הייתם עדים ביום רביעי שעבר לאחת ה" טרגדיות הנוראיות" ביותר. אין טרגדיה, ותהיה יוונית ככל שתהיה, כמו השער שכבש אנדריי קבאס , חלוץ פובליקום לרשת מכבי חיפה. אמנם, שער אכזרי שמעיב על מצב הרוח לקראת הגומלין בסלובניה, אבל מה לעשות שכדורגל משחקים 90 דקות פלוס ? היום אולי מצבו של הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית בכי רע, מזווית ההתייחסות אליו. קבוצות כדורסל מגיעות, עשרות שועי עולם מגיעים ליום ההולדת של שמעון פרס, משלחות בינלאומיות לא חוששות לבוא. רק הכדורגל סובל מבדידות לא מזהירה. שולחים אותנו לגלות. מי שחשב שאחרי אלפיים שנה, הסתיימה גלות העם היהודי, שישאל היכן משחקות מכבי חיפה ושאר הקבוצות הישראליות. ובישראל כמו בישראל, מבקשים שמכבי חיפה תצליח תמיד. אשרי הקבוצה שהגיעה למעמד כזה. גם לשחק לעיני יציעים ריקים, גם להגיע למסגרת האירופית בלי הרצה של משחקי ליגה וגם להתמודד מול קבוצות שאינן נופלות ממכבי חיפה, בשלב הזה של העונה. ואז מגיע אותו קבאס וסוחב אחריו ים של דמעות תנין. אפילו קולה המרטיט של נינט טייב נשמע צרוד ליד אלה שמזכירים את ה"מנטאליות הדפוקה" של הכדורגלן הישראלי בכלל, של מכבי חיפה בפרט.
אחרי באיירן מינכן אסור יותר לדבר על מנטאליות, לא ישראלית, לא גרמנית ולא קונגולזית. תארו לכם את מכבי חיפה מגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות, מוליכה 0:1 עד לדקה ה- 89 ובתוך שתי דקות סופגת שני שערים ממנצ`סטר יונייטד ומפסידה את הגביע ! לא גביע המדינה, לא גביע הטוטו, גביע אירופה בכבודו ובעצמו, משאת נפשו של כל כדורגלן בעולם, למעט הגביע העולמי. איש לא היה מתייחס להישג הכביר לעבור מכשולים גבוהים עד לגמר. היו מתרכזים ב"מנטאליות הדפוקה" שגורמת לחיפה לספוג שני שערים, ואולי גם אחד מיותר, דווקא בדקת הסיום. אולי היו דרישות להקים ועדת חקירה ממלכתית, בראשותו של שופט בדימוס שהיה מחליט שהגיע הזמן לקצר את אורך משחק הכדורגל מ- 90 ל- 85 דקות. ואחר כך לשמונים, וכך הלאה. בישראל יש מנהג נפסד. כאן אסור לספוג שער בדקה הראשונה ובדקה האחרונה. צריך להעביר אותן רק למען הפרוטוקול. מדינה משונה. ואחר כך משתוממים שהכדורגל מנסה להתקדם באירופה, וכל השאר נשארים באסיה. לפחות לטיעונים האלה צריך להיות בסיס מוצק. הרי לא ייתכן להכניס את חיפה, גם לא על הנייר, לסד פסיכולוגי, כאילו שגם לה אין חלק ביצירת מנטאליות ראויה לשמה. ב- 1993 יצאה מכבי חיפה למשחק חוץ קשה מול טורפדו מוסקבה. "רק" מחזיקת הגביע הרוסי, אבל עדיין עדיפה על קבוצה ישראלית מפוחדת שזו הייתה לה העונה הראשונה במשחקים באירופה. הקבוצה הישראלית נלחמה בגבורה בשדות מוסקבה, נערכה הרבה יותר טוב מאשר כל מצביא שביקש להגיע לבירה הרוסית, וספגה שער בדקה קריטית (87). האם הגבורה ירדה לטמיון ? אדרבא. ההפסד המינימלי, עד כמה שנשמע מוזר, עודד את רוחם של החיפנים. בגומלין הייתה דרמה. חיפה הוליכה 0:1 ושומו שמיים, הרוסים הצליחו להשוות. עכשיו חיפה נזקקה לשני שערים. הראשון הגיע רבע שעה לסיום והוא לא היה מספיק אלמלא שער דרמטי מרגלי שי הולצמן, ארבע דקות לסיום. בגלל עשרת ימי התשובה ובקשת חז"ל לא להלבין פנים בפומבי, לא יובאו כאן צילומי המאמרים והשבחים חוצבי הלהבות בזכותה של חיפה. אפילו השוו אותם לחיילי צה"ל שלעולם אינם מתייאשים ודבקים במטרה עד לסיומה המוצלח. לא להאמין, הא ?
ואחר כך, המשחק נגד פארמה הגדולה. חיפה הפגינה משחק מצוין נגד האיטלקים העדיפים. על סף ה- 0:0 הביתי המיוחל, הצליח השבדי, תומס ברולין, לכבוש שער לפני שריקת הסיום. חסרו אולי עשר שניות. מי שלא ראה את פניהם של שחקני חיפה ברדתם מהמגרש, צריך היה להמתין מספר שנים כדי לראות את פניהם של שחקני באיירן מינכן אחרי ספיגת צמד השערים נגד מנצ`סטר. הראשון שהתאושש, כרגיל, היה ראובן עטר שאמר: " לא נורא, אנחנו הולכים לנצח באיטליה". אז לא נעים היה לקחת את עטר הצידה וללחוש על אוזנו:" חביבי, משפט כזה לא פולטים אפילו בצחוק". היום כולנו זוכרים שבזכות המנטאליות של הירוקים, הם ניצחו בפארמה 0:1 וגררו את מחזיקת גביע אירופה המיועדת להארכה ולפנדלים. זאת ההחמצה הכי גדולה של חיפה בגביע אירופה. את הווינריות הזאת מפמפמים בחיפה מגיל אפס. רק רגע, לא להתפזר. נותרו חלקיקי מנטאליות חיפנית. יש מישהו שלא זוכר את התיקו 1:1 בפריס בין פריס סן-ז`רמן למכבי חיפה ? בדקה ה- 84 חיפה ספגה שער מפנדל של סימונה. עם פיגור 0:1 אפשר ללכת למכולת. אבל חיפה לא ויתרה, יוסי בניון הישווה כעבור שלוש דקות והשאיר את האופציות פתוחות. ומה בגומלין ? חיפה כבר הוליכה 0:2 ואז נקלעה למשברון שהחזיר את הצרפתים למשחק. לקראת הסיום כבר ספגה את שער השוויון המייאש. את כולם, מלבד שחקני חיפה. במאמץ של הרגע האחרון כבש אלון מזרחי את השער הדרמטי ביותר בתולדות מכבי חיפה. חכו, נגיע לגראץ. אני מציע לכל אוהד כדורגל לצלם ולשמור את גזרי העיתונים אחרי אותו משחק. הללויה ועוד הללויה. שוב ה"צנחנים" בירוק שברו את המיתוס של הלוזריות. עברו לשלב הבא.
סליחה, רק עוד שתי דוגמאות קטנות. המשחק הגדול בגראץ. תשאלו את נשיא המועדון, יעקב שחר, את המנכ"ל, איתמר צ`יזיק, את השחקנים, הצוות המקצועי, הרפואי ( בעיקר את פיני שרון, הפיזיוטרפיסט הותיק המלווה את חיפה כבר 30 שנה) ותקבלו תשובה קולקטיבית: זה המשחק הכי מרתק שהיה לחיפה בכל הזמנים, בגלל חשיבותו. כאן התגלתה הקבוצה של המדינה בכל גדולתה. להגיע עם יתרון 0:2 ולהגיע למצב של תיקו 1:1 מלמד על עצבים חזקים. אלא שהכדורגל דינמי, וגם ההגנה נבהלה. האוסטרים, שהעיפו שנה קודם לכן את הפועל תל אביב, ללא קושי מיוחד, עלו ליתרון 1:3 ונדמה היה שאו-טו-טו העסק מתפרק. הפרצוף המכורכם של אדורם קייסי, כובש השער השני שלא ידע מה לעשות עם עצמו, ומדובר בכדורגלן בן 30 כבר הפך לעוד אחד מנכסי צאן הברזל של ארכיוני הצילומים בספורט הישראלי. ואחר כך ה- 3:3 של ואליד באדיר שרץ הלום רעם לכל עבר. חיפה לא רצתה רק לעלות שלב, היא ביקשה גם לא להפסיד.שוב, את זה מלמדים אותם כבר מהילדים. והזדמנות אחרונה , וממנה ניתן ללמוד על חוסנה של הקבוצה החיפנית, לפחות ביבשת. אחרי שחיפה "כבר עשתה את שלה" בליגת האלופות, לכאורה, היא יצאה לפיראוס כדי לנסות ולחלץ תיקו מאולימפיאקוס ולהגיע למקום השלישי ממנו עולים או יורדים ( תלוי מאיזו זווית מסתכלים) לגביע אופ"א. ובהר הגעש היווני, שרק בטורקיה יש דומים לו באירופה, הצליחו החיפנים לחלץ 3:3 דרמטי ושוב הוכיחו לכל המספידים את המנטאליות הישראלית שלפחות מכבי חיפה היא שושנה בין החוחים. לפני המשחק מול הפועל באר שבע, ביום רביעי , הצטלמה לי קורזיץ, אלופת העולם בגלשני מיסטרל עם שחקני הקבוצה. במקרה נודע שהצ`מפיונית היא גם אוהדת מושבעת של הירוקים. לא במקרה היא אוהדת שלהם, כי גם היא שהתוודתה שבשלב מסוים רצתה לפרוש מהספורט הקשה הזה, הבינה שאם רוצים לנצח אותו אסור להניף דגל לבן. צריכים להצטרף אליו. ולכן, עד שפיפ"א לא תאשר הכנסת טנקים, נגמש"ים, מטוסים וכוחות חי"ר למגרש, במטרה שמכבי חיפה לא תספוג שערים בדקות הסיום, ניאלץ להסתפק במנטאליות המיוחדת של הקבוצה הזאת. רוצה ונותנת לשחק. פעם זה מצליח ופעם לא. בסך הכל, לאיש לא צריכות להיות תלונות. אין קבוצה שזכתה בניצחונות בדקת הסיום כמו מכבי חיפה.
