איך שגלגל מסתובב לו. ב- 18 בפברואר 1984 התייצבה מכבי חיפה באצטדיון בלומפילד למשחק ליגה שגרתי מול מכבי תל אביב. 18 אלף צופים מילאו כל חלקה טובה כדי לראות דרמה אמיתית. מוטי איווניר, היום הפרשן שיודע הכל מכסא הטלוויזיה ולא כל כך מקווי המגרשים בהם אימן, כבש את שער היתרון כבר בדקה השישית. זאהי ארמלי איזן בדקה ה- 58 וכעבור ארבע דקות צדוק מלכה החיפני חולל את המהפך הראשון. 1:2 לחיפה. בני טבק, משבית שמחות סדרתי במכבי חיפה קבע 2:2 ואז הגיע ארמלי (82) וניצח את המשחק- 2:3 לחיפה. בתום העונה, יאמר המאמן שלמה שרף: " המשחק הזה הקפיץ לי את הפיוזים. חשתי שאנו מסוגלים לקחת אליפות". 19 שנים מאוחר יותר, ב- 21 בדצמבר 2002 הגיעה מכבי תל אביב לקריית אליעזר. מצבה היה בכי רע. היא פיגרה אחרי אלופת השנתיים האחרונות בתשע נקודות. הפסד או אפילו תיקו היו מחסלים לה את העונה. בגדי הים כבר הוצאו מהנפטלין. מאמנה, ניר קלינגר, ששיחק בנוער של חיפה בשבת הגדולה בבלומפילד, ידע היטב מה פירוש הפסד בחיפה. הדרמה כמעט העתק של המשחק ההוא. ברוך דגו מבקיע בפנדל, יעקובו איגביני ( זוכרים, היה שחקן כזה העונה) השווה, פרוחננקובס החל את "מסע הטבק" (כובש בכל משחק נגד חיפה) וקייסי השווה עשר דקות מהסיום. את האקורד האחרון ניגן עמיר תורג`מן בדקה ה- 84 והפעם תל אביב ניצחה 2:3 ומכאן החל מסע הצמרת שלה.
בשני המשחקים המהווים נקודות ציון, שני המאמנים חשבו גבוה. במקרה של שרף זה הצליח, בעזרתה האדיבה של בית"ר ירושלים ששמטה 13 נקודות יתרון. בינתיים, גם חיפה התגלגלה למקום השלישי, ומכבי תל אביב מתכננת את הפיניש שלה בדקות שנותרו. האם מכבי חיפה מסוגלת לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות כדי להתמודד בשלוש חזיתות ולא לצאת בלי "אף ציפור ביד" ? אותן הרגליים העייפות והמצולקות, שהוליכו את חיפה קדימה הן הצריכות להתייצב ולא לגרום לה ליפול אחורה. אמנם, יותר גרוע מהמקום השלישי כבר לא יכול להיות העונה, אבל הליגה עלולה להקרין גם על משחקי הגביע ואפילו בגמר גביע הטוטו, שם ממתינה חברת המועדון המשולש, הפועל תל אביב. מי שלא הספיק לשכוח את החודשיים הראשונים של העונה, ומדוע צריך לזרוק את הדיסקט מאליפות אירופה הבלתי נשכחת, יקבל אותם בחודש הקרוב במנות מוגברות. איש כבר לא ישיג את החיפנים, הם כבר זכו בתואר (?) של ה"קבוצה העמוסה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי". אין בצדו לא כבוד ולא שררה, אלא רק זריית מלח על אותן רגליים מצולקות. לא פחות מ- 6 שחקנים יחצו את קו 60 המשחקים בעונה ( דודו אוואט, אלון חרזי, אריק בנאדו, אדורם קייסי, ואליד באדיר ויניב קטן), האחרים מפגרים אחריהם רק במעט. זאת תוכנית המשחקים של החיפנים: יום רביעי הקרוב- נבחרת ישראל מול קפריסין ( רוב הסגל בנבחרות) יום שבת ? נוסעים לטדי מול בית"ר ירושלים. יום רביעי (יום העצמאות) ? משחק רבע גמר מול כפר קנא, שבת אחר כך- בבית מול בני יהודה. יום שלישי- אם עוברים את כפר קנא חצי גמר מול המנצחת בין קריית-גת להפועל באר שבע. בשבת- יוצאים למשחק נגד הפועל פתח תקווה ומיד אחר כך, ביום שלישי ( 20 במאי) גמר גביע הטוטו נגד הפועל תל אביב. בסוף השבוע הזה חוזרים למשחק ביתי מול הפועל כפר סבא. מכאן כלום עוד לא נגמר. כי במקרה הטוב, חיפה עשויה לחזור לגמר (29 במאי) ולסיים בליגה באשדוד. בקיצור, מסע אלונקות פרק ב`.
אלא שהפעם, בניגוד לתחילת העונה, אין אפילו מקום לתיקון אחד. הפסד בליגה ונגמרה העונה, כפי שהזכרתי, בגלל הפיגור בשלוש נקודות פלוס הפרש שערים עדיף לאין ערוך של מכבי והפועל ת"א, והפסדים בגביע ובגמר הטוטו " לא באים בחשבון". בשני האחרונים, אין אפילו מקום לראש סיכה בדמות תיקו. אין ספק שרמת משחקה של חיפה ירדה פלאים. בסוף העונה יהיה מי שיניח את האצבע הגדולה במקום הנכון. כרגע יש לחיפה של שום בעיה "קטנה". בימים כתיקונם, אפשר להסתדר אתה, כמו עם שפעת קלה. אז מה אם הקבוצה חלפה השנה על תקופה רעה בה ספגה בתשעה משחקים רצופים ( מחזורים 12-4) וגם הפעם כבר השלימה סרייה של שבעה משחקים שבכל אחד מהם רשתו של דודו אוואט נעה לפחות פעם אחת ? לא זה מה שצריך להפריע למכבי חיפה להתאושש. מעבר לפינה ממתינה הסטטיסטיקה, והיא לא משקרת. בפרט כאשר תואר האליפות מונח בכיס הירוק. בעונת 1988/89 הגנת הקבוצה , כשבשערה ניצב גיורא אנטמן, ספגה בתשעה משחקים רצופים ונטלה את התואר. הכיצד ? פשוט מאוד. אחרי החדירות נעלו אנטמן וחבריו את השער ולא ספגו לאורך 10 מחזורים רצופים ? הייתם מאמינים שאפשר גם לספוג רק 19 שערים עם מאזן "משוגע " כזה ? גם באליפות הגדולה מכולן, בעונת 1993/94 הגנת הקבוצה לא הצליחה לשמור על שער נקי במהלך שבעה משחקים ( מחזורים 39-32) ולבסוף סיימה 39 משחקים עם מאזן ספיגה של 27 שערים בלבד ? ואפילו אצל אברהם גרנט, לפני שנתיים ( 2001/02), חיפה ספגה בתשעה משחקים רצופים ולקחה אליפות בגדול, למרות שניסו לגמד אותה. אגב, כדאי שלא יעבדו עליכם כל הזמן. תמיד כשמכבי חיפה זכתה באליפות מצאו תירוצים למה היא ולא אחרת. אין כאן סימפטומים של מחלת הרדיפה. רק עובדות שניתן למצוא בכל ארכיון.
35 שערי החובה שנחתו בשער חיפה מתקרבות ל"שיא השלילי" שהשיגה קבוצתו של גיורא שפיגל בעונת 1992/93 שהייתה עונתו הראשונה בחיפה. אז ספגה ההגנה 46 שערים, אוקיאנוס של דקירות בלב, ובסופה של העונה הקטסטרופלית ההיא, מכבי חיפה זכתה בגביע המדינה בתוצאה שחיפשה עונה שלמה- 0:1 על מכבי תל אביב ! כמובן שהיו שנים יותר "פוריות" בנושא ספיגת שערים, אבל אז מכבי חיפה לא הייתה בכלל בארץ החלומות לגבי הצמרת הגבוהה. אז , לתפוס מקום שלישי, כמוהו כיום עצמאות שני. אלמלא השלטון של חיפה האדומה, לא מן הנמנע שזיקוקין דינור היו מופרחים לשמי עיר הכרמל. כולה הסגן של הסגן של בר-כוכבא. השתנו הזמנים. הבעיה הגדולה של מכבי "הונדה" חיפה נעוצה בלוח המשחקים. אין לה יותר מפגשי "ראש בראש" עם הקבוצות שמעליה. לא שהצליחה מי יודע מה מולן בסיבוב השני והשלישי ( לא זכתה אפילו בניצחון אחד!), אבל תמיד שיש במלאי משחק כזה. די במקרה, השבוע תתארח חיפה בירושלים הבנויה. הרבה נוסטלגיה וסימפטיה לשחקני המנורה לדורותיהם. באותה עונת אליפות ראשונה, ירושלים הוליכה בגדול וחיפה רק ציפתה למעידתה. צחוק הגורל: בזמן שירושלים איבדה נקודות יקרות, גם חיפה לא התקדמה יותר מדי. ככה זה הלך. במחזור ה- 20 בנתניה, שער של זאהי ארמלי בדקה ה- 90 ביטל שער מוקדם של עודד מכנס. אחר כך תיקו ביתי עצוב 2:2 נגד הפועל לוד ( מקום 11) והטבלה הסתדרה לרעת חיפה: בית"ר ירושלים (39) הפועל תל אביב (36) ומכבי חיפה ( 36). במחזור ה- 22 ניצחון חוץ על שמשון 0:2 ויש צמרת אחרת: בית"ר עם 40 לעומת 39 של הפועל ת"א ומכבי חיפה. אלא שבחיפה התגלו כבר אז "גנים של טוב לב", אחרת אין להסביר מדוע הצליחה לסיים רק בתיקו 2:2 מול מכבי יבנה ( מקום 13) וקבוצת התחתית עוד הוליכה 0:2 לפני שצדוק מלכה וברוך ממן השוו. בית"ר שוב ברחה ליתרון גדול. היו לה בקופה 43 נקודות, לחיפה 40 ולהפועל תל אביב 39 בלבד.
וגם המחזור ה- 24 לא הוליד יותר מתיקו 1:1 נגד בני יהודה, האחרונה בטבלה. המאמן שרף אמר אז: " שחקנים מרכזיים משחקים כיום רע מאוד". למזלה, גם בית"ר סיימה בתיקו. האוהדים איבדו סבלנות, חיפה נענשה ברדיוס ללא קהל ונגד מי ? בית"ר ירושלים. עד למשחק ההזדמנות האחרונה, חיפה הגיעה לבלומפילד, הפועל תל אביב שיצאה מהמשחק לא פתחה רגליים והשתיים סיימו בתיקו 1:1 ששלח את חיפה צפונה עם רגשות אכזבה. בית"ר שניצחה הגדילה את הפער וערב "משחק העונה" הוליכה (47) מול ה- 42 של חיפה. ואז הגיעה בית"ר לנתניה, הפסידה 2:1 ועם שתי נקודות "פור" הכל נראה אחרת. איך כתב אז מוטל`ה שפיגלר בטורו האישי ב"ידיעות אחרונות" : דוביד, אני בא לנשף האליפות". גם ידען כמוהו חשב שהחגיגות בסופו של דבר ייערכו בגן סאקר בירושלים. אולי הוא באמת נסע לשם, אל דוביד (שוייצר), מאמן ירושלים. מה לעשות, החגיגות עברו דירה למזרקה בהדר הכרמל. עניין של גיאוגרפיה. הכדורגל אינו שונה ממסע אל הירח. ברגע שרגלו של ניל אמסטרונג מאפולו 11 דרכה עליו, אין סיבה שלא יבואו אחריו נוספים. והם באו.
