אם לא הייתי שומע במו אוזניי, הייתי בטוח שעובדים עלי. לפתע פתאום, אחדים מ"קובעי המדיניות בכדורגל הישראלי" ובהם "מיטב הפרשנים ברדיו ובטלוויזיה" שמוצאים זמן לדבר במקום לאמן, תולים את הפסדיה האחרונים של מכבי חיפה בהיעדרם של אבישי ז`אנו ואלון חרזי. זהו ? כל כך מהר הסתיים פסטיבל הנוער בחיפה ? כבר אין זמן וסבלנות להמתין ולראות אם דקל קינן ואיתן עזריה משתלבים בהרכב ? אם זה לא היה עצוב עוד אפשר היה להתבדח על חשבון המהפך המחשבתי הזה. הרי רק אתמוך-שלשום תלו את האשם במחדלי מכבי חיפה בשילובם של צמד ה"זקנים" וכבר מתגעגעים אליהם. מותר לייחל להחלמתם, כי כל תוספת כוח חשובה ואולי באמת, המשחק מול ולנסיה היה מרגש וגדול קצת על היאנוקות מפס הייצור החיפני. אבל במחי יד לפסול את תרומתם הצנועה, כאשר לפניהם עדיין נותר עשור שלם לשחק ולהלהיב את ההמונים, קצת יומרני מדי. חשוב שחרזי וז`אנו יבריאו ויחזרו לשחק, אם וכאשר המאמן רוני לוי יזדקק להם. עוד יותר חשוב שעל תפקיד המגן הימני והבלם יהיו מחליפים ראויים. למזלם של מגיני ובלמי העבר קו המחשבה הפסימי לא חלף מעל שמי חיפה, אולי בגלל שפעם דיברו וכתבו פחות וניסו לשחק יותר. ניסו, כי הכדורגל בעשור האחרון ( השנה אולי פחות) התקדם בצעדי ענק. איתן אהרוני (1979) החל את הקריירה בהפסד להפועל הרצליה 1:0 ועוד בליגה הארצית. הבלם המנוח, ישעיהו שווגר החל לשחק בגיל 16 והפסיד 1:0 להפועל ירושלים (1963). רפי אוסמו ה"גדול" (1980) התחיל את הקריירה בתיקו "מפואר" נגד הפועל בית שמש (1:1) בליגה הארצית, ציון מרילי בתיקו 0:0 מול בני יהודה (1983) והרשימה ארוכה ומלאה בשמות מפוצצים שהעלו את קרנה של מכבי חיפה והפכו אותה למה שהיא כיום או אתמול, תלוי אם מתייחסים לרמה ולא למקום הראשון. כל מהפכה תובעת "קורבנות" ובמכבי חיפה, שכבר איבדה 15 מתוך 36 נקודות האפשריות, לקחו בחשבון גם את האפשרות הזאת. חשבו שהוותיקים יצליחו להקל על קשיי הקליטה של הצעירים, בינתיים זה מצליח רק בחלק החזותי ( בגלל המקום הראשון) ופחות ברמת הכדורגל שהקבוצה מפגינה לאחרונה. סבלנות היא המילה היחידה שקיימת בכדורגל. בלעדיה, אבי רן לא היה שוער גדול ( כי שרף רצה לזרוק אותו וההנהלה התנגדה) רוני רוזנטל לא היה מגיע לליברפול הגדולה ( כי חשבו להעביר אותו להפועל בית שאן תמורת הילל קפלן) ואפילו ברוך ממן היה נעלם כי יוחנן וולך, יו"ר מועדון מכבי חיפה/כרמל בישר לו כי מבחינתו הוא משוחרר ואחרים התנגדו. שלא לדבר על סרגיי קנדאורוב שקטלו אותו כשהגיע לארץ, ביעקובו איגביני לא ראו מחליף ראוי לסרגיי קלשצ`נקו וקופסת ההפתעות מלאה בפאשלות שלא מומשו כי תמיד נמצא במכבי חיפה האיש שמנע זאת. לא במקרה, הנשיא יעקב שחר.
רוני לוי צריך לזרוק קרח ?
בתקופה האחרונה אני נתקל יותר ויותר בביקורת על דרכי התנהלותו של רוני לוי. לא מדובר על ביקורת מקצועית גרידא, ולכל אחד יש זכות להעבירה ( אפילו לאבי רצון ושלמה שרף, מראשי בית התמחוי של הכדורגל הישראלי) אלא על אופן התנהגותו בעת ניהול המשחקים. אלה שרואים בו "מאמן משעמם" ודאי חרדים לפרנסתם. הם היו רוצים לראות את רוני לוי צועק, מקלל, בועט בשלטים, זורק קרח או נעליים על שחקנים. בקיצור, חוליגאן ים תיכוני מצוין. מי שזוכר את התקופה בה אימן כאן שלמה שרף, מתגעגע אליו ולו בזכות "פניני הלשון" שמילאו עמודים שלמים בתקשורת. איזה "כייף" היה לשמוע אותו מטיח האשמות חריפות בשוער המנוח אבי רן, בחלוץ משה סלקטר, בברוך ממן, בראובן עטר. הוא תקף בגסות כתב בכיר של "מעריב" בחיפה, הוא לא הופיע בהפגנתיות לחתונתו של הבלם רפי אוסמו ה"גדול" בגלל שזה זרק את חולצתו אחרי שהוחלף. שרף, כמו שהוא מקשקש בכל מיקרופון שמונח לפניו היום, ככה הוא התנהג אז. אופי קשה לשנות. אני, כאשר הופיעו כותרות ששרף סיפק ולשלילה, השתדלתי למנוע מבני להציץ בהן. סיפרתי לו שהשליח לא הביא את העיתון. מישהו כבר אמר שחינוך מתחיל מהבית ולא מכפר סבא ? אבל מה לעשות ורוני לוי " משעמם". גם ככדורגלן קשה לזכור אותו מתלהם ומלהיט את הרוחות. הוא היה נאמן, לויאלי למערכת, איש עבודה ואיש סוד. לגבי החלק המקצועי ? אז טענו שהוא איטי מדי, לא כובש שערים. היום מתגעגעים לרוני לוי, אחד מהבולטים בקשרים האחוריים בשנות התשעים. לא רק במכבי חיפה.הפך להרגל, כל אחד שאיננו חסר לקבוצה. דור המאמנים היום שונה לחלוטין ממה שהורגלנו. כולם מתיישרים לפי ההתנהגות של דרור קשטן, מאמן הפועל תל אביב, למרות פער הגילים בינו לשאר המאמנים . בניגוד לרבים אחרים שמוצאים דופי בשתקנותו, אני סבור שמגיע לו צל"ש. כנראה שבא הקץ על משנתו המיתולוגית של המאמן דוביד שוייצר ז"ל שאמר לי ולאחרים: " לא חשוב מה אומרים עלי, טוב או רע, העיקר שיגידו כדי שלא ישכחו אותי". לא בכדי קשטן הוא בעל מספר התארים הגדול ביותר. שש אליפויות, חמישה גביעים, פעמיים דאבל ופעמיים גביע הטוטו לא באו לו בגלל כותרות שסיפק. רוני לוי צעיר ממנו ב- 22 שנים ( 59 לעומת 37) וספק אם יספיק לקטוף כמות כזאת של תארים. אולי. בכל מקרה, בניגוד לאלימות המילולית ברחוב הישראלי, הוא בשורה אחת עם כל מאמני ליגת העל. קשטן, ניצן שירזי, אלי גוטמן, אלי אוחנה, אייל לחמן, גילי לנדאו, פרדי דוד ואלישע לוי. אפילו מאמנים אקטיביים יותר, ניר קלינגר, גיא לוזון ויהושע פייגנבויים מתונים בהרבה. כמו שקבוצה כמכבי חיפה עוברת שינויים וחילופי דורות בפתח, כך שורת המאמנים. מסורקים, מגולחים, לבושים יפה וחלקם אפילו שחקנים בינלאומיים לשעבר. גם רוני לוי. לא תשמעו אותו בורח מאחריות, לא מטיל אותה על שחקניו ולא פחות חשוב, מנסה ללמוד מטעויות שהוא עושה. ואם בגיל 37 הוא לא יעשה אותן, בגיל 59 הוא יביט לאחור בזעם ובהרגשה של פיספוס. אשרי המאמן שלומד כאשר קבוצתו עדיין במקום הראשון.
לא בושה להפסיד בכבוד
לא יעזור בית דין, במכבי חיפה עדיין לא למדו ל"שחק על תוצאה" בגביע אירופה. בניגוד לנעשה בליגה הישראלית, כאשר החיפנים ממעטים לספוג בדקות הסיום, כאשר הם עוזבים את תחומי מדינת ישראל, מישהו שוכח לעשות את הסוויץ` ולשחק גם על הכבוד. וזו לא רק התבוסה הקשה מול ולנסיה (4:0). ההיסטוריה החיפנית עמוסה במקרים דומים, לפעמים קריטיים, שמלמדים על מכנה משותף לכולם, הרצון להבקיע שערים בכל מחיר. אף פעם לא הבנתי את המושג " אם כבר להפסיד, עדיף בהפרש גבוה כדי שלא יחשבו שההפסד מקרי" והכוונה הישראלית מתכוונת למשהו שקשור להדחות וזעזועים. האם הפסד 2:0 לולנסיה היה גורם לחיפנים לרדת מחויכים יותר מכבש המטוס שהחזירם ארצה ? מאחר ומדובר היה במעין גמר גביע, לשני שערי הסיום בתוספת זמן היה אפקט מוראלי ותו לא. כי חיפה של המחצית השניה הייתה שווה שער אחד לפחות, גם אם הספרדים שיחקו באדישות מסוימת. גם בעונה שעברה היו לחיפה שתי נפילות דומות בליגת האלופות. ההופעה ב"אולד טראפורד" עמדה להסתיים בתוצאה מכובדת (4:2) אבל עבירה מיוחדת של אריק אג`יפור שלחה את דייגו פורלאן (90) אל הנקודה הלבנה וזה כבש את שערו הראשון במדי הינייטד כדי לאכזב את חיפה. ולעומת משחק הפתיחה בבית הישראלי, גם משחק הסיום של העונה האירופית, מול א.א.ק אתונה ( בקפריסין) הסתיים במפח נפש. כזכור, חיפה "נפלה" לגביע אופ"א אחרי שצברה שבע נקודות הירואיות בבית והקדימה את אולימפיאקוס וכבר אחרי המשחק הראשון התברר לה שהתבוסה (4:0) לא תאפשר לה להמשיך הלאה. ובכל זאת, בגומלין העלה ואליד באדיר את קבוצתו ליתרון והיוונים הצליחו להפוך את הקערה על פיה. גם כאן, 2:1 היה מתקבל טוב יותר אלמלא שערים של לאקיס (90) ונאליציס בתוספת זמן שהפכו להפסד כבד.
גביע אופ"א סיפק גם לפני שנתיים הוכחה שעדיף לחיפה להחזיק באמתחתה נשק לשעת חירום. היא שיחקה מול ויטסה ארנהיים ההולנדית (2000) במגרשה של האחרונה. המארחים הוליכו 0:2 וגם ניצלו שאדורם קייסי וואליד באדיר הורחקו. במקום להתבצר ולהמתין לגומלין עם תוצאה סבירה, חיפה חיפשה שער חוץ וממש עם השריקה לסיום ניצל חלוצה שחום העור, מאתיו אמוהה את החופש בטיילת החיפנית וקבע 0:3 משמעותי מאוד. כי בגומלין היה לשער הזה משמעות אדירה. חיפה הצליחה להוליך 0:2 משערים של אבישי ז`אנו וראובן עטר ועוד החטיאה שער בטוח. על סף השריקה לסיום הצליח אותו אמוהה לכבוש שער כבוד לקבוצתו ולהוציא מראשי החיפנים את הרעיון לנסות לבטל את תוצאת המשחק הראשון. עם 2:0 בהולנד ו- 0:2 בחיפה היינו הולכים להארכה ומי יודע כיצד היא הייתה מסתיימת. וזה קרה גם במוסקבה (1999) ברבע גמר גביע אירופה למחזיקות. לוקומוטיב ביום רע, וחיפה עם חשש מהמגרש הקפוא, ניהלו משחק שווה כוחות. אחרי שז`אז`ה דז`אנשיה כבש את השער הראשון, קבוצתו עדיין המשיכה לדשדש בבוץ ובשלג. ומה חיפה עשתה ? במקום לנסות ולהעביר את ההכרעה לקריית אליעזר, כפי שעשתה לטורפדו מוסקבה (1993), שחקניה ביקשו לכבוש שער חוץ בכל מחיר. כנראה ששכחו לספר להם שעם 0:2 בגומלין אפשר להגיע לחצי הגמר. התוצאה המיידית הגיע בדמות שער מיותר נוסף (77) ושער שלישי, עוד יותר מיותר בדקת הסיום ממש. את שלושת השערים כבש החלוץ הגרוזיני המצטיין. ואם מדפדפים בלוח השנה לאחור, גם את פריס סן-ז`רמן בקושי עיכלנו. עלה בהרבה עצבים. במשחק הראשון, בפריס, הצליחו המקומיים לכבוש לרשתו של ניר דוידוביץ רק בדקה ה- 87 וגם זה בפנדל ( מרקו סימונה) אבל חלפו רק שתי דקות ויוסי בניון, בסלאלום מדהים לא שאל את השוער ברנרד לאמה לאן הוא רוצה שיבעט. עם 1:1 הספיק לחיפה תיקו אפס. המאמן הצ`כי של חיפה, דושאן אוהרין ניסה ללכת על התוצאה והצליח במחצית הראשונה. כמו רוני לוי בולנסיה, גם הוא ידע שחיפה לא תוכל להחזיק מעמד מול הצרפתים המנוסים עוד 45 דקות. חיפה כבר הוליכה משער של אדורם קייסי, ניקולאס אאודק השווה והדרך להארכה נפתחה. אלון מזרחי (78) לא רצה אבל ג`יי ג`יי אוקוצ`ה קבע 2:2 בדקה ה- 87 (!!) ובמצב הזה פריס עלתה. אז הגיע שערו הדרמטי של מזרחי שקבע 2:3 וסנסציה אירופית. וכל אלה עדיין לא סוף עידן התמימות של חיפה. ב- 1993 היא ארחה את פארמה הגדולה מאיטליה. רק בדקה ה- 90 הצליח תומס ברולין השבדי להכניע את רפי כהן בבעיטה חופשית מחוץ לרחבה. תארו לעצמכם שהיה מסתיים 0:0 וחיפה מנצחת 0:1 בגומלין ( כפי שקרה באמת) או עושה 1:1 שהיה מעלה אותה, ללא צורך בדו-קרב הפנדלים המאכזב, לרבע הגמר. הכל יכול להיראות אחרת. בשורה התחתונה, ברור שאין אפשרות למנוע ספיגת שערים בדקה האחרונה. לשחקני מכבי חיפה לא צריך לספר על ההרגשה לנצח בדקת הסיום. בזה הם אלופים בליגה שלנו. מותר לבקש מהם לא להתפרק, גם כאשר מובטח להם הפסד של כבוד. אמנם, קורוניה דה פורטיבו הספרדית ספגה שמינייה ממונאקו הצרפתית ואולימפיאקוס שביעייה מיובנטוס, אבל חיפה כבר הפכה למותג באירופה, ואם היא יכולה להפסיד "רק" 2:0 לולנסיה, וללא מאמץ מיוחד, חבל להרוס את התדמית.
