדאי שיקשיב למה שקורה מאחורי הקלעים "בטריבונה עם אבי רצון". לפני שלושה שבועות אפילו המארח הזכיר זאת. אנשי מכבי חיפה , החל מהנשיא יעקב שחר וכלה באחרון השחקנים, אינם מתלהבים, בלשון המעטה להגיע לתוכניתו. ולא בגלל שהם חוששים להיקלע לאנדרלמוסיה הבלתי נשלטת באולפן. מי שעוקב אחרי המדובר שם ימצא תוכנית רדודה, חסרת רייטינג, מוצפת בפרשנים בגרוש דוגמת שלמה שרף, משה פרימו ( והוא בכלל נהג אוטובוס שהספורט הוא חאלטורה עבורו), אלי נבו ( רופא שיניים שמשתדל להנחיל לנו את המסורת האיטלקית, לא בהצלחה רבה) והקטן מכולם, אבי רצון שיחסו למכבי חיפה ידוע כבר עשרות שנים. המכנה המשותף לו ולשלמה שרף, להלן ה"חבובות של הכדורגל הישראלי" ? ברגע שמכבי חיפה מצליחה, השניים האלה נבלעים במקלטים, ברגע שהיא נכשלת הם קמים לתחיה. השנה זה בלט לעין אחרי התיקו 0:0 בולנסיה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, קבוצה מצליחה לחלץ נקודה בגיהנום הספרדי, והשניים האלה דוממים כמו מומיות. ויש דוגמאות נוספות. ולא שדעתם חשובה מי יודע מה. אמרה עתיקה קובעת ש"אם טיפש זורק אבן לבאר, אלף חכמים לא יצליחו להוציאה". ישנם כלי תקשורת שמנסים להוביל את דעת הקהל, ולא חשובה הדרך או האמצעים. רוני לוי מסרב להופיע אצל רצון. האחרון, פילוסוף ממונה מטעם עצמו, מגיב בהתאם. הוא מנסה לתקוע לו "קטנות" אבל רוני לא מתפתה ואינו ירא. הוא אוכל פרשנים כמו אבי רצון ושרף לארוחת בוקר ונשאר רעב. מה יכול שחקן בילדים של שמשון תל אביב ללמד שחקן בינלאומי שהיה בורג מרכזי בזכייה בשתי אליפויות גדולות ( והשלישית בדרך) ? וכאן אין את המקרה הקלאסי ש"אם אלף איש אומרים לך שאתה שיכור, תאמין להם". רוני לוי, ויש לו את החולשות שלו, כמו שיש לקשטן ואחרים, מכיר את התקשורת החיפנית על בוריה. לא כמו אברהם גרנט. אני מודה, באחת הפגישות הלא רשמיות עם גרנט, כשאימן כאן את מכבי חיפה, נדהמתי לשמוע ממנו כיצד פועלת המכונה המשומנת המביאה אליכם מדי בוקר את האמת, כביכול. אוי לאוזניים ששמעו. גרנט, במשנה סדורה, מכיר כל עיתונאי, אהדתו וחולשותיו. רבים התפלאו מדוע יחסו לתקשורת עוין. מעטים זוכרים כי גרנט גם אימן כאן שנה את הפועל חיפה וטעם את המרקחת שרקחו לו אנשים רעים שמתעסקים רק ברכילות ואפילו משלמים להם על כך.
לרוני לוי אין סיבה להיפגע מהאווירה העוינת שמנסים 10 אנשים להכתיב. אין לו בעיה להופיע ולהתנגח עם אותם ערפדים חסרי מנוח. אתמול, דווקא במשחק החלש נגד אשדוד, הכי קל היה למאמן הצעיר לשלוף דף נייר מכיסו, והוא מונח שם, ולהחזיר מלחמה שערה. מה מנסים לשדר לנו בחודשיים האחרונים ? שהנה הולכת להגיע אלינו האליפות הכי גרועה שהייתה כאן אי פעם. ת ש כ ח ו א ת ה ש ט ו ת ה ז א ת ו י פ ה ש ע ה א ח ת ק ו ד ם !! בעונת האליפות הראשונה ( 1983/1984) זכתה מכבי חיפה בתואר אחרי שצברה 57 נקודות. היא גם כבשה 48 שערים וספגה 28 שלא לדבר שניצחה ב- 16 ניצחונות, סיימה 9 בתיקו ו- 5 משחקים הסתיימו בהפסדים. כל זה אחרי 30 מחזורים ועם שחקנים כמו אבי רן ז"ל, איתן אהרוני, רפי אוסמו, אלי כהן, ציון מרילי, אברהם אבוקרט, ברוך ממן, שלום לוי, משה סלקטר, זאהי ארמלי ורוני רוזנטל. רק שלישיית החוד אמורה הייתה להפיק יותר מ- 48 שערים. מה מנסים להחדיר לנו? שהתקפה כזאת לא הייתה מעולם למכבי חיפה. רק רוני רוזנטל חכם ושותק. הוא תמיד ידע לשתוק ולא לירוק לצלחת ממנה אכל. ארמלי וסלקטר ( הרבה פחות) מוכנים להישבע שיש להם מקום בקבוצות שזכו באליפויות אחרי שפרשו. והנה, ממש נגד אשדוד, כאשר בשורות חיפה משחק רק זר אחד (רוסו) מחק רוני לוי את עונת האליפות של שרף. אחרי 28 מחזורים בלבד יש לחיפה את אותן 57 נקודות, את אותם 48 שערים ורק בטור הספיגה "רק" 20 שערי חובה, בשמונה פחות מהאליפות ההיא. והיא גם ניצחה 17 פעמים, באחד יותר מבתקופה ההיא. ושחס וחלילה איש לא יעז להעלות את הטענה שבעונת 83/84 מכבי חיפה שיחקה טוב יותר או בליגה חזקה יותר. אדרבא. ליד הליגה לפני 20 שנה נראית הליגה הנוכחית כמו הליגה הספרדית או האנגלית. מה היה לנו שם, ושלא יובן שאני מזלזל באליפות הכי מתוקה של המועדון ( תשאלו את אוהדי הפועל חיפה, עבורם האליפות הבודדת במאה הקודמת, תיזכר לנצח כי קל יותר להתרכז בזרעון אחד שתרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים מאשר בשק מלא של דורה) אבל סדר ועובדות לא משנים. הייתה קבוצה אחת טובה (לא יותר) וקראו לה בית"ר ירושלים שניצלה את הרמה האפסית כדי להוליך ביתרון גדול. ברגע שנקלעה למשבר כבד החלה חיפה לנוע כלפי מעלה, אבל דיר-באלאק, היא לא הפגינה כדורגל גאוני. עם 48 שערים נראה לכם שה"ירוקה" באמת דרסה כל דבר שזז כמו בעונת 93/94 בעונה הכי גדולה.
שאלתי אחרי המשחק נגד אשדוד, עשרה אוהדים ותיקים, מה הם זוכרים מהאליפות הראשונה ? לא תאמינו, התשובה שהתקבלה מזכירה בחירות בסוריה. כולם זכרו את ההתרוממות של משה סלקטר במשחק האחרון וההיסטריה בעקבותיו. יותר הם לא זכרו כלום, כאילו מישהו גנב להם את דיסקט הזיכרון. הם שכחו את אובדן הנקודות הסיטוני לקבוצות תחתית דוגמת הפסד 3:2 לרמת עמידר שנשרה לליגה השניה, את שתי תוצאות התיקו מול בני יהודה מהמקום ה- 14 ושתי תוצאות התיקו נגד עוד קבוצת תחתית, מכבי יבנה ( מקום 13).וכאן אני חייב לעצור לפני שיקרה אסון נוסף. בני יהודה הגיעה לחיפה כאשר זו נמצאה במסע צבירת נקודות מגומגם. ראיתם כבר אלופה שבמחזורים קריטיים ( 20-25 ) מנצחת רק פעם אחת בשישה משחקים ? ככה נראתה אז הליגה העלובה. אלא שהיום מסתובבים משיחי שקר וזורים חול בעיני האוהדים וסביבתם. מי שמצטיין בעיקר בהפרחת בלונים הוא העיתונאי הוותיק, אבינועם פורת "ידיעות אחרונות"), בן בריתם של שלמה שרף ויצחק שום, השומר עליהם כעל בבת עינו. הוא לא ייתן , כאיש כפר סבא, שיפגעו בידידיו האישיים. דוגמית קטנה למה ש"ידיד אישי" מסוגל. בשנת 1985 תקף שלמה שרף את כתב מעריב בחיפה, יונתן הללי. אין מעשה יותר מכוער ונבזי מאשר לנסות ל"שכנע" איש תקשורת באיומים ותקיפה פיזית. הרוחות בחיפה סערו, הנהלת מכבי חיפה מיהרה לגנות את הפראות של שרף ומי לדעתכם נתן במה לשרף להסביר את מניעיו לתקיפה ? נכון, ה" ידיד האישי" מכפר סבא שאיפשר למחרת למאמן לנמק ולהסביר מדוע נהג כפי שנהג. אכן, אחוות עיתונאים. במירכאות כפולות. ומה שרף אמר ? שהוא כבר לא יכול לסבול את המגמתיות, לדעתו. היום שרף הוא יקיר העיר חיפה. הוא מתראיין תחת כל עץ רענן, אפילו אצל כאלה שצלבו אותו ו"שיפדוהו" ללא רחמים. מה שלא רואים מכאן ( מהמגרש) רואים משם ( מהאולפן). ואם גם משלמים טוב ולא שוכחים מי זה שרף, על אחת כמה וכמה.
אני חוזר לבני יהודה של 1984. ב- 7 באפריל ( מחזור 24) הגיעה קבוצת התחתית למפגש "אבוד" נגד חיפה שרצתה להתקרב לבית"ר ירושלים. משהו כמו העונה שעברה (2:2) שגזל מחיפה את האליפות. כשמשה סלקטר כבש שער יתרון ( דקה 8) כל 8000 הצופים היו מרוצים. אבל כשמשה ממול, אוננה, איזן (69) החל רחש מסוכן ביציע. הקהל התרומם והפליא בשלמה שרף את כל מה שקהל בלתי מרוסן עלול לעשות. רק בגלל שילדים קוראים את הדברים, אמנע מפירוט. שרף הצליח להימלט לחדר ההלבשה בתום התיקו האומלל אבל האוטובוס של האורחים שילם את המחיר. אותם "אוהדים" גרמו לאפסנאי של בני יהודה התקף לב, הוא אושפז ברמב"ם ועל מכבי חיפה נגזר עונש קשה: את משחק העונה נגד בית"ר ירושלים שאמור היה להתקיים ברוב עם בקריית אליעזר היא שיחקה ללא קהל בשעה 10.30 לפני הצהרים במגרש מכבי נתניה והלכו פייפן 150 אלף שקלים, סכום עתק באותם ימים. ועוד דוגמית לפרסום כוזב ומגמתי בסוף השבוע: " קשה לזכור מתי אלופה זכתה באליפות כאשר לחובתה נרשמו כבר בשלב מוקדם 5 הפסדי ליגה". יכולתי להביא דוגמאות לא מעטות אבל בלי להשקיע מאמץ גדול, אפילו נכדי בן שלושת החודשים זוכר שבעונה שעברה מכבי תל אביב הוכתרה כשבמאזנה לא 5 או 6 הפסדים אלא 8 ואני נשבע שספרתי בעצמי. ולעומתה, חיפה עם 6 בלבד תיזכר בל"ג בעומר הקרב ובא כעוד סגן של בר-כוכבא. מכאן שהמסקנה די ברורה: רוני לוי, שמעולם לא היה דברן סדרתי, דוגמת יושבי הטריבונה הוירטואלית, ימשיך לעבוד קשה ולנסות לקדם את מכבי חיפה ולא רק לתארים. הוא אפילו לא נהנה מהמעמד החדש שקבע בכדורגל הישראלי: מאמן שעולה מהנוער זוכה כבר בעונה הראשונה בתואר האליפות ואוי ואבוי למי שיחזור על המנטרה ש"גם בטלפון ניתן היה לזכות בה". דני לאופר, היו"ר של מכבי תל אביב בתחילת שנות התשעים ושלמה שרף יספרו לכם מהיכן צמח המושג הזה. אם לא הם, בשבוע הבא הסיפור המלא, כאן.
