צילום: ראובן כהן שלמה שרף, אקס מאמן בכיר, אוהב לשייט במרחבי ישראל ולפזר קלישאה שאיש, במפתיע או לא, עדיין לא סתר אותה. לדידו, הוא, מעין קולומבוס מקומי, גילה את רוב שחקני מכבי חיפה ועשה עם הנוער שלה נסים ונפלאות, כולל שלוש זכיות בתארים. במקרים אחרים, שרף הפרשן מדייק יותר ומצביע על תקופתו כעל תקופת הפריחה של המועדון. הרבה "אני ואני" ופחות עובדות בשטח. לא כאן המקום להטיח ב"נפוליאון מכפר סבא" איזה אליפויות הוא לקח, כי מי כאוהדי מכבי חיפה לא אוהב להתרפק עליהן ובצדק. אליבא דה-שרף, התארים שלו פנטסטיים, את שאר המאמנים ( אמציה לבקוביץ, גיורא שפיגל ואברהם גרנט) הוא הפך ל"גנבי דעת". שיהיה. מה איכפת לנו. אם קאלארשו שואל אותנו: מה שבע ? יש לנו תשובה מוכנה.
עובדתית יש משהו בדבריו של שרף. תשעה מתוך 11 שחקני הרכב האליפות הראשונה (והשניה) הגיעו ממחלקת הנוער. אם בעונה האחרונה התעורר ויכוח ציבורי, מדוע מעט מדי שחקני נוער נטלו חלק במשחקים ( גם כאן שאלה מוצדקת), כדאי לשים לב שבתקופתו של שרף הועלה להרכב הראשון רק שחקן אחד (!!) ושמו, צדוק מלכה. גם הוא הגיע ל"עול הבקעות" בגיל 19 ? גיל מעט "מופלג" לימים שכוכבים עלו להרכב בגיל 17-18 ותפסו עמדות בכירות. גם השנה מצפים, אלה שטובים בהשאת עצות" שרוני לוי "יזרוק" חצי קבוצה וישלב את שחקני הנוער שלו שכה הפליאו בעונה שעברה בליגה לנוער. אלא ששתי משוכות, גבוהות לכשעצמן, ניצבות בדרכו, בניגוד לשלמה שרף. שרף , כמו רוני לוי, הגיע למכבי חיפה אלמוני יחסית. אמנם, הוא זכה בגביע עם בני יהודה, אבל מבלי לזלזל כהוא זה במחזיקות "קטנות" אין דין ליגה כדין גביע. הפועל רמת גן היא הדוגמא הקלאסית שתלווה אותנו, אולי לאורך המאה הנוכחית כולה. אנגליה בישראל. בניגוד לרוני לוי, שרף לא נאלץ ל"שבור את הראש" עם שחקנים זרים, עם גביע אירופה, עם שחקנים ישראלים מצטיינים. הוא הגיע עם קבוצה על מגש של זהב. ג`וני הרדי ואשר עלמני בנו לו את התשתית הרחבה. כל מה שהיה עליו לעשות, לייצב את הקבוצה ולהתפלל שבית"ר של דוביד שוויצר ז"ל, תהיה מספיק מוכשרת כדי לאבד פער בן 13 נקודות. זה למעשה מה שקרה אשתקד לחיפה. מכבי תל אביב הדביקה פיגור של 9 נקודות וזכתה באליפות, בגלל מחדלי החיפנים. איש לא היה בא אל שרף בטענות לולא זכה באליפות. הרי חצי עונה חיפה שיחקה חלש. הייתה לה ארטילריה בקוטר 105 מ"מ עם זאהי ארמלי, משה סלקטר ורוני רוזנטל. יחד הם כבשו 48 שערים ב- 30 משחקים, מאזן שכיום מאפיין קבוצות מרכז טבלה ומטה. לשרף לא הייתה ברירה אלא להשתמש בכלים שהרדי ועלמני הגישו לו. למעט ציון מרילי, שעלה צפונה מהפועל ירושלים, אף היא לא מאריות הליגה, איש לא רצה להגיע לחיפה ואלה שרצו, היו הבינוניים. לא היה מצב כפי שהוא בהווה, ששחקנים מצטיינים מתדפקים על הדלת הירוקה. אה, שכחנו את זאהי ארמלי שכבר היה כאן, וגם הוא נחשב כהבטחה גדולה בליגת המשנה. כי בעונת 1982/83 כאשר ג`ק מנסל האנגלי אימן כאן, ארמלי כבש 2 שערים בעשרה משחקים.
את האליפות הראשונה לא לקחה קבוצת הנוער של מכבי חיפה ! קל מאוד להוכיח מהיכן נובעת הטעות המחשבתית. השוער אבי רן החל לשחק בקבוצה הבוגרת בעונת 1981/82 וגם אם לא נחשב עדיין לשוער ראשון, ניסיון כבר היה לו. מחליפו וקודמו לתפקיד, צדוק אברהמי, ניצב בין הקורות בעונת 1978/79 והנה לכם שוער "בן ארבע". בהגנה שיחקו יוסי קרמר, אחרי 10 שנים בקבוצה הבוגרת ( הופעת בכורה בעונת 1973/74) ירון פרסלני בעל וותק של 6 שנים ( 1976/77) אלי כהן, מאמן מחזיקת הגביע הנוכחית, ששיחק כבר בעונת 1978/79 וגם איתן אהרוני (79/80), רפי אוסמו ה"גדול" מאותה שנה ואם תרצו היו גם יחזקאל שירי (81/82) ודוד לוי הצעיר שמנסל ניסה אותו לזמן קצר. הקישור כלל את ברוך ממן ששיחק בבוגרים, עד ששרף הגיע, עשר שנים לא רצופות ( מאז 1973/74). מעטים יודעים שממן הפסיד שנה (1974) בגלל "חתול שחור" בינו למאמן אורי ויינברג, ובשלהי שנות השמונים הודיע לו יוחנן וולך, ממנהלי הקבוצה, שהוא יכול לחפש קבוצה אחרת. למזלם, ממן החזיק מעמד, אחרת מי יודע אם הקריירה שלו הייתה מתפתחת לדרגת אגדה חיה. עוד היו בקישור אברהם אבוקרט ששיחק כבר 6 שנים ( החל מעונת 1976/77) גבי אמסלם ( 4 שנים) למרות שהופיע רק בתחילת העונה, שלום לוי שעזב להפועל מגדל העמק, אחרי שסיים גיל נוער ועופר רווה שהתחיל אצל ג`ק מנסל. גם החוד התבסס על שחקנים "ותיקים". רוני רוזנטל בעל וותק של 3 שנים, משה סלקטר ששיחק ארבע עונות, ראובן הלד ( 3 שנים) והילל קפלן (3 שנים) אך גם הוא לא האריך ימים בגלל אי הבנות עם מאמנו. הנה לכם "קבוצת הנוער" שהצעידה את חיפה לתהילה.
במבט לאחור, כל מהפכה שהתחוללה במכבי חיפה, בלי תכנון רציני, הסתיימה בריסוק אברים טוטאלי. למעשה, מהפכה אחת אפילו הוליכה לליגת המשנה. חתום עליה המאמן הבולגרי, ואסילי ספאסוב, שבתוך שנתיים החליף 8 שחקנים חדשים בהרכב הראשון ( שנים 1963-65) וגרר את הקבוצה לליגה א`. צחוק הגורל, הירידה הייתה לצורך עלייה, ואחרי שנת טיול בליגה א`, שבה הקבוצה ונהנתה מהמהפכה הבולגרית שנים אחדות. לא עד כדי זכייה בתואר כלשהו, אבל היו שנים שמקום שלישי היה סיבה טובה למצהלות אוהדים במרכז הדר הכרמל. שנות השמונים מחקו מהלכסיקון את המיקום הזה. כדאי לעבור שנה-שנה , החל מהקמת המדינה, ולראות מי מהמאמנים דגל יותר בשיתוף שחקני נוער ומי פחות. ההפתעה ממתינה באמצע שנות השמונים. יונתן הרדי, אשר עלמני, זכריה בן-צבי, יצחק צבי ויוסי כהן היו הבולטים מבין קבוצת הנוער מכבי "שלמה" חיפה שהוזנקו על ידי המאמן אוטו שלפנברג בעונת 1951/1952 . עונה לאחר מכן הוסיף גם את אהרון דניאל (דודו של צבר דניאל) . המאמן אלי פוקס ז"ל, האיש שלו מייחסים את המהפכה המקצוענית במכבי חיפה ( 1954-1956) העדיף להתבסס על שחקני הנוער שכבר נמצאו ואליהם הוסיף שחקני רכש מצוינים כמו אהרן אמר, שלמה לוי, שלום ואנו, הקפריסאי סאבא ג`ורג`יוס ואחרים. מכאן ואילך החלה תקופה בה הועלה שחקן אחד בלבד מדי שנה. הסיבה: השחקנים הוותיקים מנעו בשיטות שונות כל ניסיון להחליפם. למזלם של שחקני המשנה, הליגה למילואים פרחה והפכה משכן לגילוי כשרונם. ובכל זאת היו יוצאים מהכלל. המאמן ההונגרי, אנדור קיש העלה את החלוץ דני שמולביץ (רום) שהפך לבורג חיוני במכונה המשומנת, למרות גילו הצעיר (57/58) ושמואל חדנס תפס מקומו החל מסוף שנות השישים. אוטו שלפנברג שב לחיפה כדי להקפיץ עוד מספר כשרונות, שהגדול שבהם היה הבלם ישעיהו שווגר ז"ל, בלם שמכבי חיפה מתקשה לאתר לו כפיל, לא בארץ ולא מחו"ל. לא חסרו שחקנים מצטיינים מהנוער: עודד שיטהולץ ז"ל, שמעון שלפנברג, קלמן זוננשיין, פיני שרון (שיטהולץ), הפיזיוטרפיסט. כאמור, ספאסוב חולל מהפכת ענק. לא רק בגלל רצונו. כל הגוורדיה המזדקנת פרשה. ג`וני הרדי וישעיהו הלד עברו לבית"ר חיפה, יצחק שפירא עזב, אהרון אמר נפצע, השוער יחזקאל גרשוני נטל פסק זמן ואחרים לא היו ברמה מניחה את הדעת. כמות גדולה, גדולה מדי, הולבשה במדים הירוקים ונזרקה למים העמוקים. כל חובב דגים יודע שכלל בסיסי הוא, כאשר מחליפים מים באקוואריום, שאסור לשפוך את כל הכמות. שואבים שליש, ובמקומו מזרימים כמות דומה של מים חדשים. אחרת הדגים יתפגרו. וזה מה שקרה לקבוצה. דוד גוזלן, חסן בוסטוני ז"ל, שמואל (דידי) ששון, יונתן צבי, מרדכי לובצקי, אהרן גרשגורן, נתן הירש, קרול רוטנר ? כל אלה שיחקו ו... ירדו לליגה א`. למזלם, היו בסביבה שחקנים ותיקים, דני שמולביץ, שווגר, גרשוני וחדנס. השילוב ביניהם ( אגב, כל הקבוצה הזאת הושתתה על שחקני מכבי חיפה) הפך לקטלני עבור הקבוצות היריבות.
מכאן החלו המאמנים השונים, על סמך הניסיון המר, ל"טפטף" להרכב שחקנים בודדים. גבי בליטי ויצחק מינץ עלו בעונת 66/68 ויואב לוי ומוטי ברגר כעבור שנה. את משה אגמי ושלמה בנאדו ( אביו של אריק) שלחו לחישול במכבי חדרה ועמם החזירו את יצחק אהרונוביץ וסלמן קרנדו. ג`וני הרדי הכניס את רפי שושי ויעקב דרך (1972) וחברו, מנצ`ל הסתפק בשוער יצחק כהן, אחיו של מאמן השוערים בהפועל חיפה, יהודה, ששולב אף הוא כעבור מספר שנים. מהפיכה בתנאי לחץ בוצעה בעונת 1973/1974 והכל בעטייה של מלחמת יום הכיפורים. רוב השחקנים המנוסים ( השוער בנימין ויינברג, שווגר, אגמי, אדלר, פורטה ואחרים) רותקו לחזית ולמאמן אברהם מנצ`ל לא הייתה ברירה אלא להשתמש בשירותי היאנוקות , השוער עמנואל שוורץ ( שקפץ מקבוצת הנערים לבוגרים בגיל 16), יוסי קרמר (בגיל 17), ברוך ממן (18) מנשה מזרחי, עודד בלוש ויורם ברתור. גם הפעם העונה הסתיימה בדמעות. המאמן הבא של חיפה, אורי ויינברג, גשש שטח מצוין בליגת המשנה, סירב לבקשת ההנהלה לבנות קבוצה. הוא דגל בחזרה מיידית לליגה הראשונה ובכל מחיר. שנתיים לא הועלה אפילו כישרון אחד לבוגרים וה"פטנט" הצליח. כמו אקאמול למחלת הסארס. אמנם, חיפה עלתה ושנה אחר כך שרדה ברגע האחרון, אבל המאמן שמעון שנהר ( כמו רוני לוי, הוקפץ מאימון קבוצת הנוער לבוגרים) הבין שלאורך זמן בלתי אפשרי לסמוך על יבוא שחקנים בינוניים ממרכז הארץ. גם עולים ממון רב וגם מספקים סחורה סוג ב`. להרכב הוזנקו ירון פרסלני, אברהם אבוקרט (16), אילן לופט והבלם שאול סלמה. הקבוצה נשמה בקושי, שנהר ביקש סבלנות ובמקומה קיבל את אלי פוקס כיועץ. הראשון הלך הביתה, השני הוריד את חיפה. המושג " שחקני נוער " ממנו לא התלהב 20 שנה קודם לכן, לא עבד גם הפעם.
המהפכה האמיתית החלה כאשר חיפה שיחקה בליגה הארצית ( היום הלאומית). שוב, לא בלי שכר לימוד יקר. המאמן משה ששון (1977) העדיף שני סוסים ותיקים, יצחק אנגלנדר ויוחנן וולך ( איזו התרגשות הייתה כאשר בני ה- 32 עברו את הכביש) על פני חבר`ה צעירים. רק כאשר התפטר ניסה הרדי לשדד מערכות. גם הוא העדיף קודם להישאר בליגה. בתקופה ה" פוסט שרפית" קיבלו את הצ`אנס משה סלקטר, צדוק אברהמי וגבי אמסלם ( המאמן היה ערן קוליק), אלי כהן, איתן אהרוני, רפי אוסמו ה"גדול" וראובן הלד, רוני רוזנטל, אבי רן ז"ל, יחזקאל שירי ואחרים. כאמור, שרף הגיע ועמו האביב המפתיע, ושנה מאוחר יותר החל לשלב את ליאור רוזנטל, רפי אוסמו ה"קטן", ניר קלינגר ( 2 הופעות קצרות) וירון גבעול. בעונת 1985/86 נכנס גם עופר מזרחי (4 משחקים) ובעונה האחרונה שולבו לרגעים מעטים איתי מרדכי, ראובן עטר ( 4 משחקים), פרי גרופר ומרקו בלבול. למעט עטר המבריק, שהגיע לשיאו אצל אמציה לבקוביץ, כל השאר שחקני נשמה אפורים. ההפתעה הגדולה הגיעה מדרור קשטן, מאמן ה"ירוקים" בעונת 1987/88 . כמו שמוטל`ה שפיגלר הוא המאמן היחיד שלא זכה עם הקבוצה בנקודת ליגה אחת, כך קשטן לא השתמש ולו בשחקן נוער אחד (!). לזכותו ייאמר, כי הגיע אחרי מותו הטראגי של אבי רן, ואולי חשב שאם המבוגרים והמנוסים אינם מתפקדים בגלל האסון הכבד, על אחת וכמה הצעירים. גם אמציה לבקוביץ (88/89) הוליך לאליפות השלישית מבלי לוותר על שמרנותו. רק הבלם יוסי צרפתי קיבל פה ושם הזדמנות. בעונה השניה שלו לבקוביץ התעורר מעט, רק במחזורי הסיום, ושילב את איל ברקוביץ (2 משחקים), יניב כהן (2 משחקים כאשר באחד מהם הוא כובש שלישייה) ודני מלכין.
פתיחת שנות התשעים מצאה שוב את שלמה שרף עם "קבוצה מוכנה". אהרוני, רפי אוסמו, ליאור רוזנטל, ירון גבעול, ראובן עטר, טל בנין ( שהגיע בעידן לבקוביץ), אברהם אבוקרט, עופר מזרחי, מרקו בלבול ואיל ברקוביץ. שרף צירף את אלון חרזי, נכנס לפאניקה עד שהביאו לו את ויקטור צ`אנוב והירוקים צעדו לדאבל ההיסטורי. בזחילה אבל את מי זה מעניין. שנה מאוחר יותר "הצליח" שרף להשאיר אדמה חרוכה בחיפה. כל הצוות שהביא לו את התהילה נשאר, אבל התהילה נותרה הרחק מאחור. האלופה ומחזיקת הגביע נותרה בפער בן 27 נקודות מהאלופה. בלתי נתפס ולא במקרה ההתמוטטות נחשבת עד היום כאחת התעלומות הפתורות. הכל רשום בדפי ההיסטוריה. מישהו חשב על שילוב שחקני נוער ? תתפלאו, כן. שרף הזרים את אמסלם, גונן, איילון שווגר, אבי דהאן, נועם שורק, בארי עוז, חנא פרהוד, יצחק מורנו, אורי צור ואריק בנאדו. לא הייתה לו ברירה, כי הבוגרים שבתו עקב בעיות שכר וקבוצת הנוער נאלצה לוותר על הופעה ב"דרבי" ולהפסיד טכנית, כדי שהבוגרים לא יספגו עונש כבד.
בעשור האחרון, מכבי חיפה הייתה עסוקה במשימות לאומיות רבות ( מחזיקה בשיא הישראלי בהופעות בגביעי אירופה) ושחקני נוער לא הגיעו לביטוי. למעט השוער ניר דוידוביץ ויניב קטן שתקעו יתד בהרכב ראשון, לאחרים לא היה מזל וסבלנות להמתין לשעת כושר. למען האמת, לא התגלו יותר מדי כשרונות שהלכו לאיבוד. מה שכן, הם הצליחו להעשיר את הליגה השניה. כשהצהירו נשיא המועדון, יעקב שחר, והמנכ"ל איתמר צ`יזיק, שהשנה הולכת להיות שנת מפנה, הם התכוונו לכך. לא כל קבוצה הייתה מוכנה לוותר על שחקנים כריימונדס ז`וטאוטאס, ננאד פראליה, רפי כהן ומי יודע אם הרשימה סופית, כדי לאפשר לשחקני הדור הבא ל"הריח" את ההרכב הראשון, ולא מקצה הספסל.
