מכבי חיפה לא נולדה לפני 19 שנים. ב- 1983 היא קיבלה מנות חמצן בלתי מוגבלות שמספיקות לה עד עצם היום הזה. אז מה היה לנו שם, כדברי סרג`יו קלאראשו ? מאבק בין שתי קבוצות, בלי זרים, הרבה שחקני בית, בלי טקטיקות מיוחדות למעט ה"שפיץ של הנעל" אותה המציא שלמה שרף, מאמן מכבי חיפה דאז, שמירות אישיות ובכל קבוצה שלושה חלוצים. לחיפה היו את הכי טובים בליגה. זאהי ארמלי, הגדול מכולם, היעקובו איגביני של שנות השמונים, משה סלקטר, הנוגח והבועט המוכשר ביותר ואחרי נחום סטלמך ז"ל, ראש הזהב של הכדורגל החיפני, ורוני רוזנטל, מנוע הטורבו הבלתי נלאה, האיש שגרם לסחרחורות לשומריו, לפני ואחרי המשחקים מולו. לכל הדעות, שלישייה אדירה שגם הרבתה לכבוש.
אלא שמשהו קרה לקבוצה שהרעידה את אמות הסיפים של הכדורגל הישראלי ולמעשה, החזירה לכדורגל במכבי חיפה את רוח החיים שאבד לו בשנות השבעים. כמו בהודו, אוהדי הקבוצה נותנים כבוד גדול ל"פרות הקדושות" שדרסו בריצתן כל דבר שנקלע בדרכן. האמנם דרסו ? יצחק שום, חברו וידידו של החצי השני "מאותו הכפר" (סבא) טוען ובצדק, כי קצב ההבקעה של קבוצתו הנוכחית מרשים וראוי להערכה. צודק במאת האחוזים. מי שכובשת 12 שערים בבית האלופות ראויה למחמאות, ומי שמוכיחה גם בליגה המקומית שהתקפה היא נשקה הגלוי, תקבל פעמיים מחיאות כפיים. 53 שערי זכות ב- 26 מחזורים הם הרבה יותר מאשר חיפה כבשה בעבר. דיברנו על "שלושת המוסקטרים" הבינלאומיים ? כמה שערים מכבי חיפה כבשה בכל עונת 1983/84 אחרי 30 מחזורים ? עם ארמלי, סלקטר ורוני רוזנטל הבקיעה 48 שערים בלבד ! חוזר שנית במילים: ארבעים ושמונה שערים בלבד. לא להאמין, הא ? וכולם זוכרים איזו קבוצה קטלנית שהפכה אבן על אבן בליגה. והיא בקושי ניצחה בגדול רק פעם אחת, את מכבי פתח-תקווה (1:4).
גם בזירת הניצחונות נרשמו אז (אחרי כל העונה) רק 16 בעוד כרגע יש לחיפה כבר 17 ובלי נדר, המאזן יתפח. וכמה נקודות היו אז ? 57 והיום כבר 55 והרגל נטויה. עונה לאחר מכן, כאשר חיפה סומנה כבר לפני תחילתה כאלופה מיועדת, התמונה חזרה על עצמה. התחזיות המוקדמות מומשו עד תום, חיפה הוכתרה וגם הפעם מאזן השערים שלה לא הגיע לממוצע בן שני שערים למשחק. ארמלי ושות` כבשו רק 57 שערים בשלושים מחזורים. רק מאזן הנקודות צמח לבלי הכר לעומת העונה הקודמת- 65 שנבנו מעשרים ניצחונות. לשום וחניכיו חסרים שלושה ניצחונות מתוך ארבעת המחזורים הבאים כדי להשוותו.
ואם גם שתי העונות האלה לא שכנעו שלא תמיד מספר החלוצים הוא שקובע את כמות השערים, הגיעה העונה השלישית ( 1985/86) שההילה סביב "מחוללי המהפכה" גבלה בהיסטריה, לאו דווקא בגלל בשורה חדשה לכדורגל הישראלי. את האליפות השלישית הפסידה מכבי חיפה בגלל ? מכבי חיפה. אמנם, השופט צבי שריר "עזר" בהיעדר שריקה לנבדל במחזור הסיום, אבל אלופת השנתיים האחרונות שכובשת בסך הכל 47 שערים וצוברת 57 נקודות ( מתוך 90) הזמינה את הצרות. אם שלמה שרף חדר לתודעה כמאמן התקפי, הנה בשלוש העונות האלה לא היה זכר להתקפה על שלל כוכביה. גם בעונה זו, מספר הניצחונות של חיפה היה נחות לעומת הקבוצה הנוכחית ( 16 מול 17) ועונה שלישית ברציפות שמספר הפסדי הקבוצה עמד על חמישה בכל עונה. בעונה הרביעית של שרף בחיפה, נותרה הקבוצה עם ארמלי וחצי סלקטר פלוס דניאל בריילובסקי שהגיע במקום רוני רוזנטל שנמכר לברוז` הבלגית. החיפנים לא היוו גורם בצמרת, וגם ההתקפה הבקיעה רק 34 שערים וצברה 39 נקודות, מאזנים מעוררי השתאות. במבט כללי, היום הכל ברור.
מגמת הזכיות באליפויות עם כמות שערים קטנה אפיינה גם את עונת 88/89 כאשר אמציה לבקוביץ הגיע לחיפה. מראש היה ברור שהמאמן המנוסה הוא טקטיקן מעולה. הוא בחן את השחקנים שעמדו לרשותו, ראה את ארמלי, עופר מזרחי, ניר קלינגר ועוד שחקנים מיוצאי מחלקת הנוער, הביא את גיורא אנטמן ויצא לדרך, בלי שאיפות גדולות. אט אט חיפה זחלה למעלה ולפתע גילתה שהיא במרכז הריצה לתואר נוסף. לאיש לא היה איכפת שהיא כבשה בסיום 31 המחזורים רק 49 שערים וצברה 57 נקודות. למעשה, חובה לציין כי חיפה "רכשה" 49 נקודות ונוכו ממנה שתיים, בגלל עבירות על תשלומי יתר לשחקניה, על פי תקנון. לבקוביץ הוכיח שאפשר גם להבקיע מעט שערים, בתנאי שלא סופגים (חיפה נכנעה רק 19 פעמים), גם לנצח רק 15 פעמים וגם עם 14 תוצאות תיקו ( כולל שש פעמים 0:0) לזכות בתואר. מישהו בא בטענות ? השמפניה קפאה ולא נשפכה כמים ? והנה, שלמה שרף, שב מגלות נבחרות הנוער והאולימפית (1990/91) והוכיח בפעם השלישית שניתן לזכות בתואר (ועוד "דאבל") גם אם הקבוצה כובשת רק 56 שערים ב- 32 מחזורים. בהדרכתו, חיפה שוב נוצחה רק חמש פעמים, אלא שהפעם השכילה לנצח ב- 22 ממשחקיה ולצבור 71 נקודות. מכבי חיפה של היום יכולה לעבור את הרף הזה, אם תנצח בששת המשחקים הקרובים ( ואז יהיו לה 73 נקודות) ו- 23 ניצחונות. כולם מוכנים לחתום.
לא במקרה כדאי לפסוח על האליפות החמישית. הקבוצה של 1993/94 היא מעין שמורת טבע במדבר סהרה. לא הייתה וסביר להניח שגם לא תהיה, קבוצה בסדר גודל כזה. 97 שערים ב- 39 משחקים, 95 נקודות מתוך 117 אפשריות ( 81 אחוזי הצלחה) מבודדים אותה ואין פלא שכולם גמרו עליה את ההלל. קבוצה אולטימטיבית שלא הפסידה לאורך כל העונה (39 מחזורים). גם לא היה מי שינצח אותה. בדרך לאליפויות הבאות שלה, עם אברהם גרנט, היו לחיפה כל הסיבות להיות מרוצה. שחקניה כבשו בסיטונות. 68 שערים בעונת 94/95 לעומת 59 של האלופה, מכבי תל אביב. 74 שערים לעומת 59 של מכבי ת"א עונה לאחר מכן, 86 שערים מול 76 של הפועל תל אביב בעונת 99/00. המכנה המשותף לשלוש העונות: חיפה הייתה טובה יותר, כבשה הרבה יותר ולא התנחמה במקום ה? שני שהפך אותה למתוסכלת. ללא ספק, עונות 94/95 ו- 99/00 היו בכיסה, אבל יותר מדי דברים שוליים פגעו בקבוצה והשאירו אותה על תקן סגנו של בר-כוכבא שאיש לא מכיר ולא יודע. אגב, רק בעונת 99/00 בתקופתו של אלי כהן, מאזן ההבקעות היה טוב יותר מהמצב הנוכחי. חיפה ( עד למחזור ה- 26 כולל) כבשה 55 שערים שביניהם נכללו שביעייה אחת, שתי חמישיות, רביעייה וחמש שלשות. קבוצה אדירה שפספסה בגדול.
יצחק שום מציין פעם אחר פעם שבשנתיים החולפות (כשגרנט אימן), הקבוצה שיחקה אחרת. הוא צודק. בשלב דומה, חיפה של גרנט ניצחה 17 פעמים בכל אחת מהעונות אבל הבקיעה פחות. בעונת 2000/01 רק 48 שערים ובאליפות השניה מעט יותר (50). הפיניש הגיע תמיד בסיום העונות. ואסור לשכוח שלרשותו עמדו יעקובו איגביני ה"אנגלי" ויוסי בניון ה"ספרדי". למאמן הנוכחי גאווה שהוא דואג להבליטה: כמעט כל שחקניו כבשו שערים. למעט ריימונדס ז`וטאוטאס (כבש מול מנצ`סטר יונייטד, ועוד איזו `בומבה` הוא שם!) לא פחות מ- 15 שחקנים הורידו חולצות ורצו לכל עבר. אצל שרף, באליפות הראשונה כבשו רק 9 משחקני הסגל : ארמלי (13) סלקטר (12) צדוק מלכה (7) רוני רוזנטל (6) ברוך ממן (4) אלי כהן וציון מרילי (2 כל אחד) ראובן הלד ואברהם אבוקרט (1 כל אחד). באליפות השניה נוספו עוד שני כובשים ( שלום לוי ורפי אוסמו הקטן) אבל מספר הכובשים עלה רק באחד (10). גם אצל לבקוביץ ה"שמיכה הייתה קצרה" : ארמלי (12) קלינגר וראובן עטר (8 כל אחד), ציון מרילי ועופר מזרחי (5), ירון גבעול (4) איתי מרדכי (2), צדוק מלכה ופטריסיו סייג (1), שער עצמי וניצחון טכני על הפועל תל אביב שלא הגיעה למשחק בחיפה. כששרף חזר בפעם השניה, שוב שחקני ההגנה שלו "הסתתרו" ולא כבשו. רק 9 נטלו חלק בהזזת רשתות: ראובן עטר (15) איתי מרדכי (9) טל בנין (8) משה אייזנברג (7) איל ברקוביץ (6) אלון חרזי (5) עופר מזרחי (3) שמואל טרגן (1). הפלא ופלא, גם בקבוצה המהוללת של 1994 כבשו רק תריסר שחקנים: אלון מזרחי (28), איל ברקוביץ וסרגיי קנדאורוב (10) שי הולצמן (9) איבן גצקו, אלון חזן וראובן עטר (8) משה גלאם (6) רוני לוי (5) איתן אהרוני, מרקו בלבול ואלון חרזי (1) ושני שערים עצמיים. אצל גרנט כבשו בעונה הראשונה 16 שחקנים ובשניה 15 מאזן דומה לתקופה הנוכחית. כעת שחקני מכבי חיפה צריכים לשמור על הבכורה. מבלי להסתכל על מה שעשו בעבר. לכל אליפות ניחוח משלה, לכל אחת מספרים מאלפים אותם שופטים בדיעבד.
