"אירועים עצובים" ליוו בסוף השבוע את אימון מכבי חיפה. אולי בגלל שוואליד באדיר גנב את כל הכותרות, אבל היו עוד שני מקרים שנדחקו לספסל האחורי. אליניב ברדה תיקל את ג`ובני רוסו ואבישי ז`אנו בעט כדור יעף לפניו של איתן עזריה. תשאלו, אז מה חדש באימפריה ? אין כאן חדשה שאדם נשך כלב. זה קורה בכל קבוצה. נדמה לכם. כותרות כאלה היו זוכות בעבר להתייחסות הרבה יותר רחבה ועויינת. היו מייחסים את התיקול של ברדה לרצונו ל"חסל" את רוסו, כדי שימשיך לזכות באשראי באגף הימני בהתקפה ומהסיפור של ז`אנו היו עושים צימעס ומזכירים שבעצם אולי "הוא רצה" להשביתו כדי לשוב להרכב. נשמע מצחיק אבל זה מה שקרה בעבר ומי שלא מאמין, מוזמן לבקר בנבכי הארכיונים במערכות העיתונים.
רוני לוי, בשנתו הראשונה בקבוצה בוגרת, מתנהג היום כמו מאמן אירופי לכל דבר. הוא לא פראייר ולא ייתן לאף אחד להכניס רעל למערכת הירוקה. הטיפול שלו במספר "פרשות" ראוי להערכה מלאה וכדאי שגם מאמנים ותיקים ומנוסים ממנו יאמצו את השיטה שמבוססת על הקלישאה שהקבוצה מעל הכל. נשמע חבוט אבל כל כך אמיתי. הרי לרוני לוי היו כל הסיבות בעולם לנטרל את ואליד באדיר בגלל שני משפטים שאמר בסוף השבוע במקומון חיפני. במכבי חיפה יש היום מחליף לכל שחקן ( גם ליצחק שום היה אבל הוא לא עשה עם זה כלום) ומה מנע מרוני לוי להעניש את באדיר למען יראו וייראו ? הכי פופולארי זה להעניש, אבל הכדורגל הישראלי עובר מהפכה שקטה ורבים עדיין לא הפנימו אותה. השחקנים היום הרבה יותר חכמים משואלי השאלות. עובדה. ואם כבר קורה ששחקן, במקרה הזה ואליד באדיר, משתף את כאבו עם הציבור, לא מאמנו צריך לחסל לו את הקריירה. רוני לוי נמצא בחיפה כבר 12 שנים והוא למד הכל. הוא מודע ליושבי הקרנות המחפשים את רעתה של מכבי חיפה ( כי הם בכלל אוהדים את היריבה העירונית) , הוא מכיר את מערכת היחסים בין הקבוצה לתקשורת המקומית ומבין ללבם שהם " מחפשים דם" והוא, מה לעשות, סגר את בנק הדם ולא מוכן לשתף פעולה עם דורשי רעתה של מכבי חיפה. ישנם הרואים בצעדו מעין קשיחות והתנשאות, אבל רוני לוי היה כאן כאשר מכבי חיפה איבדה מספר אליפויות בגלל שיגעונות פרטיים ואגואיסטים של מאמניה. כשחקן בקבוצת הפאר של שנות התשעים, חווה כיצד מכבי חיפה מאבדת גובה בגלל... שכר דירה של סרגיי קנדאורוב. חיפה אמורה הייתה לשחק נגד בית"ר אברג`יל תל-אביב במשחק חוץ. דווקא באותה שבת החליט בעל הדירה בה הוא מתגורר להתעקש להראות את הנכס לגורם אחר. רעיית הכדורגלן נכנסה ללחץ, גם הוא, והתוצאה הייתה שהודיע כי יאחר למקום הכינוס של הקבוצה ויגיע בכוחות עצמו למגרש. גיורא שפיגל, אז המנג`ר, הודיע לו שאם הוא לא מצטרף לחבריו, שלא יגיע בכלל. קנדאורוב נקרע בין רעייתו הבוכיה שלא ידעה את השפה לבין מחויבותו לקבוצה. הוא היה אחרון השחקנים שניתן היה לחשוד במוסר העבודה שלהם. הסוף ידוע. בעל הבית התרצה, קנדאורוב הגיע במכוניתו לאצטדיון אבל שפיגל "עשה שרירים" וסרגיי נשאר מחוץ לקבוצה ואפילו לא על הספסל. את מחיר ההתעקשות שילמה מכבי חיפה שהפסידה פעם שניה באותה עונה (1:0) ואמרה ביי-ביי לאליפות. מאמן היריבה, מכבי תל אביב, אברהם גרנט, העלה חיוך רחב כשהזכרתי לו את המקרה, במסיבת העיתונאים הראשונה אחרי שמונה למאמן מכבי חיפה. הוא זכר כל פרט, והוא תמיד זוכר הכל, והוסיף: " בלי התקריות הקטנות האלה לעולם לא היינו זוכים באליפות ב- 95` כי לחיפה הייתה את הקבוצה הכי טובה מאז ומעולם, יותר טובה מהקבוצה שזכתה באליפות שנה קודם לכן".
המקרה השני זכור הרבה יותר. פעם אימן כאן אלי כהן שניסה לשוות לעצמו מראה של מאמן קשוח וקפדן. רוני לוי שימש כעוזרו. עם קבוצה שהייתה לו ( שחקנים זרים הוא תמיד ידע לבחור) באמת שניתן היה לזכות בתואר בקלות. אבל כהן, רס"ר לשעבר בצבא, שכח פרט אחד. " פקודיו" לא צריכים לצבוע עצים וגדרות, הם צריכים לשחק כדורגל. פשוט וקל. הוא התעקש לבצע "תעלולי מנהיגות" שחיבלו בו, גם מבלי שאיש ניסה להרגיזו. יום אחד הוא כינס אסיפת שחקנים ולא אפשר לרוני לוי ושאר אנשי הצוות להיכנס (!). מעבר לבושה היה כאן ניסיון פרנואידי לבלום תופעה שעדיין לא נמצא לה הסבר עד עצם היום הזה. ביום שישי מסוים הספיק לקרוא איזה קטע שאמר יניב קטן ושנראה לו מעין העברת ביקורת עליו. הוא לא נתן לקטן להתאמן, שלח אותו להביא את הגיליון ושניהם ישבו לראות אם הם רואים עין בעין את הכתוב. והשיא היה כאשר לא הרכיב ב"משחק העונה" מול הפועל תל אביב את יוסי בניון, בגלל שזה סרב לעזוב את המגרש ב"דרבי" הגביע. אלי כהן העדיף להוציא למכבי חיפה את שתי העיניים ובלבד שאחת שלו תישאר שלמה. אלא שמרוב פחד הוא העניש את מכבי חיפה רק 45 דקות. בפתיחת המחצית השניה הבין שבמשחק הזה טמונה שאלת מיליון הדולרים ושלח את הילד למערכה. כמעט והצליח לחולל שינוי דרמטי, הסתיים בתיקו שכולו הפסד חיפני. את כל זה רוני לוי ראה מהעמדה שהוא יושב בה היום. לבסוף, אלי כהן הלך הביתה לפני סוף העונה ולוי השלים את העונה המאכזבת. חיפה נותרה בלי שום תואר.
אישית, אני מעריץ מאמנים שלא מתעסקים בטפל. גם כאשר התפתחה מיני-תקרית עם ג`ובני רוסו במהלך העונה, היה לי ברור שני דברים: רוני לוי לא יתפתה להיכנס למלחמת מעמדות ויחפש רק את מה שטוב לקבוצה. הכי פופולארי היה להעניש את רוסו, לקנוס אותו ולהוכיח שהשרירן האמיתי הוא המאמן. לוי בחר בדרך של בית הילל. שיחה עם הקרואטי המצטיין, הושבתו על ספסל המחליפים למחצית אחת מול מכבי אחי נצרת וזהו. לא צריך יותר. ככה זה בחו"ל וככה זה במכבי חיפה. רוני לוי לא זקוק לגיבוי מרוסו והוא לא מונה על ידו. הנשיא יעקב שחר , סגנו עוזי מור והמנכ"ל איתמר צ`יזיק לא בחרו בו בגלל העיניים היפות שלו. הם חיפשו מאמן ולא פחות חשוב, אדם נאמן למערכת ולעקרונותיה. במקרה נוסף, בתקרית המילולית, שנראתה די מכוער מבחוץ, בין אריק בנאדו לעידן טל, בחר לא להתערב כלל וטוב שככה. רק מי ששיחק פעם כדורגל, וברמות גבוהות כפי שרוני לוי הורגל, במכבי נתניה, בני יהודה ומכבי חיפה ( עם שתי האחרונות זכה באליפויות) מבין שתוך כדי משחק מתעוררות מחלוקות. למזלה של חיפה ( ושל רוני לוי) לשני הבינלאומיים שלה הצטנן ה"פיוז" במהירות. המחלוקת הייתה ספורטיבית נטו. המאמן אפילו לא חשב להתערב. בנאדו וטל מספיק בוגרים כדי לסיימה בנשיקה ידידותית. זה מחזיר אותי 20 שנה לאחור. מכבי חיפה יצאה למגרש מכבי יפו למשחק "אלוף האלופים" מול הפועל לוד. שתי קבוצות עם תארים זרים להם. במהלך המשחק בו חיפה הוליכה 0:1 והובסה 4:1 התפתחה תקרית מכוערת בין המגן יחזקאל שירי והבלם רפי אוסמו, ובסיומה הראשון הלם בחברו והורחק על ידי השופט יצחק בן-יצחק. רגע מביש ומכוער שגרוע יותר מהפסד הגביע. המכה שוחרר מהקבוצה בתום העונה והפרשה הסתיימה. הכתם נשאר.
זה לא מה שקרה בין עידן טל לקפטן שלו, גם לא יקרה. כי תלוי גם באווירה שהמאמן משרה. אפשר להסכים או לא עם שיטת משחק כזאת או אחרת, עם הרכבת שחקן כזה או אחר, בענייני משמעת בקבוצה יש רק אחד שמחליט, במקרה שלנו, רוני לוי. הוא לא יקלל שחקן, לא יעלבו בפרהסיה ואפילו לא "יחלק לו סטירות בהפסקה". מאיפה הקטע האחרון ? זה עוד אחד מבית מדרשו של שלמה שרף. ביום שישי האחרון שימש כפרשן במשחק בין הפועל קריית שמונה להפועל חיפה וזה מה ש"יעץ" לעשות במחצית לשחקני הפועל חיפה. רק להזכירכם, התקרית בין שירי לאוסמו התרחשה כששלמה שרף אימן את מכבי חיפה. חס ושלום, הוא לא נתן הוראה להכות, אבל ברגע שהוא עצמו הלם בכתב "מעריב" בחיפה, בגלל דברים שלא מצאו חן בעיניו, המשמעת כבר מתפרשת אחרת. רוני לוי מייצג את דור המאמנים החדש שרוצה להצליח בזכות הכישורים ולאו דווקא בזכות כותרות מפוצצות. " פרשת באדיר" נפלה עליו כרעם ביום בהיר. אין שום עוול ברצון של מאמן להכניס את חניכו בדקות הסיום כדי שיזכה לפחות בפרמיה. זה מחזיר אותי שוב 13 שנים במנהרת הזמן. מכבי חיפה התמודדה בגמר הגביע נגד הפועל פתח תקווה באחד ממשחקי הגמר הטעונים ביותר. כולם זוכרים את התפרצותו של אברהם גרנט, כפי שלא ראיתם מעודכם, אחרי שחניכו, גיא גת, נכנס בברוטאליות באיל ברקוביץ והורחק כבר בדקה השניה. מה ששכחתם, שבדקת הסיום, ביקש המאמן החיפני, שלמה שרף, להכניס את יניב כהן במקומו של איתי מרדכי. גם בשביל החוויה וגם עבור הפרמיה. מרדכי, כיום מאמן קבוצת נערים ג` במחלקת הנוער, ראה את נפנופו של שרף וברח למרכז המגרש. המאמן רגז ו"איים" עליו באצבעו וכלום לא עזר. עובדיה בן-יצחק שרק לסיום, יניב כהן לא יוכל לספר לנכדים שזכה בגביע ואיתי מרדכי דווקא כן. אפילו שרף נרגע מהר מאדי השמפניה וה"דאבל". זה לא הפריע לו לצאת חוצץ בערוץ בתשלום, נגד המהלך שרוני לוי הוליך עם באדיר. " רוני לוי יקבל מנה אחת אפיים מיענקל`ה שחר בגלל שגרם לו הפסדים של אלפי דולרים בזה שהכניס את זנדברג ובאדיר בדקות האחרונות" דברי הגאון מכפר סבא.
אלא ששרף שכח רק דבר אחד. ביטא זאת היטב המנכ"ל, איתמר צ`יזיק שאמר: " לא דובים ולא יער. רק רוני לוי מחליט בעניינים המקצועיים". וגם צ`יזיק כבר הבין מזמן שבחיפה "מחפשים דם ירוק". כולם מכירים את הסיפור של אושרי גיטא ואיציק בן-חמו. שני שחקני נוער שהתנהגו לא כפי שצריך בטורניר באיטליה ונשלחו הביתה. מאז " פרשת קובלנץ" , כאשר מספר שחקני נוער גנבו בגדים מבית כל בו בגרמניה והוענשו (1987), לא התעסקה התקשורת בשני שחקני נוער באינטנסיביות כזאת. לשכתו של המנכ"ל " הופצצה" מדי יום בעשרות פניות. כולם רצו רק לדעת מה החליט בעניינם של השניים שטרם הספיקו לשחק בבוגרים ( לגיטא הופעה בת מספר דקות). וצ`יזיק, כמו אבא טוב, לא מיהר לשום מקום. הוא שקל, נתן לשחקנים להתבטא ולהצטער, ורק כעבור חודש פרסם את החלטתו, בלי שרידי דם. גיטא ובן-חמו שבו בינתיים לאלמוניותם . אם אי פעם יתפרסמו בזכות יכולתם, החלטתו של צ`יזיק עשויה להיות מכרעת עבורם. הכי קל היה לסלקם מהמועדון ושלום על ישראל. בשורה התחתונה: רוני לוי אינו שומר על שקט תעשייתי רק כדי שמעמדה של קבוצתו בראש הטבלה לא יתערער. זאת דרכו ולא רק שלו. כייף לראות את המאמנים הצעירים נותנים כבוד לשחקנים. אם דרור קשטן מצליח ללכת באותה דרך 25 שנים, והיא לא התעמרה בו, מדוע רוני לוי לא ינהג כך, בפרט כאשר היא תואמת את אופיו. מה איכפת לו שיכתבו עליו ש"אין לו קבוצה שמחה". תסתכלו על התמונה של אלבס וז`אנו, אחרי ההפסד בנתניה (4:3) ואחר כך תבינו ששמחה היא עניין של זווית ראיה .
