יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, קרא את הכתובת על הקיר. הוא מצפה, ובצדק, שהשחקנים המנוסים והותיקים שלו ימשכו את העגלה ותוך כדי, גם יפגינו מנהיגות כנדרש משחקנים במעמדם. בכל הראיונות בשנתיים האחרונות, לא נשמע קול אחד מבין שחקני מכבי חיפה שמעיד על עצמו כאילו הוא זה שייטול את מושכות ההובלה. אבישי ז`אנו, אלון חרזי, אריק בנאדו, אדורם קייסי, ג`ובאני רוסו, עידן טל, מיכאל זנדברג ? כל אחד שחקן מצוין בזכות עצמו, אלא שאיש מהם לא רואה עצמו רועה נראה. אין מי שידחוף את הצעירים לשאוב יותר ביטחון ולהפוך למנהיגים החדשים. לשבחם של בדור הנוכחי שכולם, ללא יוצא מהכלל, תומכים בבחורים הצעירים כדי שבבוא היום, כאשר יפרשו, יוכלו למלא את מקומם. כרגע, נראה שרק השוער הבינלאומי, ניר דוידוביץ, נותר היחיד שהפך למנהיג הבלתי מעורער, מבלי שהתכוון לכך. מאז ששב מפציעתו, אנו רואים לא רק שוער בוגר יותר אלא גם מעורב יותר בנעשה במגרש. הוא מעודד את השחקנים מאחור, מתווכח עם שופטים, חווה יחד עם הכובשים את שמחת ההבקעה ( כמו עם אליניב ברדה בבאר שבע). ההפך הגמור ממה שהכרנו אותו לפני שנתיים. אין זה נכון ששוער אינו מסוגל להיות מנהיג. בעבר היו אלה יעקב חודורוב בהפועל תל אביב, יעקב ויצחק ויסוקר בהפועל פתח תקווה, מיכאל קדוש בהכח רמת גן, אלכסנדר אובארוב במכבי תל אביב והגדול מכולם, אבי רן ז"ל במכבי חיפה. דומני, שדוידוביץ יבל"א, צועד בדיוק בדרכו של השוער המנוח. אמנם, שלמה שרף ניסה להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית ולהביא במקומו את אריה חביב מהפועל יהוד, אבל גם שרף ידע שעם כל הכבוד לציון מרילי, רפי אוסמו, איתן אהרוני וברוך ממן, רק אבי רן נועד להנהיג, ולא רק בגלל רמתו המקצועית הגבוהה אלא בגלל אישיותו. מופנם, חביב, לא חתרן ומנהיג ההגנה. בלעדיו, כל הבניין שעליו נבנתה האימפריה החיפנית לא היה מחזיק מעמד אפילו שנה או כפי שחבריו אמרו לאחר מותו: " הוא היה הדבק שחיבר את כולנו לחטיבה אחת".
המהפכה הנוכחית היא החמישית בתולדות מכבי חיפה מאז קום המדינה. בארבע הפעמים הקודמות, כאשר לא נמצא מנהיג אמיתי, הקבוצה סבלה קשות מחילופי המשמרות. שלוש פעמים היא שילמה על כך בירידה לליגה השניה, מחיר כבד מאוד. בתחילת שנות החמישים שיחקו במכבי חיפה, קבוצה צעירה שעלתה לראשונה בתולדותיה לליגה הראשונה, אותם שחקנים שעשו היסטוריה. כולם כבר היו בסוף הקריירה שלהם. היה ברור שללא שינוי דרסטי, החזרה לליגה השניה היא רק שאלה של זמן קצוב. למזלה, אחד השחקנים הותיקים והטובים, אוטו שלפנברג ז"ל ( אביו של המאמן שמעון שנהר) בעצה אחת עם ההנהלה החליטו להעלות מסה כבדה של בוגרי קבוצת הנוער מכבי "שלמה" חיפה לקבוצה הבוגרת. הניתוח הצליח והחולה כמעט מת. יונתן הרדי, אשר עלמני, זכריה בן-צבי ועולה חדש וצעיר מרומניה, אברהם מנצ`ל, כשרונות נפלאים, תפסו עמדות מפתח אבל לא יכלו לסחוב רחוק מדי. מקסימום ניהלו מלחמת הישרדות. אפילו הם, ללא מנהיגותם של ה"הונגרים" ישעיהו הלד וטיבי כהן, לא היו מצליחים מי יודע מה. בשנתיים הראשונות חיפה ניצלה בעור שיניה. פעם אחת (1952) סיימה במקום העשירי ( מתוך 12) עם נקודה עודפת על הפועל ראשון לציון, ועונה לאחר מכן נזקקה למשחק חוזר מול מכבי פתח תקווה כדי להישאר לשנה נוספת. קברניטי הקבוצה ידעו היטב שעם מזל קשה לבנות קבוצה לאורך זמן. היה ברור שללא מנהיג בעל שיעור קומה, כל המאמץ יירד לטמיון והכשרונות הצעירים ייעלמו כלא היו. איש גם לא היה מוכן לקלוט אותם בקבוצה אחרת, בניגוד למצב הנוכחי, כאשר שחקן מצטיין נרכש מיד כאשר קבוצתו יורדת. לשם כך בחרו באלי פוקס ז"ל, שחקן מתבגר ממכבי תל אביב (34) שאיבד את מקומו. הוא הגיע לחיפה במעמד של כוכב על, הפך למאמן-שחקן ויחד עם שלושה שחקני רכש אלמונים ( שלום ואנו, שלמה לוי ז"ל והקפריסאי, סבא ג`ורג`יוס ז"ל) גיבש תלכיד פנטסטי לו זוכרים חסד נעורים עד עצם היום הזה. מאוחר יותר צורפו גם אהרן אמר האגדי ויצחק שפירא בעל הרגל המאיימת. לחיפה הייתה קבוצה לשבע- שמונה שנים טובות. עד שתעודת הזהות החלה לתת אותותיה בשחקנים המתבגרים.
ממעמד של קבוצת על, ללא זכיות באליפויות, החלה הנסיגה הגדולה. מי שקלט ראשון את השינוי היה מאמנה הבולגרי של חיפה, ואסילי ספאסוב. הותיקים החלו לפרוש בזה אחר זה. ג`וני הרדי וישעיהו הלד עברו לבית"ר חיפה, זכריה בן-צבי פרש, אברהם מנצ`ל נסע לקורס מאמנים בגרמניה ונשארו רק אשר עלמני ואהרן אמר. עלמני ( גם היום, בגיל 70 הוא עדיין סמכות מקצועית במחלקת הנוער) ואמר ניסה להתאושש מפציעה קשה ברגלו שרוסקה בתאונת עבודה מחרידה. ספאסוב הציץ לעבר מחלקת הנוער וראה שם ים של שחקנים מצטיינים. ישעיהו שווגר, יונתן צבי, קלמן זוננשיין, שמואל (דידי) ששון, חסן בוסטוני, מוטי לובצקי, קרול רוטנר, אהרן גרשגורן, דוד גוזלן ואחרים. הוא האמין בהם וחשב שהמנהיגים, בוגרי מחלקת הנוער של סוף שנות החמישים, השוער יחזקאל גרשוני, הקשר שמואל חדנס והחלוץ דניאל שמולביץ ( רום) ינטרלו את השפעת הזרמת הדם החדשה. לא דובים ולא יער. גרשוני ז"ל היה עסוק בניסיון לייצב את כשרונו, חדנס לחם על מקומו ושמולביץ, שחקן ענק, לא חשב שנטל המנהיגות צריך ליפול עליו, בפרט כאשר נכנס לעסקים. הקבוצה נראתה כעדר ללא רועה. לצד משחקים מעולים שילמה ביוקר בהפסדים מרגיזים שבסופו של דבר גרמו לירידתה לליגה א`. היום, כששלמה שרף מדבר על נוער, הוא חייב לזכור את אותה קבוצה. כשחקן הפועל כפר-סבא, קבוצתו התמודדה על זכות העלייה עם מכבי חיפה ונכנעה לכשרון הטמון בה. למרות השליטה החיפנית הבלתי מעורערת, ישבו על ספסל המחליפים שלה שני נציגים מהדור הישן. אשר עלמני ואהרן אמר הסכימו לדחות את פרישתם בשנה, נענו להפצרותיו של מנצ`ל ועודדו את הבחורים הצעירים לחזור לכור מחצבתם. תרומתם לא תסולא בפז כי אמר , שכמעט ולא שיחק בליגה א`, התאושש והמשיך לשחק שנה נוספת בליגת העל. ממנהיג הפך למונהג ושוב למנהיג. זיגזג חיובי. המהפכה החיפנית הצליחה מעל משוער. עדיין לא מספיק כדי לזכות באליפות, אבל חמש-שש שנים הקבוצה הסתובבה בשולי הצמרת הגבוהה. המהפכה השלישית התרחשה ב- 1973 ודי במקרה. מלחמת יום הכיפורים שפרצה, מצאה את מכבי חיפה נטול כוכבים. גיוס המילואים גרם לכך שכל שחקניה הבולטים התפזרו בחזיתות. השוער בנימין ( בומה) ויינברג נפגע בקרבות בסיני, מעוז ההגנה, הבלם הותיק ישעיהו שווגר ז"ל, נחשב כנעדר, החלוצים משה אגמי ומשה אדלר רותקו לעמדות ואברהם מנצ`ל, ניסה וכמעט הצליח להסתדר בלעדיהם. אלא שה"אופנה" של אותם ימים דגלה בהעדפת שמות. שחקנים מגויסים שלא התאמנו במהלך כל השבוע הגיעו בשבת ישר מהחזית וקיבלו את החולצה הירוקה. הצעירים, אז צייתנים ולא בעלי שאיפות גדולות, הוזזו לספסל המחליפים והתוצאות נראו היטב בשטח. הפסד רדף הפסד ומצבה של חיפה החריף ככל שנקפו מחזורי הליגה. למזלה של חיפה, ההתאחדות התחשבה בקבוצות שנפגעו מהגיוס, והחליטה על משחקי מבחן בסיום העונה. שתי האחרונות בליגה הראשונה מול ארבע הראשונות בליגה השניה. בית בן סיבוב אחד. לאברהם מנצ`ל , מאמן חיפה נפל האסימון. הוא הבין, מעט מאוחר, שעם השחקנים המבוגרים שלו, אין לקבוצה בכלל צ`אנס לנצח אפילו קבוצה מהליגה השניה. הוא ניסה להציל את קבוצת נעוריו בהזזת שחקניו המנוסים והחדרת דם צעיר. הפעם קרה משהו שעדיין לא קרה, וגם נחשב כיום כיוצא דופן. הותיקים פנו להנהלת הקבוצה והציבו אולטימטום." אם מנצ`ל לא הולך- אנחנו הולכים". עד כדי כך העסק נראה חובבני שחברי ההנהלה "עשו במכנסיים" והמאמן הפסיק עבודתו בקבוצה. ובכדורגל כמו בכדורגל, הקבוצה התרסקה ונשרה בפעם השניה בתולדותיה לליגה א`.
מאמנה החדש של חיפה, אורי ויינברג, לא רצה לשמוע על שילוב שחקנים צעירים בליגה א`. הוא דרש וקיבל, אישור לשחק עם השחקנים המורדים, כאשר לנגד עיניו רק מטרה אחת: עלייה מהירה בתוך שנה. ויינברג הצליח- מכבי חיפה נכשלה. המהירות, גם במקרה זה, מהשטן. היו לחיפה שחקני נוער מצטיינים כמו השוער עמנואל שוורץ, יצחק אהרונוביץ ( היום פרשן), מנשה מזרחי, עודד בלוש וברוך ממן שקיבלו פה ושם דקות משחק. ממן לדוגמא, לא שיחק כדורגל כמעט שנה שלמה בגלל אורי ויינברג. כמעט והעבירו אותו לקבוצה אחרת. למזלה של חיפה, המאמן ויינברג התפטר מיד אחרי המחזור הראשון בליגת העל ( בגלל חילוקי דעות עם ההנהלה) ולמחליפיו, ג`וני הרדי ושמעון שנהר, היו תכניות רחוקות טווח. מי בכלל נתן להם ליישם אותם ? כולם רצו הצלחה מהירה ובכדורגל, כמו בבישול מרק, על אש קטנה יוצא טעים יותר. שנתיים חיפה רקמה טלאי על טלאי, בניגוד לדעת מאמניה וכעבור שנתיים הקבוצה אמרה שלום ולהתראות בפעם השלישית. ארבע שנים החיפנים שיחקו בליגה הארצית ( אז השניה). הגיעו מאמנים חסרי ניסיון כמו משה ששון, מרדכי שפיגלר וערן קוליק, וכולם נכשלו בגדול. מי שהציל את המצב והקבוצה, ולא בפעם הראשונה, היה ג`וני הרדי. שלושים שנה אחרי שזכה באשראי כשחקן נוער, החל להזרים ולתת הזדמנויות רבות לדור העתיד. כמי שהדריך את כל השחקנים הצעירים במחלקת הנוער, ראו משה סלקטר, איתן אהרוני, אלי כהן, רוני רוזנטל ואחרים שעם סבלנות ניתן להצליח. הרדי, בניגוד למהפכנים בעבר, הטיל את עול המנהיגות על הותיקים יותר, ברוך ממן, ירון פרסלני ואברהם אבוקרט ששיחקו כבר ארבע שנים ויותר בבוגרים. לקח להם ארבע שנים, ולא דקה אחת פחות כדי שאלפי אוהדים יניפו אותם על הכתפיים. שלמה שרף, טרמפיסט על עבודת ההכנה של הרדי, ידע לנווט את הקבוצה בדיוק למקום בו נכשלה האלופה הבטוחה, בית"ר ירושלים שאיבדה 13 נקודות יתרון. בתוספת של זאהי ארמלי ( ששיחק גם שנה קודם לכן) וציון מרילי, החלה חיפה את הדרך למעלה, ועדיין היא בצמרת, עם נפילות פה ושם.
מאז תחילת שנות השמונים לא בוצע ניתוח חד, כפי שהוא מבוצע העונה. שמתם לב שבבאר-שבע סיימו את המשחק 7 שחקני בית ונגד הפועל פתח תקווה פתחו 6 כאלה ? אלה תמונות שלא נראו שנים רבות, אולי רבות מדי. המשימות הבינלאומיות של חיפה מנעו שילוב יותר שחקני בית ולמען האמת, גם בוגרי אותם שנתונים לא נמצאו שחקנים בדמותם של האלופים או כאלה שקורצו מחומר של אלופים, דוגמת ראובן עטר, איל ברקוביץ, ניר דוידוביץ, אריק בנאדו ובודדים אחרים. השנה הוחלט על קו הצערה בכל מחיר, ולפי שעה הקבוצה משלמת את המחיר. זאת המפכה הראשונה בתולדות מכבי חיפה שחילופי משמרות מתבצעים תוך כדי מאבק על כל התארים. הצעירים נזרקו באחת לקלחת מלחמת הנקודות והם ממתינים לאותו מנהיג בלתי מזוהה, שיכניס להם את הפלפל הדרוש. רצון ויכול יש להם, זיקה לסמל קיימת במינון גבוה, נותר רק להעניק להם ביטחון וחיפה תתחיל ליהנות מהם. הפעם הניתוח יצליח והחולה, קרי מכבי חיפה, יישאר בחיים. לשנים רבות.
