במוצ"ש, דקות אחרי שהסתיים המשחק המשמים בין מכבי חיפה למכבי פתח תקווה, נותרתי לשבת במקומי. בדרך כלל אני נשאר עד שאחרון היוצאים עוזב, ולא בגלל שמפתחות האצטדיון בכיסי. נשארתי, כי רציתי לשמוע כיצד מגיב קהל מאוכזב. תתפלאו, גם אחרי 48 שנים ביציעים, עדיין מצליחים להפתיע אותי. את הדור הצעיר, בני העשרים, אני מצליח להבין מצוין. מי יכול לדבר עליהם ואליהם, אחרי שחוו את חווית שבע האליפויות וארבעת הגביעים, שלא להזכיר את ימי אירופה העליזים. תמיד טענתי שהצעירים מבינים טוב יותר מהמבוגרים בהרבה דברים ולא במקרה הסלוגן " העולם שייך לצעירים" תופס. הבעיה שלי עם הדור שידע את יוסף והלך במדבר 30 שנים. דווקא אלה, סבים ואבות גרמו לי לאכזבה עמוקה. דווקא הם, שהרסו שבתות ונסעו בשעתו למקומות שכוחי אל , כפר בלום, בית-שאן, נהריה ונצרת, לא הצליחו לבלוע את השיממון מול מכבי פתח תקווה והביעו מורת רוחם בשריקות צורמניות תרתי משמע. איני בא לשלול את זכותם הדמוקרטית לשרוק, אבל אין איוולת גדולה מאשר לשכוח את העבר ולשרוק בוז לקבוצה שבהרכבה נכללו לא פחות משישה שחקני בית, אחרי שנים בהן אותם אוהדים יצאו חוצץ נגד מגמת ההתבססות על שחקני רכש ושחקנים זרים.
היום הרבה יותר קל להבין את דבריו של נשיא המועדון, יעקב שחר. כבר שנה וחצי הוא שב ואומר משפט מפתח שמקפל בתוכו את כל התורה: " כל הזמן שואלים אותי מדוע שחקני נוער לא משולבים. כנראה שהם לא היו מספיק טובים כדי להתמודד על מקום בהרכב הראשון. אני יודע בדיוק כיצד יתנהגו האוהדים ברגע שנשלב שחקני נוער רבים ולא נזכה להצלחות בליגה. מיד ישרקו לנו". כל מילה בסלע. שמעתי בשבוע שעבר את דייויד בלאט, עוזר המאמן במכבי תל אביב (כדורסל) מחייך כאשר נשאל אם לא מפריע לו שבקבוצתו אין כמעט שחקנים ישראלים. תשובתו מצאה חן בעיני : " אנחנו לא מראים את הדרכון של השחקנים לפני כל משחק. ברגע שעולים על הפרקט כולם מכבי תל-אביב ולא חשוב מי בא ומאיפה". אחרי ההצגה מול פאנאתינייקוס לא נראה אפילו פרצוף עגמומי אחד. וזה מה שהיה קורה גם בקריית אליעזר. שער אחד לרפואה ( ולא של קובי מפתח-תקווה) היה משחרר את כל הטיעונים ומשאיר לרוני לוי מרחב תמרון גדול יותר להתאוששות מאירועי החודש האחרון. לדאבוני, השורקים היו מבוגרים ברובם. אלה שראו בעבר 11 שחקני נוער מורידים את מכבי חיפה שלוש פעמים לליגה השניה וגם אז לא הבחנתי בחיוכים ובשביעות רצון. הרי כל עונה התחילה עם משאת נפש קטנה: רק להישאר בליגה. מקום שלישי היה עבורנו מעין יום עצמאות שני. ציפיתי והתאכזבתי, לראות שהשריקות מכוונות למכבי חיפה על שלל שחקני הבית שלה. איש לא נתן להם אפילו 90 דקות חסד. כיצד מצפים מהם לצבור ביטחון עצמי כאשר מראש גורמים להם לפיק ברכיים ? אין שחקן בעולם, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, שבמשחק הבא יעשה קאט ויחזור להפגין את הרמה אליה הוא שואף להגיע. הרי הליגה לנוער, עם כל ההערכה, אינה דומה בכלום לליגת העל בכדורגל. כמו הליגה הלאומית.
בשבוע האחרון אני שומע לפתע שבחיפה, העיר שאיבדה את ה"דרבי" והחזירה את ה"גדול" לבלומפילד, מציינים את הפועל חיפה כלהיט החדש. צריך להיות מטורף כדי להאמין למשמע אוזניים. קרה משהו דרמטי שחיסל את שתי הקבוצות הבכירות בעיר, מכבי חיפה וקבוצת הספסל שלה ? אבל מספיקים שני ניצחונות דחוקים של הפועל מחד, וחולשה זמנית של מכבי כדי לגרום למישהו לשבש את דפוסי החיים בעיר. על המשקל הזה, אולי כדאי למכבי חיפה לשחק בליגה הארצית, לנצח נון-סטופ ולזכות באהדה של מתי מעט ? ס-ת-א-א-ם , נחמת עניים לא בקטע של ה"ירוקים". אחרי שהריחו את הצ`מפיון ליג, אין אוהד של מכבי חיפה ( כולל השרקנים) שלא מעוניין לחזור ל"זירת הפשע האקסקלוסיבית". מותר לקחת דוגמא, אבל רק לשניה אחת, מאוהדי מכבי תל אביב. הם נחותים בכמות, באיכות ובקנאות לקבוצתם לעומת אלה של חיפה, אבל אחרי משבר גדול שפיצל אותם, ב"דרבי" נגד הפועל כולם התאחדו ועמדו מאחורי קבוצתם. השריקות הצורמניות שראויות לכל גינוי, עלולות בלי משים, לטייח את מפגן האהבה שאוהדי חיפה הרעיפו על יקיריהם באשדוד, דקות אחרי שאיבדו את כתר האליפות בעונה שעברה.
הקשבתם לג`ובני רוסו ?
כשג`ובני רוסו, הקשר הקרואטי המצוין, נשכב על הדשא בסיום התיקו בשבת, ניתן היה לחוש עד כמה עייפותו גדולה מהמשחק בין קרואטיה לסלובניה. ההחלטה לא לשתפו מתחילת המשחק הייתה מקצועית ומתחשבת. עוד דוגמית למה שהיה צריך להיעשות אשתקד, כאשר שחקני הקבוצה כרעו תחת העומס הכבד ממשחקי בית האלופות. אולי היום היינו ממשיכים במומנטום ובמסורת התקדימית בה התחלנו. נדב יעקובי, ששידר את משחקה של קרואטיה בסלובניה ( הוא עצמו אוהד הפועל באר-שבע) ניסה לייחס את הצלחתו של רוסו למספר קבוצות בהן שיחק בארץ. באר שבע, הפועל חיפה או בית"ר ירושלים. מי שהפריע לו היה לא אחר מאשר... ג`ובני עצמו. בהתבטאות הראשונה שלו אחרי שניתק מזרועות חבריו העולזים, אחרי שהבטיח את השתתפותו באליפות אירופה שתיערך בעונה הבאה בפורטוגל לא שכח מאיפה הגיע: " הגעתי לרגע הזה ממכבי חיפה". ושם את האצבע על הנקודה. לא באר שבע, לא הפועל חיפה ובודאי לא מירושלים. שם הוא היה צעיר יותר ולא הגיע לשום מקום, ורק כאשר הצטרף ל"צבא הירוק" התעלה לרמות הכי גבוהות אליהן ניתן להגיע בכדורגל שלנו וזומן לנבחרת קרואטיה שרצתה אף היא ליהנות ממנו. ורוסו אינו קול קורא במדבר. זה קרה לאיל ברקוביץ, רוני רוזנטל, חיים רביבו, סרגיי קנדאורוב, יעקובו איגביני, ריימונדס ז`וטאוטאס ויוסי בניון. כולם הגיעו לשחק בקבוצות טובות, איש איש במדינה אחרת וכולם יחד לא שכחו היכן השתבח כושרם. בהפוך על הפוך, אולי בגלל שהיצואנית מספר אחת של הכדורגל הישראלי שיחררה כל כך הרבה כוכבים, כרגע היא נמצאת על פרשת דרכים זמנית. תחשבו על הרכב שכולל את דוידוביץ, ז`אנו, חרזי, בנאדו, קייסי, קנדאורוב, ז`וטאוטאס, ברקוביץ, רביבו, בניון ויעקובו. גם אז היו חלק מתלוננים שלא משלבים צעירים או שהקבוצה "זקנה" ? קשה להאמין. תראו מה קרה בטדי כשרק שחקן אחד ( אבי נמני ) הגיע העירה.
שלמה שרף לא השתגע
כמה זמן אפשר למרוט את נוצותיה של תרנגולת המטילה ביצי זהב ואחר כך לספוק כפיים ולשאול מהיכן לקחת למחרת ביצים להכנת חביתה. שלמה שרף ניסה, אבל נכשל כי מכבי חיפה איתנה מכל פרשן כזה או אחר. בשעה שהם נאבקים על מקום בדעת הקהל, באמצעים מלאכותיים ומסתערים על שער היריבה באמצעות כל מיקרופון או קולמוס הניתנים בידם, שחקני חיפה מתעלמים ולשמחתם נאלצים להוכיח שוב ושוב שלא הכל דיבורים, ואם כן, אז רק על המגרש. מהרגע שמכבי חיפה הקפיצה אותו למעמד של מאמן נבחרות הנוער והנבחרת הלאומית, הוא הפנה לה עורף ולא הסתפק בכך. לא חלף שבוע מבלי שיתקוף את המועדון או את מי שעובד בו, בעיקר מאמנים ולא חשוב אם הרקע אישי או ספורטיבי. יש לי בעיה עם מאמני עבר שלא מסוגלים לשתוק, אפילו שיותר לא רוצים ביקרם. כבר כתבתי בעבר שמכבי חיפה עשתה את שלמה שרף ולא להפך. הוא קיבל קבוצות מוכנות והיה רק צריך להפיח בהן מעט רעש וצלצולים כדי שתגיע לשלושה תארים. גם לו יש מניות באליפויות. לא יותר מדי, כי אצל שרף, כל אליפות הייתה מתוקה כדבש.. הן הושגו תמיד במחזור האחרון כאשר אלילת המזל התנחלה בעיר הכרמל. אצל אמציה לבקוביץ, גיורא שפיגל ואברהם גרנט אפשר היה לשלוח את הנוער לשחק במחזורי הסיום. באליפות הראשונה בית"ר ירושלים סייעה לו במישרין, כששמטה יתרון בן 13 נקודות. נראה לכם שבלעדיה, ועם התקפה שכבשה 48 שערים בעונה חיפה הייתה זוכה באליפות ? וכך גם באליפות השניה, עם קבוצה נהדרת שנקלעה למשבר וכמעט איבדה את התואר. ובעונת 85/86 כשחיפה הפסידה את התואר להפועל תל-אביב בגלל נבדל שהשופט צבי שריר לא ראה ובגלל "פחד מכנסיים" שתקף את האיש שכל הזמן מטיף לנו שכדורגל מסתכם ב"שפיץ של הנעל".
שרף גם הוביל ל"דאבל" ואת השנה שאחריו (91/92) הוא מנסה להצניע בכל יכולתו. הייתה לו קבוצה שחייבת הייתה לזכות באליפות, לא מבעד לטלפון אלא באמצעות הדואר. ברקוביץ, צ`אנוב, עטר, טל בנין ( עוד מהימים שנחשב לשחקן עתיד) והרשימה ארוכה. איפה סיימה הקבוצה ? מקום שלישי עם 27 נקודות הפרש מהאלופה. איפה סיים שרף ? מונה למאמן הנבחרת הלאומית. מדוע ? לא בגלל שהביא לבני-יהודה את גביע המדינה. אתר האינטרנט עלול לקרוס משפע הפנינים שהפיק פיו, בנושא מכבי חיפה. הוא, שמעולם לא הכין קבוצה להשתתפות בגביע אירופה, ניצב בצד על תקן של" עייצעס געבר" ( נותן עצות) ולרבים נדמה היה שבלעדיו מכבי חיפה תחזור להיות אותה קבוצה שזכרו לה רק את ההצגות משנות החמישים. תיאטרון מלהיב ללא כותרות של אליפות. כשהופיע כאורח מרצה במחלקת הנוער של הפועל חיפה, לפני מספר שנים, ירה לכל עבר ( והוא ידע שעיתונאים נמצאים בחדר) ולעג למחלקת הנוער של היריבה. בקיצור, חבל להלאות אתכם בכל מה שהמאמן הלאומי/הפרשן הלאומי/מאמן מכבי חיפה לשעבר אמר וכתב על המועדון הירוק שעשה לו רק טוב. ולמרות הכל, היום אין לי אפילו מילה רעה נגדו. אמנם, כששמעתי אותו ביום ראשון ב"רדיו חיפה" מסנגר על מצבה של מכבי חיפה, עשיתי צעדים ראשונים לעבר לוח השנה, כדי לראות אם האחד באפריל הקדים בואו, אך במחשבה שניה הערצתי את הסיבוב בן 180 המעלות ששרף עשה. אפשר להיות בעדו או נגדו, איש לא יכול להצביע עליו ולומר שהוא טיפש. ההפך. כמו שידע לבחור את השחקנים המתאימים שנמצאו בכושר הטוב ביותר למשימות מיוחדות בנבחרת, כך שרף מבין כיום שהענף עליו הוא יושב מתנדנד. ואין רוח שנושבת מי יודע מה בסביבה. מצא חן בעיני ששרף מגן על רוני לוי, מאמן צעיר בתחילת דרכו, ושגונן כמו חתולה על גוריה, כאשר התבקש להצטרף ל"עליהום" על הקבוצה וסרב בתוקף. חידוש מרענן, ולא בגלל שנהניתי מהתצוגה מול מכבי פתח תקווה. אדרבא, אם אפשר היה למחוק את ה"הצגה" מהפרוטוקול, הרבה היו קופצים בשמחה על הרעיון. מכיוון שמשחק הנפל הזה הוא נקודת המוצא לקראת הבאות, הגיע שרף ועשה סדר מבורך בעניינים. לדעתו, חיפה תוכל לצאת מהמצב הנוכחי אם יתנו לה שקט. מאמן העבר יודע על מה הוא מדבר. היה לו שקט עד לרגע שמכבי חיפה עמדה על סף זכייה היסטורית באליפות. מהרגע שעשרות אלפים סובבו ברחבי הדר והכרמל ושאגו "יש אליפות" נפתח עידן חדש. כבר 20 שנה שמכתירים את החיפנים לאלופים עוד לפני שהחלו המשחקים. שבע פעמים ה"פטנט" הצליח, בשנים אחרות עמדו ליד השוקת וברגע האחרון התנדפו המים.
איני נתלה בדבריו של שרף כדי למצוא נחמה למצב הנוכחי. מעולם האיש הזה לא היה ה"אורים ותומים" שלי למצבו של הכדורגל הישראלי לטוב ולרע. בפרט, אחרי שרוב משחקיה משודרים בטלוויזיה ולרבים אני מגיע. שרף , בגלל תוקפנותו כלפי מכבי חיפה, מבין לפתע שאי אפשר כל הזמן לפמפם באוזני הציבור ש"אין כדורגל בארץ, ברוני הממון השתלטו על הניהול ומאמני ההווה אינם כתמול שלשום". נוצר אבסורד נוראי, הקיים רק בישראל: אנשים כמו שלמה שרף עלולים להיחשב כמי שמקבלים שכר כדי לדבר על ה"אין כדורגל" בשעה שעשרות אלפים במגרשים ומיליונים ביציעים רואים שיש. לא ברמה של אנגליה, ספרד ואיטליה אבל הרבה דברים במדינה לא דומים למדינות אחרות. אמי ז"ל הייתה מנתחת לא פחות טוב משלמה שרף או ה"חבוב" השני שמופיע יחד עמו בטריבונה. איך כולם אומרים? כדורגל הוא משחק להמונים, פשוט וקל. מישהו יכול לשכנע אותי שבפרלמנט בבית האבות בראשון לציון מבינים פחות מאשר בטריבונה של אבי רצון ? אגב, התוכנית מומלצת לכל מי שסובל ממצבי רוח רעים. שעה וחצי של בידור נטו עם אנשים שיושבים ומנסים בכל האמצעים לשכנע את עצמם. אם אין כדורגל, אז איך זה שטדי ובלומפילד היו "מפוצצים" מאוהדים וגם למשחק בחיפה מול קבוצה נטולת אוהדים כמו מכבי פתח תקווה באו 8000 צופים בשעה שכל המשחקים משודרים ישירות ? יכול להיות שהאסימון נפל לחוזי השחורות ? מישהו מתחשב בהישגים הנפלאים של מכבי חיפה בזירה האירופית כאשר כבר שנתיים נוטלים ממנה את הזכות לארח את משחקי הבית בחיפה ? אפילו לא מזכירים את העובדה המדהימה הזאת שאין לה אח ורע ביבשת. כולם טוענים שלשחק מול 200 איש בבולגריה או טורקיה כמוהו כמשחק אימון, וכשמנצחים את שטורם גראץ האוסטרית, בדרך לליגת האלופות, מנסים לגמד ולמכור לכם שמדובר בסתם קבוצה בינונית שלא בעיה לעבור אותה. זה שהפועל תל אביב כשלה מולה? באמת, מי זוכר. מכאן שהתייצבותו של שרף לצדה של חיפה ראויה לצל"ש זמני. לא שחיפה כל כך מסכנה וזקוקה לתמיכה מבחוץ, אחרי שיש לה נשיא ומנכ"ל העושים לילות כימים למען האדרת שמה. אולי גם הוא נזכר, כמוני, באותם ימים "שחורים" בהם קבוצתו נקלעה למשברים קשים ובניגוד לרוני לוי השתקן, קולו רעם למרחקים והתקשורת חגגה עם כותרות בומבסטיות. גם אז, בשלב מסוים, שרף הוריד את הרגל מדוושת הגערות והצעקות ועבר לטפל בחניכיו ברכות, כפי שרוני לוי עושה. לאחרון יש "אס מנצח" בגרביו. הוא היה שחקן ברמה גבוהה, עזר לשרף לשרוד כמאמן נבחרת כששותף בניצחון הנפלא על צרפת (2:3) וככדורגלן הספיק משהו בחיים. גם שרף היה שחקן אבל... נו טוב, חבל להרחיב את הדיבור.
