אי אפשר לעבור לרבע הגמר מבלי להתעכב ליד אותם מתי מעט שציפו שדווקא מכבי חיפה תמעד בשמינית גמר הגביע נגד הפועל ירושלים. סליחה, חברים שהתאכזבתם. גם אני, כחובב כדורגל מושבע מאוד אוהב לראות סנסציות נוסח מה שעשתה קבוצה אלמונית כהפועל חיפה לבית"ר ירושלים. הפתעות הן לב לבו של מפעל הגביע, אבל מה לעשות ומכבי חיפה מתעקשת לא לספק אותן, גם אם נדמה למישהו שבעיטה ירושלמית אחת למשקוף "שווה" את ההדחה. גם ביכולת ירודה, לחיפה היו עוד שבע-שמונה הזדמנויות להכריע את גורל המשחק. לא בכדי נבחר שחר שמש, השוער הירושלמי לכוכב המשחק. סליחה, חברים, וכולם ללא יוצא מהכלל אינם שייכים למחנה הירוק, שמכבי חיפה היא הקבוצה היחידה בישראל שניתן להצביע עליה כעל קבוצת גביע טיפוסית. אין עוד מועדון שהגיע 40 פעמים ברציפות לשמינית הגמר ועכשיו היא ניצבת על סף משחק רבע הגמר העשירי הרצוף. ועוד בקשת מחילה, אפילו שהיא ערב פסח ולא ערב יום הכיפורים, שמאז 1998 מכבי חיפה אינה מצליחה להחזיר את הגביע לארונה ולהוסיפו לחמשת הקודמים. בבניין ריאל מדריד ננוחם. אם מועדון הפאר הספרדי אינו מצליח לזכות בגביע הנכסף מאז 1993 מי אנחנו שנלין.
מצטער, אין בכוונתי לבקש סליחה מבקבוק השמפניה הכי מתנייע בישראל שעשה דרך של 800 ק"מ ולבסוף מצא את עצמו גלמוד בתוך מקרר אפל, עזוב שאיש אינו חפץ ביקרו. אפילו לא בשמחות משפחתיות. ומעשה שהיה כך היה: אחרי האליפות השניה ב- 1985 רכשתי בקבוק שמפניה במחיר טוב. כטוב לבי בשמחת התואר השני ברציפות, הגיע הזמן לנסוע לרמת גן. למשחק הגמר נגד בית"ר ירושלים. עד אז זכתה חיפה רק בגביע אחד בלבד (1962) והנה ה"דאבל" בדרך. עטפתי את הבקבוק, כדי שחס וחלילה לא יינזק, ובתוך כל שיירת השמפניה, הדרמנו. הימים היו קשים אבל כבר אז בצבצו ניצני הרצון לראות את המכבים מחיפה נכשלים. שתי אליפויות על חשבון בית"ר ירושלים, הקפיצו את הפיוזים אפילו לסבתא שלי שלא הבינה מדוע חיפה צריכה לזכות בהכל וירושלים בכלום. מבט חודר אחד והיא הבינה איפה טעתה. חמש שעות ישבנו בשמש הקופחת ( השמפניה ואנכי) ולפני שהמשחק יצא לדרך הבנתי שבמקרה הכי טוב אלגום ממשקה חם המזכיר מקומות אחרים שהתוצאה 00 רשומה על הקיר. הלוואי היה נגמר בתוצאת הקיר. עד לדקה ה- 86 היינו אופטימיים, למרות שלא העלינו על דעתנו מה ההרגשה לזכות ב"דאבל". המוח לא קלט. אלי אוחנה (דקה 86) דאג שלא נדאג יותר מדי. מאמן חיפה, שלמה שרף, הכין למאמן ירושלים, דוביד שוויצר, מארב טאקטי. אל תזלזלו. שרף וטאקטיקה לא הלכו אף פעם יחד. היום ג`ובני רוסו מצהיר ששרף מעולם לא היה מאמן, חכם מיימון. איפה הוא היה לפני 20 שנה ? אז שרף הציב את יוסי קרמר כשומר על שלמה שירזי, הטורבו של בית"ר, וככה חיפה תקפה ותקפה ויוסי מזרחי, כן, זה שמאמן את אשדוד כיום, הציל שערים מההפטרה. בדקה ה- 70 החליט שרף לנצח את המשחק בכוח. הוציא את קרמר ולזה המתין שירזי. הוא התחיל לשייט באגף הימני חופשי-חופשי וארבע דקות לסיום מסר לאוחנה ששם קץ לסיכוי להארכה. ירושלים חגגה כל הלילה, אוהדי חיפה ניפצו את בקבוקי השמפניה באכזבה ורק הבקבוק שלי נותר שלם. לא היה לי לב להוציא עליו את העצבים. גם עשה 200 ק"מ, גם התחמם בשמש, גם לא זכה בניצחון, אז להוסיף לו גם מפץ אבנים ? צער בעלי בקבוקים.
בתוך תוכי ידעתי שזה לא הגמר האחרון. האימפריה החיפנית ( הירוקה ולא כפי שמפמפמים לנו מעבר לכביש שגם הם היו פעם אימפריה) נוסדה ושנתיים ניצב בקבוק השמפניה במקרר. אין גדולה כמו אמונה ולמזלו, רק שנתיים עברו עד לגמר הבא. שוב הטקס הרגיל. מוציאים מהפריז`ידר, האישה ממלמלת: הלוואי שלא תחזור הביתה ( עד היום איני יודע למי התכוונה בדיוק) והיידה לרמת גן. הפעם מכבי תל אביב על הקו. איזה זיכרונות נעימים מהגמר הבלתי נשכח ב- 1962 כאשר הכנסנו חמישייה ל"צהובים" והפכנו את חיפה לבית השואבה. שמחה כזאת לא רואים אפילו היום. עיר שלמה השתגעה. לא בדיוק עיר שלמה, כי עבור ראש העירייה דאז, אבא חושי וההסתדרות זה היה "יום שחור". התביישו להוריד את הדגלים לחצי התורן. הגמר של 1987 לא היה איכותי, אבל דרמה גדולה התלוותה אליו. חיפה הוליכה, תל אביב הפכה, משה סלקטר השווה ארבע דקות לסיום ובהארכה, כאשר חיפה עלתה ליתרון 2:3 לחשתי לשמפניה: " מתוקה שלי, עוד שש דקות, את יוצאת מהבקבוק כמו תותח". אז אמרתי. אלי דריקס הבקיע שער בחצי מספרת ועשה 3:3 שהוביל אותנו לפנדלים, ושם מכבי חיפה לא גורמת להתקפי לב לאוהדיה. מראש הם יודעים שהם בצד המפסיד. עניין של מסורת.
שוב נשארנו, השמפניה ואנכי במצב רוח עגמומי. גם הפעם ריחמתי עליה ושוב המסכנה נאלצה לעבור את הדרך העצובה מרמת גן. אלא שמשהו זז בקרבי. למוחי התגנב חשש שמא בקבוק השמפניה הוא המאנחוס בגמר. מצד שני, לא הייתה לי הוכחה חותכת וגם פחדתי שהשמפניה חושבת עלי שאני ה"נאחס". אכסיומה, בלתי ניתן להוכחה. אין דבר יותר גרוע כשלא מוצאים את מי להאשים. שחקני מכבי חיפה "האשימו" את איתי מרדכי בהחטאה מהסרטים. הכדורגלן הצעיר, במצב של 2:3 החטיא שער מחמישה מטרים מול שער ריק. אפילו הפקק של השמפניה היה דוחק פנימה, לרשתו של בוני גינצבורג. פעם שניה שהחזרתי את הבקבוק לאותו מקרר. קיוויתי ששנה אחר כך נגיע לגמר, אז הגענו רק אחרי שנתיים. ושוב, תפאורה מושלמת. האלופה מכבי חיפה ( אל תשאלו למה לא לקחתי את השמפניה לחגיגות האליפות ) מול בית"ר ירושלים שנראתה אז כמו בשבת האחרונה נגד הפועל חיפה. אחל`ה סינדרלה אבל מאותה ליגה. לא היה אוהד אחד שלא הגיע. בכל זאת, אחרי שברוך ממן פרש ולא זכה בגביע, רצינו שלפחות לזאהי ארמלי וציון מרילי, תהייה הזכות להניף את חתיכת הפח. נכון, גם הפעם השמפניה הוצאה אחר כבוד, הפעם ממקרר חדש, ולא הייתה סיבה בעולם שהגרון לא יקלוט את הנוזל התוסס. הצחקתם את בית"ר. הם עלו מפוחדים, עשו במכנסיים אבל זאהי ארמלי התעקש לא להבקיע חמישה שערים במחצית ורק ראובן עטר השאיר 0:1 במקום 0:6 בטוח. בהמשך העסק הסתבך. אורי מלמיליאן ואבי כהן חוללו מהפך, המנורה נכנסה לטראנס אבל תקווה מסויימת נראתה כשעופר מזרחי הבקיע שער שמתואר עד היום כיפה ביותר במשחקי הגמר. מי שלא ראה, כדאי שיזמין מהסרטייה של רשות השידור. הארכה בת שלושים דקות, אבי כהן הירושלמי מעלה, ראובן עטר משווה והולכים סחוטים לעבר הנקודה הלבנה. מכאן אל תפעילו יותר מדי את הדמיון. גם לא צריך לנחש מי זכתה בפנדלים. רמז: בימת השמחה על שפת הים נותרה שוממה ובירושלים אין ים...
הלך חלום ה"דאבל" אבל הבעיה הגדולה נשארה. מילא האכזבה של ארמלי ומרילי שכבר לא יזכו בגביע, מה עושים לכל הרוחות עם השמפניה ? להמתין עוד שנתיים לגמר הבא ? תפסתי אומץ וקיבלתי החלטה לא קלה. לא אנפץ אותה כפי שעשו אחרים, פשוט אני מאחסן אותה עד כלות הימים. זהו, החלטתי, אין לי ספק שהיא מביאה את המזל הרע. לא ציפיתי שגם לה (לשמפניה) יהיה מה לומר. התחלנו לריב ולהאשים זה את זה. מה זאת אומרת אי אפשר לדבר עם בקבוק שמפניה ? אבי רצון יכול לדבר ולכתוב על כדורגל ואני לא יכול לדבר עם שמפניה בוגדנית ? בקיצור, ההאשמות עפו מצד לצד ו"קיבלנו" החלטה הוגנת. השמפניה המתנייעת לא תיסע יותר לרמת גן, ובמקביל גם אני לא אסע. וזה מה שקרה בפועל. בגמר 1991 היא נחה במקרר , ואפילו לא סיפרתי לה שבאותו יום יש גמר, וניצחנו 1:3 את הפועל פתח תקווה. עברו עוד שנתיים (שמים לב למרווח המדהים ?) וניצחנו את מכבי תל אביב 0:1 ועברו עוד שנתיים (1995) והבאנו גביע נוסף, אחרי ניצחון 0:2 בדרבי. ואם השלושה האלה לא הספיקו, נחת גם גביע רביעי (1998) אחרי ניצחון קשה נגד הפועל ירושלים (0:2). לא צריך וועדת חקירה כדי להבין מי גרם לשלושת ההפסדים בשנות השמונים ולארבעת הניצחונות בשנות התשעים. השמפניה ועבדכם הנאמן. ואת כל ארבעת הגביעים לקחנו כי לא היו פנדלים. גם לפני שנתיים נשארתי בבית. השמפניה, מנוחתה עדן, נעלמה עם המקרר המוחלף. ובכל זאת, מכבי חיפה הפסידה ( בפנדלים, אלא מה) למכבי תל אביב והפעם נשאר אשם רציני אחד. לא השמפניה. בשורה התחתונה: אם דרור קשטן, ניר קלינגר, רוני לוי וראובן עטר, שחקני נבחרת לשעבר, מודים בפה מלא שהחשוב הוא לעלות לשלב הבא, מיהם אזובי הקיר שיחשבו אחרת. מכבי חיפה היא הקבוצה האטרקטיבית ביותר במשחקי הגביע. תמיד זוכרים לה את ההופעות המלהיבות שלא הביאו לה אפילו את ריחם של אדי השמפניה. מישהו יכול לשכוח את חצי הגמר נגד בית"ר ירושלים (1971) שהסתיים בתיקו 3:3 ובניצחון חיפה בפנדלים ( פטה מורגנה) ומה קרה בגמר ? הפסידו להכח רמת גן 2:1 והסתיימה החגיגה. או את ה- 4:4 המדהים (1983) מול מכבי תל אביב, אף הוא בחצי הגמר. זה היה המשחק הטוב ביותר בתולדות הגביע מאז 1928. ת"א הוליכה 0:2 ויריבתה כפתה שוויון. הצהובים חזרו להוליך, חיפה איזנה ועלתה ליתרון 3:4 (רוני רוזנטל) אבל דקה לסיום קבע בני טבק שוויון והלכנו לפנדלים. הלכנו ושבנו עם פנים מכורכמות. בוני גינצבורג בפעם השלישית גזל גביע בטוח. מה כתבו ? חבל שמשחק כזה מוכרע, הגביע צריך ללכת לשתי הקבוצות. איפה, מתי כאשר נשאר עוד גמר ומכבי חיפה לא השתתפה בו? וכבר הזכרתי את שני הגמרים עם ה- 3:3 שהשרו שמחה ולא בעיר הכרמל, אז מה כל הטרגדיה סביב ניצחון 0:1 על הפועל ירושלים. אף אחד לא הבטיח לירושלמים שהם תמיד יהיו על ראש שמחתנו. אפרופו שמחה, קיימת הנחה מוטעית שאם קבוצה מליגת העל "מנקה" מדרכה את הקבוצות החזקות במרוץ, היא תגיע לגמר הגביע עם ניצחון בכיס. תשאלו את איתן עזריה ועומר בוקסנבאום, היום במכבי חיפה ואשתקד בהפועל רמת גן, מה קרה להפועל באר שבע שניצחה את מכבי חיפה בקלות 0:3 בחצי הגמר. רמת גן כבר מחוץ למעגל הגביע, מעמדה בליגה הוא כשל ברווז צולע אבל יש לה גביע. מה נשאר לנו בשנה שעברה ? גביע הטוטו !!
